ספר הפליאה/שסו
ד"ה מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא[עריכה]
מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא שנאמר הרק אך במשה דיבר ה' וכי במשה לבד והלא גם באהרן דיבר והלא גם בי דיבר שנאמר הלא גם בנו דבר ה' אלא לרבות קדימת נבואת מרים ואהרן לנבואות משה. ומנין דקדמה נבואת מרים שנאמר ותקח מרים אחות אהרן והלא אחות משה ג"כ היתה אלא מלמד שנתנבאה תחלה כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה. ומנין שדיבר עם אהרן קודם משה שנאמר ויבא איש אלהים אל עלי כה אמר ה' הנגלה נגלתי והיתה נבואתו כבושה יותר מתת"ף שנה עד שבא יחזקאל והזכירו הה"ד ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ומשה היה משתדל להיות אהרן שליח לגאול את ישראל שנאמר שלח נא ביד תשלח ביד מי ששלחת כבר, והדיבור כתיב בפירוש הלא גם בנו דיבר וקדימת הנבואה ריבה מהמועטים והסמיך האך במשה, והרק נשאר במרים כמדתה, וראה והבן בעבור שהבינה שורש הפחד ונקראת ירוק נקרא הפחד רק, וראה והבן בכמה דרכים הולכים בביאור התורה בשאר מקומות שלא דנו ק"ו אחד אלא מחלקים אותו לכמה גוונים. וראה והבן משאחז"ל ובעלה מלמד שאשה נקנית בביאה, ומקשו והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה אשה שנקנית בכסף א"ד שנקנית בביאה, ומשיב אמה העבריה תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה אביא גם אשה אע"פ שנקנית בכסף אינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שאין קניינה לשום אישות תאמר בזו שקנינה לשום אישות ת"ל ובעלה, ולמה לי קרא הא אתיא בק"ו, אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעקרא דדינא פרכא מהיכא קא מייתית מיבמה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאינה זקוקה ועומדת ת"ל ובעלה, וישיב ליה מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומה צורך לפרוך או יאמר לו יבמה בכסף קנויה ליבם והוא כסף שקדשה אחיו וא"כ לא תוכל לומר ומה יבמה שאינה נקנית בכסף. ועוד יאמר לו אדרבא יבמה בכסף נקנית ליבם שאם לא תאמר כן יצאה מתורת קדושין שומו שמים על זאת א"כ יש שני מיני נשים בישראל יש שנקנית בכסף ויש שאין נקנית בכסף, וא"ל מכסף אחיו כי זה הדין כל אדם יאמר שהוא עול דאם אחיו קדשה לעצמו קדשה ולא לעצמו ולאחיו דא"כ בדעה שמקדש ישים ב' עדים שבתנאי מקדש שאם ימות תהא מקודשת לאחיו בלא קדושין אחרים ומדלא התנה ש"מ שצריך אחיו לקדשה ומשפטה כמשפט כל אשה דעלמא כי נהי שהתירו לו אשת אחיו מ"מ לא התירו לו בלא קדושין. ועוד מאי הוכחה עושה מאמה העבריה בשלמא אשה ויבמה שתיהם לאישות וקא מנסה למילף אלא זה דקא פריך מאמה העבריה מה דמיון יש לה עם אלו השתים שאלו שררות ונכבדות עם בעליהם וזו שפחה עובדת, ועוד מה משיב זה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות תאמר בזו שקנינה לשם אישות ואם אין קנינה לשם אישות ורצה ליעדה איך אינו נותן לה כסף אחר אלא אומר בכסף שקיבל אביך והלא הוא כסף של קנין וצריך כסף אחר לקדשה. ועוד מי הוא שאין בדעתו בשעה שקונה אמה לקדשה והלא מצוה ליעדה אלא שבאים עיכובים באמצע. וא"כ נראה לי שלא הבין אחד לחבירו ור' ישמעאל בעל המדות מי מאמין לו כי ק"ו הוא הלכה למשה מסיני אדרבא אינו רוצה השם זה הדין כלל ואע"פ שהוא בא בק"ו אין דנין אותו מדאצטריך לכתוב הן בני ישראל לא שמעו לי ואיך ישמעני פרעה ש"מ שאין דנין דאס"ד דנין א"כ יכתוב רחמנא בני ישראל לא שמעו וישתוק מאיך ישמעני פרעה וילמוד מק"ו אלא מדכתבו בא לאשמעינן שאין דנין ואין מדה זו נוהגת בתורה, ואת"ל שדנין א"כ לא יכתבו עשרה פעמים הק"ו בתורה בפירוש יבאו גם אלו מק"ו דבע"פ, אבל הכוונה הוא כך שהאשה היא צריכה להתקדש בא' מג' דרכים והם כסף שטר ביאה שכן הדבר למעלה שהתפארת מקדש לכ"י או בכסף שהוא החסד או בשטר שכותב לה הרי את מקודשת לי או בביאה כענין באתי לגני אחותי כלה, אבל היבמה שאין בעלה משפיע לה רק שהיא נאחזת מכסף בעלה שהוא החסד כאשר יבא לה הנצח או החסד שאין כאן אלא ביאת החסד או ביאת הנצח וע"כ מצוה בגדול מוכרח הוא הבעל לבא בביתו וע"כ מצות יבום קודמת כשמכוין, ולא אמרו חליצה קודמת אלא באינו מכוין. ומה שאמר אמה העבריה אין קנינה לשם אישות הכי הוא הקב"ה האציל את כנסת ישראל לאמה ולאישות בזמן שישראל הם טובים היא אשה ובזמן שהם רעים היא שפחה וקנינה מחסד עולם הוא שאמר אמרתי עולם חסד יבנה וא"כ הוא כסף קדושין ואין צריך לכסף אחר ואותו הכסף מי נתנו אדון ומי המקבל חסד זהו שקיבל אביך. ור' ישמעאל אינו יכול להכחיש זו המדה שהחמור לומד מן הקל והקל מן החמור שהרי העליונים צריכים למטה ושלמטה צריכים לשל עליונים מהם וכיון שכן הוא ע"כ התורה נוהגת בזה הדרך שאם יש לזה דין מה שאין לזה לומד זה מזה. ומה שכתבו עשרה פעמים ק"ו בפי' להודיעך שהמדה הזאת נוהגות בי' מדות שלמעלה ולכן נכתבו י' פעמים לא פחות ולא יותר. ועוד כשדנין ק"ו חדא מחדא לא פריך עלה אלא פרכא שיש לה קולא או חומרא או חשיבות אבל פירכא שאין בה לא קולא ולא חומרא ולא חשיבות לא פרכינן והכוונה כי כתר וחכמה זה צריך לקבל מזה ואין שם פירכא כל דהו רק מחומרא וקולא דידהו אם יש למנוע השפע ולא שיכנוס פירכא כל דהו. ועוד אמר חדא מתרתי פרכינן מחומרא או מקולא או פירכא כל דהו והנה הכוונה אם התפארת ישראל מקבל מן השדרה ומימין שהוא החסד לפעמים פסק השפע מהם ולפעמים נכנס שפע הפחד ופריך, ועוד אמר חדא מתלת אי אית לה חומרא או קולא או חשיבות פרכינן ואלו כל דהו לא פרכינן ואם חזר ולמד במה הצד פרכינן אפי' כל דהו ואי לא חזר במה הצד רק שהוא חדא מתלת אי אית קולא או חומרא או חשיבות פרכינן ואם לאו כל דהו לא פרכינן והכוונה חסד מג' רוחניות אם נפסק השפע הנה פרכא כל דהו אין שם ואם בא ועשה כולם אחד ומקבל מהם בשוה א"נ נעשה חדא מתרתי. ופרכינן כל דהו כי הצד השוה שבהן שב לחדא מתרתי. ועוד יש ק"ו אחר שהפרכא שלו מבליעין בתוך הק"ו כי הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל שאומר שם אני לא אדון קרן מקרן ורוצה לדון קרן משן לחיובי קרן בחצר הניזק נזק שלם בק"ו דמקומו, ומה במקום שהקל בשן ורגל דהיינו ברשות הרבים החמיר בקרן לחייב חצי נזק מקום שהחמיר בשן ורגל דהיינו חצי נזק אינו דין שנחמיר בקרן לחייב נזק שלם (ופריך) מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין הזיקו מצוי, מה עשה זה הבליע הפירכא בק"ו והחזיק הק"ו ואמר מקום שהקל בר"ה בשן ורגל אע"ג דהזיקו מצוי החמיר בקרן אע"פ שאין הזיקו מצוי לחייב חצי נזק, מקום שהחמיר בשן ורגל דהיזיקו מצוי דהיינו בחצר הניזק אינו דין שנחמיר בקרן אע"פ שאין הזיקו מצוי לחייבו נזק שלם, רבונא דעלמא היש משפט מעוקם כזה פסיק רישא ולא ימות ואדרבא שכשנפסק ראשו יתרפא ויחיה וא"כ דהכי הוא בחנם לוחמים עם בעלי הק"ו כי הם נותנים כלי המלחמה ומתחזקים ואם כדבריו של זה שטרף חרב של חבירו והוא הפרכא שלו א"כ כמוהו יעשו כולם יטרפו כלי זיין של לוחמיהם ויבליעם בתוך שלהם, וא"ת הדין עמהם לעשות כך א"כ הא דאמרינן בפ"ק דזבחים שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה מק"ו ומה במקום שאומר הריני שוחט חוץ לזמנו כשר וכו' ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת וכו', ואם הדין להבליע יבליע גם זה ויאמר ומה במקום שאומר הריני שוחט על מנת לאוכלה חוץ לזמנו אע"ג דאיכא כרת וכו' ולא הבליע אלא הסכים לדעתו. וראה ר' למען קדוש ישראל שתבחר לשונם שאחד הוא איש חמסן או שהדין עמו, אבל האחר הוא איש רחמן ומוותר דינו ולדברי המבליע ינצח משה לקב"ה כי משה עשה ק"ו להפטר ומה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה והקב"ה עשה לו פירכא מה לבני ישראל דין הוא שלא שמעו מקוצר רוח וכו' תאמר לפרעה וכו', והנה אחר שבורח משה מן השליחות יש לו כח להעמיד הק"ו ולפטור כי נראה משום דהקב"ה פריך לו שלחו הא לא פריך ליה לא שלחו דאס"ד אף על פי שלא פריך היה שלחו אם כן אמאי פריך ליה ומה צורך אלא ע"כ אי לא פריך ליה לא הוי שלחו, אי הכי היה לו למשה לבלוע הפרכא בתוך הק"ו וליפטר שהרי אין פרכא יותר ויאמר ומה בני ישראל אף על גב דאית להם קוצר רוח והואיל ויצאו מעבדות לחירות היה להם וודאי לשמוע ולא שמעו וכו', ועוד ר' מי הוא שיראה הענינים המהופכים האלה ולא ישחוק ולמה שלחו השם אחרי שאמר לו משה סיבה מונעת ואם הקב"ה יודע האמת שאין מניעה אם כן מה צורך לפרוך ואם היה צריך לפרוך יפרוך פרכא שאינה נבלעת שלא ישאר הניצוח למשה ויאמר העולם משה נצח להקב"ה. אבל דע לך ר' שאם לא תאמר הענינים האלה מה הם אהיה במבוכה גדולה במשפטי התורה כי אני רואה תנאים גדולים שבמקום דפריך מקרא אינו רשאי להבליע כענין מה לחוץ לזמנו שכן כרת וכענין הק"ו דמשה שהפרכא מקרא דקוצר רוח ובעבור שהוא קרא אינו מבליע אותו אבל במקום שאין הפרכא מקרא בפירוש מבליע אותו כענין מה לשן ורגל שהזיקו מצוי, ומ"מ מאי שנא כתוב ומאי שנא שאינו כתוב לעולם פרכא הוא דא"כ לפי דברך תן הפרש בין ק"ו כתוב לשאינו כתוב, וא"ת אין הכי נמי הלא בתורת ק"ו הולכים כולם, א"ל בני מה שהיה לי לומר אמרתי בי"ג מדות של ר' ישמעאל ובזמן שעברתי בהם עם אבי ז"ל אני הייתי עוסק בחוקים אחרים והשם יעזרני ותשמעם כי עדיין לא עברנו אפי' בשליש מבראשית אבל אני יודע שאתה בקי בהם מאבי ז"ל ובזמן שרציתי לעבור בהם גם אני הלך לחיי עד וחיי שבק לכל רבנן, א"ל ר' בן ו' שנים הייתי ובתענית הייתי כשעברתי באלו המדות ואבי ז"ל העמידני עליהם במשפט היושר. ודע באמת כי עולם השפל ניתן בד"ו פרצופים לעונש ולשכר ולא לדבר אחר כי נעוץ סופו בתחלתו אבל הדרך הוא זה בהיות הת"ת שהוא הכתב בפרכא הוא הקושיא אין מבליעין אותו אלא