לדלג לתוכן

ספר הפליאה/ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ד"ה נפנה לפן אחר למה ננקד הב' של

[עריכה]

נפנה לפן אחר למה ננקד הב' של בראשית בשני נקודות זה על גב זה והוא הנקרא שב"א, הוא משיב הנקודות הללו רמז למעור וע"כ זה על גב זה כצורתו ור"ל יוסף הצדיק שואב מחכמה עלאה דרך אמצעי מבלי הפסק וע"כ נקרא מקוה ומטהר ובמקומו יתבאר בעז"ה, ולמה הב' נקודות מולידים פתח בקריאת שוא לומר לך שהפתח היא בת זוגו של מעור. וכשנאצלה [פתח שוא] נתגלית העטרה וע"כ נקראת עטרה. ולמה נדגש הב' של בראשית והלא היא אות אחת מאותיות בג"ד כפר"ת שהם רכים וקשים ר"ל פעמים קשים בדגש ופעמים רכים ברפה. וזה הב' למה יהיה דגושה ומשיב אע"פ שהוא אצילות הראשון ונאצל מכתר עליון שהוא לבן לעולם ר"ל רחמים ואין בו דין ואש אפ"ה יש לה דין וע"כ נקראת אני שמלת אני רומז בחכמה עלאה ותתאה ומלת אני רומז לדין, וכן נקרא בכר בכר לדין וע"כ הב' דגושה כי הנקודה שבתוך האות רומז ומורה קושי, ולמה הר' בראשית בצירי רומז לחכמה שהוא צרי העולם העליון והתחתון, וזהו הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם, שם כנסת ישראל גלעד קרי ביה ג"ל ע"ד ר"ל עד הגל הזה וכתיב גן נעול מעין חותם, ולמה ציר"י מוליד חירק כי חרק הוא לשון קושי כענין חרק עלימו והצרי מרפא החירק,והחירק המוליד צירי בקריאתו להורות על האמת כי היא צרי לכל חירק. ולמה לא נקוד א' בראשית לומר לך שהנקוד מנענע האותיות כנפש המנענע את הגוף. והא' הוא המחיה את כולם והוא המנענען ואין לו ראשית אף כי הוא ראשית ואין לו אחרית אף כי הוא אחרית ואין שם ניקוד ונענוע לא בפה ולא במחשבה שאם בא בזה האדם נח לו שלא נברא א"כ למה הא' בפתח והל' בצירי הוא משיב הא' הוא בקריאתו שאתה פותח פיך והוא אויר שאינו נתפס ולהורות על מה שאמרתי, והל' הוא בצירי כי משך הא' ל"ף והל' רחמים והף' דין וזהו בהסתלקות הא' ממדותיו וננקד בצירי לומר לך כשהמקבל ראוי הוא צרי והוא ל' ואם לאו חירק והוא ף', והש' בחירק כאשר אמרנו ולמה נכנס הי' בחירק והוא אינו ננקד לומר לך שהי' רומז בחכמה וכל חולם בכתר ואע"פ שהיא האצילה העולם. מצד מעלת הכתר היא נאצלה מן הכתר והיא למטה ממנו שהמאציל למעלה מן הנאצל. כמו החולם מן החירק שזה למעלה וזה למטה וכדי שלא יטעה אדם בזה בא הי' לעולם בחירק במקום שיש צורך, ולמה הת' ברפה לומר שהדין בבריאה היה רפה כענין שיתף מדה"ד עם מדה"ר וברא את העולם והרחמים גוברים יען שהן למעלה מן הדין כענין חסד ופחד כמו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שהשם קודם וכמו וה' שמים עשה שהו' רחמים וה' רחמים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט מן הרחמים ולהביא דין, זהו כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו וכל מיעוט שבא למעט מצד שני רבויים אינו ממעט אלא דבר מה ואלולי שגברו הרחמים על הדין היה העולם לעולם בצער וקרוב לחיוב וא"כ אין קיום: