ספר המצוות לאו רצג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · ספר המצוות · לאו · רצג · >>

המצוה לא לחוס על הרודף


שהזהירנו שלא לחוס על הרודף. ובאור זה כי מה שזכרנו במצוה שלפני זאת, מהציל החוטא שלא יהרגוהו העדים עד שידינו אותו בית דין, אמנם הוא כשעבר ועשה המעשה שיתחייב עליו מיתה והשלים אותו. אמנם בעת השתדלותו ובקשו לעשות, אז יקרא רודף וחובה עלינו למנעו מעשותו מה שלבו מתאוה ונצר לו כדי למנעו מן העבירה. ואם לא רצה לשמוע אלינו נלחם בו. ואם יכולנו למנעו בחסור אחד מאיבריו כגון שנחתוך ידו או רגלו או נסמא עינו, הנה זה הוא הקודם, ואם לא היה אפשר למנעו אלא באבידת נפש, הנה יהרג כדי שלא יעשה מעשה הרע ההוא.

ובאה האזהרה שלא לחוס עליו ומהמנע להרגו והוא אמרו וקצותה את כפה לא תחוס עינך. ולשון ספרי וקצותה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה ומנין שאם לא היו יכולין להצילו בכפה שמצילין אותו בנפשה תלמוד לומר לא תחוס עינך. ושם אמרו מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא בוקצותה אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בוקצותה.

וזה שאמרנו שיהרג הרודף אינו בכל מי שישתדל לעשות איזו עבירה, ואמנם הוא באחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואפילו היה קטן או הרודף אחר אחת מן העריות לגלות ערותה ובתנאי שיהיה בן תשע ויום אחד, ומבואר הוא כי הזכר הוא בכלל העריות, ואמרו צעקה הנערה ואין מושיע לה הא יש לה מושיע צריך להושיעה בכל מה שתוכל, והשוה בין רודף אחריה ובין רודף אחר חבירו להרגו ואמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'.

וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ח מסנהדרין.

הערות[עריכה]

קישורים[עריכה]


קיצור דרך: rmbm/lo293