מניחין אותו לדין שנאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה, ולכן כל פרכא הכתובה בקרא פועלת להרוס הק"ו בין כתוב הק"ו בין שאינו כתוב הק"ו ולכן לא עמד הק"ו של משה כי הפרכא כתובה והק"ו של משה נפרך ואין בדבריו כלום, אבל פרכא שאינו כתוב מבליעין אותו כי הדין בא מן ההוד והמדות שלמעלה מבליעין אותו הדין וכן משפט התורה ג"כ. ועוד יש ק"ו אחר חדא מתרתי והוא ק"ו ממקומו ומה במקום שלא השוה קרבן לקרבן השוה מעשים למעשים ויש בו פרכא מה להנך שכן נכנסין לפני ולפנים וכו' וכיוצא בזה בפרק איזהו מקומן של זבחים, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון וכו' ופריך מה לבן צאן. ועוד יש ק"ו אי אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו והוא מחלוקת דר' טרפון ורבנן דר' טרפון אמר לא אמרינן דיו ורבנן סברי אמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו והוא בסוף פרק כיצד הרגל אבל היכא דלא מפרך ק"ו לכ"ע אמרינן דיו. ואני רואה שאפילו היכא דלא מפרך ק"ו איתא פלוגתא שהרי בבבא מציעא פ' השואל נראה שיש תנא שסובר דלא אמרינן דיו אפי' היכא דלא מפריך הק"ו דקאמר התם הניחא למ"ד דלית ליה דיו ואותו ק"ו בדלא מפרך הוא אלא ע"כ איני יכול לומר דבר אחר רק שנחלקו התנאים בק"ו דלא מפרך דחד תנא אומר דכ"ע אמרינן דיו וחד אמר אפי' בזה הק"ו אית דפליג ואומר לא אמרינן דיו, וא"כ ההוא דבב"ק הוא למ"ד דכ"ע אית להו דיו היכא דלא מיפרך ק"ו זהו תיקון לענין העיון אבל צריכין אנו לדעת מהו משפט דיו. ודע והבן שהעטרה באה מן הדין וע"כ נקראת אשה מלשון אש ודיה להיותה כנדון שהנדון הוא הפחד והוא הדין והבא מן הדין הוא העטרה והנה הפחד הוא הדין הקשה והבינה דנה את העולם באותו דין הקשה ובא מבול לעולם עד שעשתה ברית עם העולם שלא לדונם באותו הדין, והנה אותו הדין הוא בכלל השבועה וגם הדין הרפה דיו להיות כנדון שלא להחריב העולם ולכן בכ"מ שיבא הק"ו אין לשנות דרך הזה שלעולם אומר דיו, והאומר אין אומרים דיו אף בזה הק"ו הוא אומר וכי הבא מן הדין שהוא העטרה מעצמה פועלת רק נוטלת רשות ופועלת וכיון שכן הוא א"כ איך תאמר דיו ואם הגוזר יגזור ח"ו דין קשה יפול יותר לומר דיו והיכא דמפרך הק"ו נמי פליגא דר' טרפון אומר הואיל ומפרך ומוסיף קושיא לבא מן הדין ונתבטל הבא מן הדין מצד הקושיא וא"כ אין כאן דיו, ורבנן אומרים אפ"ה משפטו כמשפט הק"ו דלא מיפרך ואמרינן דיו. ועוד בענין קל וחומר ובענין תוכיח יש תנאי אחד דאין דנין ק"ו מהלכה והוא שאמרו רז"ל במסכת נזיר בפרק ז' פרק כהן גדול במשנת ר"ע דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא אדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ואמרינן שם משום דאין דנין קל וחומר מהלכה. וקאמר שם איבעיא להו עצם כשעורה ורביעית דם וכו', וגמרינן ק"ו על הפסוק ולא על הלכה וגם אין דנין משלש עשרה מדות על דבר הלכה וכן אין דנין יוכיח מהלכה, והכוונה במקום שבא הכח והלימוד מלמעלה לכנסת ישראל אותו הלימוד עומד בסיני הוא כ"י ואין שם יותר חילוק ושאלה שכל הכוחות הסכימו בזה ולכן עליה אין להוסיף ואין לגרוע שאין יכולה יותר דבר בעולם וזהו הלכה למשה מסיני. ועוד אמרו רבותינו ז"ל דאדם דן קל וחומר מעצמו והכוונה כי אינו דומה הילוך הקל וחומר כשאר המידות שהרי בבוא בתפארת השפעת הזרועות שהם קל וחומר ניתן להם הרשות לעשות כפי המקבלים וכן הדרך בתורתינו שאדם דן קל וחומר מעצמו. ועוד בדבר דאתא מדינא חדא מתרתי או חדא מתלת צ"ל הצד השוה שבהם כאשר תמצא בבבא קמא ובקידושין בבבא קמא שממונך ושמירתן עליך אף אני אביא וכו', ובפרק קמא דקדושין כסף שטר וביאה וכו', וראה והבן שכן הדרך שהרי חסד תפארת ונצח יש להם צד השוה ברחמים פחד הוד ועטרה יש להם צד השוה בדין. יבא באף אף אני אביא יסוד אם לרחמים אם לדין שהיסוד אינו כתפארת וכנצח ברחמים וגם אינו כהוד וכעטרה בדין ואע"פ שנאמר לפניו ילך דבר ולכן הוא בא במשפט הזה אף אני אביא יסוד וכן הדבר בדרכי התורה וע"כ בתרי או בתלת נאמר דין הצד השוה שבהן ואף אני אביא. ועוד בענין קל וחומר פרכינן פרכא אף על גב דלא איתא מה לאשה שכן אינו במילה וזה הדבר לא היה ולא נברא כי איך תהיה במילה כי אין לה מעור, דאי אמרת בשלמא שהיה לה מעור והיתה פטורה שפיר קפרכית אלא השתא שאין לה מעור האיך תפרוך ממנה אלא הדין הוא כך כי העטרה אינו במילה ואפ"ה יש לה קושי ממדת הדין הקשה א"כ אף על גב דליתא פרכא היא. ועוד יש קל וחומר בן ק"ו ובן בנו של ק"ו כי אחר שלמד בקל וחומר ולקח דין לעצמו נותן אותו הדין לאחר מק"ו וזהו ק"ו בן ק"ו. וכן הדין שהתפארת נאצל מהזרועות שהוא קל וחומר וע"כ נקרא שמים אש ומים והאציל היסוד בזה הדין. ועוד קל וחומר לא עבדינן של רבנן בדרבנן וכ"ש דרבנן בדאורייתא כדאמרינן בפרק ג' ממסכת ידים וחכמים אומרים אין שני עושה שני. א"ל והלא כל כתבי הקודש שניות הם ומטמאין את הידים, א"ל אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה ולא מדברי סופרים כך מוכיח בפ"ק קמא דשבת גבי י"ח דבר שגזרו בו ביום, וזהו קשה מאד כי נהי שדברי תורה מדברי סופרים אין דנין שאין הגדול נתלה בקטן אלא דברי סופרים מדברי תורה אמאי לא והלא קטן נתלה בגדול, אלא הכוונה הוא כן שהקל וחומר הוא בא דרך אצילות וכיון שכן הוא א"כ אין נאצלת האצילות אלא עד העטרה ולכן אין לדון דברי סופרים מדברי תורה בדין קל וחומר שדברי סופרים היא העטרה תורה שבע"פ ולא באתה מדין הק"ו אלא מהדין לבדו וע"כ אין לה דין תורת קל וחומר, וגם דברי סופרים מדברי סופרים אין לדון שנראה תוספת אצילות ואדרבא אמר לעולמו די, ולא דברי תורה מדברי סופרים שהדבר מהופך והמשפט הזה דווקא בדין קל וחומר. ועוד ק"ו דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי תיקו כל חדא אדוכתיה, והכוונה הוא כך כשעולם הוא בשוה שאין מכריעין לא הזכיות ולא העונות אז תובע הדין ותובע הזכות אלו הזרועות ואומר להם הבינה כל אחד יעמוד במקומו והקב"ה משפיע הרחמים דרך הצינור האמצעי ומרחם על העולם. ועוד בדין ק"ו יש היכא דאתיא חדא מתרתי פעמים בכולא דינא מחמת שיש פרכא בשני מלמדין שיש באחד משא"כ בחבירו ויש דאתיא בפלגא דינא, והאמת כי יש ק"ו דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ולא אמרינן תיקו כל חד אדוכתיה ותמצאנו בפ"ק דחולין גבי תורים ובני יונה דקאמר ויהיו בני יונה כשרים מק"ו, ועוד יש דינים מחולקים בק"ו מ"מ אלה הם העיקר כי אלו מאלו נאחזים: