ספר הישר לרבינו תם/א
בשמעתא קמייתא:
'אין לי אלא הן צרותיהן, מניין? תלמוד לומר: לִצְרֹר. ואין לי אלא צרותיהן, צרות-צרותיהן מניין? תלמוד לומר: לִצְרֹר ולא לצור'.
האי 'ואין לי אלא צרות צרותיהן'[1] כו' - שיבוש הוא. ברוב מקומות בספרים כמו כן[2].
ופירוש משובש הוא היה כדי לפרש[3] מנא הני מילי אכולא[4] מילתא דמתניתן דכי אמרי בשלהי שמעתא (דף ח' ע"א) צרות ערוה לא צריכה קרא כי אצטרך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה.
[5]וקשיא לי מהך[6] ראיה דודאי אית ליה פירוקא דאי לאו עליה הוה אסרנא אחות אשה וצרה בין במקום מצוה דאין עשה דוחה לא-תעשה בין שלא במקום מצוה להכי הוה צריך לאשמועינן צרת צרה ועליה למישרי כולה שלא במקום מצוה.
וקשיא לן עלה מסברא דנפשין:
והא קתני אין לי אלא הן צרות מניין? ופרקינן: משום צרות הן וצרותיהן נמי משום היתר שלא במקום מצוה כדפריך תלמודא לעיל גבי ערוה לא צריכא קרא ומשני, ואם איתא דגרסינן להאי צרות-צרותיהן לית לן פירוקיא.
ותו דלקמן אמרינן על המשנה דצרות צרותיהן מנא הני מילי אמר רב יהודה לצרור התורה ריבתה צרות הרבה מאי טעמא קאבעי ליה תלמודא צרות צרות טפי מצרה גופא דכי היכא דילפת בשמעתא קמייתא צרה הכי נמי יליף צרות צרה.
אלא וודאי לא גרסינן ליה ופירוש משובש הוא[7].
ואם תאמר: אפילו כי לא גרסינן ליה אמא קאבעי לעיל האמרינן צרות ערוה לא צריכא קרא? יש לומר: כי קבעי ליה אליבא דמאן דאמר ערוה לא איצטרך קרא ומשום צרות ערוה הא איצטרך קרא ולדידיה קבעי צרות צרה מנה"מ ורב יהודה כוותיה סבר ורב אשי דאמר סברה היא וכו' סבר כמאן דאמר לא צריכא צרות ערוה קרא.
- ^ בס' 'אור לישרים' הע' א': האי ואין לי אלא צרותיהן, צרת-צרותיהן מניין וכו' שיבוש הוא וכו' כצ"ל. וכן הוא במהד' רוזנטל.
- ^ במהד' רוזנטל: 'ובתורת כהנים הוגהה וברוב ספרים כמו כן'. וציין בהע' לספרא קדושים פי"א הי"א (דף צ"ג ע"ב, על ויקרא כ' כ"א). אך הוא בספרא קדושים פי"ב הי"א.
- ^ בס' אור לישרים הע' ב': ופירוש משובש הוא כדי לפרש וכו' כצ"ל. ומחק מלת 'היה'. ובמהד' רוזנטל: 'ופירוש משובש היה כדי' וכו' ללא מלת 'הוא'.
- ^ מהד' רוזנטל: [אכולא]. וציין בהע' 3 שכך הוא בכתב יד.
- ^ נראה שיש פה גירסא משובשת, וכך כתב בס' אור לישרים הע' ג': "וקשיא לי וכו' אחר העיון נראה דזהו שלא מדברי רבינו והוא מתלמידו של רבינו להקשות על דברי רבינו כאשר יתבאר, ומצוי כן באיזהו מקומות בספר זה. וככה צריך לומר: 'למשרי צרה שלא במקום מצוה וקשיא לן עלה מסברא דנפישין' וכו' עד סוף הדיבור זה דברי רבינו. ומן 'וקשיא לי' עד 'וקשיא לן' הוא הגה"ה מתלמידו להקשות עליו" ע"כ לשון האור לישרים. וכן הוא במהד' רוזנטל: לאחר "שלא במקום מצוה", באה ישר הפיסקה: "וקשיא לן עלה מסברא דנפשין" עד סוף הדיבור: "אלא וודאי לא גרסינן ליה ופירוש משובש הוא", עם שינויים כפי שיבואו בהערות הבאות. כמו"כ, חסר אצל רוזנטל כל החלק הסופי מ"ואם תאמר" עד הסוף: "לא צריכא צרות ערוה קרא".
- ^ בס' אור לישרים הע' ד': צריך לגרוס אהך ראיה.
- ^ בס' אור לישרים הע' ג' ביאר כך: "דע, דלקמן דף ח.: '(אמר רבא) [רבא אמר]: ערוה לא איצטריך קרא...כי איצטריך קרא למיסר צרה', ופריך: '[וערוה לא צריכא קרא?] והא תניא: אין לי אלא היא' וכו'. ומשני: משום צרה. ופריך: מ"ש ערוה דלא צריך קרא משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, צרה נמי וכו' ומשני רב אחא: דה"ק משמיה דרבא, דצרה נמי לא צריך קרא, כי איצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה. עיין שם. והקשו בתוס' ד"ה כי איצטריך: איך טעה בזה דצריך קרא לצרה יותר מלערוה, כיון דצרה נפקא לן מלצרור - א"כ היא כמו ערוה. ותירצו: דהשתא נמי בעי למימר לאיסור צרה ולמידק דשלא במקום מצוה שרי כדמסיק רב אחא לבסוף וכו' והא דפריך מ"ש ערוה וכו' - גמרא הוא דקבעי במילתא דרבא שלא פירש בהדיא וכו' עד-כאן-לשונו. והנה, לדברי רבותינו, חדא מימרא היא ולא פליגי אהדדי, רק דהגמ' טעה בדברי רבא. ומלבד הדוחק המבואר, קשה לי טובא לדבריהם, דהא פריך שם אמימרא קמא דרבא מברייתא דרבי דדריש ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות, ומשני: לאסור צרות של עריות. ופריך: והא תרי קראי קנסיב, ומשני: חד לאסור צרות וחד להתיר שלא במקום מצוה, עיין שם דמסיק הכי. הרי להדיא דגם מימרא דרבא הוא כפשוטה: דקרא לאיסור צרות אתי. וצריך לדחוק לדבריהם, דלרבי דלא דריש קרא דלצרור כמבואר בסוגיא, וודאי דצריך קרא להכי. אבל לרבא בקרא דעליה, וודאי לא איצטריך לאיסור צרה כיוון דדריש קרא דלצרור הוי כי ערווה. ועיין פירוש רש"י שם והדוחק מבואר. עוד יש להקשות דלקמן דף י"ג. אפיסקא דכיצד פוטרות צרותיהן בעי מנה"מ? אמר רב יהודה: דאמר קרא לצרור - התורה ריבתה צרות הרבה. רב אשי אמר: סברא הוא - צרה, מ"ט אסירא דבמקום ערווה קיימא, צרת צרה נמי וכו' עיין שם. וקשה: מאי בעי 'מנה"מ'? הא להדיא דריש בברייתא: צרת צרה מלצרור, ומאי חדית רבי יהודה בזה ואיך פליג רב אשי בזה. והאמת, דהתוס' דף ב': ד"ה עד סוף העולם, כתבו דהא דבעי 'מנה"מ' לא בעי אצרת צרה רק אעד סוף העולם פריך, ודברי רב אשי הכי פירושו: צרה מ"ט אסירא כל-כך שאוסרת צרתה? משום דבמקום ערוה וכו' עכ"ל. וקשה, דאם-כן הווי ליה לרב אשי לומר: צרה מ"ט אוסרת צרת צרתה וכו' ועיין בריש פ"ג דתמורה בתוס' ד"ה לא מיבעי. וכ"ז הוא משום שרש"י ותוס' גורסים הך ד'אין לי אלא צרותיהן ,צרות-צרותיהן מניין' ופשיטא להו לרבותינו דהא דמסקינן צרה לא בעי קרא היינו קרא דעליה אבל קרא דלצרור צריך, דאם-לא-כן לא ידענו כלל איסור לצרה. ועיין בפירוש רש"י דף ח. שם דמבואר כן מדבריו. אבל רבינו מפרש דבהכי פליגי רב יהודה ורב אשי, דרבי יהודה ס"ל דצריך קרא לצרה וצרת צרה, ורב אשי ס"ל דלא צריך קרא כלל דמסברא ידענו זאת, וכולי קרא דלצרור ועליה הוא רק להיתר שלא במקום מצוה לפי מסקנא דרב אחא בדף ח' ואיהו סבירא ליה כרש אשי דלקמן בדף י"ג. ומימרא דרב הקודמת בדף ח' ס"ל דלאיסור צריך קרא דס"ל כרב יהודה. וא"כ לרב אשי פשיטא דאי-אפשר לגרוס בברייתא הך ד'אין לי אלא צרותיהן' וכו' דכיון דקים ליה איסורא מסברא , וקרא דלצרור ועליה הוא רק להיתר שלא במקום מצוה. א"כ דצרה מותרת - פשיטא דצרת צרתה מותרת. והגמ' דבעי 'מנה"מ' בדף י"ג - ס"ל כמימרא קמא דרבא . ובזה מבואר כל דברי רבינו. וזה שכתב רבינו פירוש משובש הוא כדי לפרש מנה"מ אכולי מילתא וכו' - רצה לומר: דלגירסא זו צריך לפרש דבעי מנה"מ אהך דעד סוף העולם, וכדברי התוס' שהבאנו. ומה שכתב 'וקשיא לן עלה מסברא דנפישין' וכו' - רצה לומר: כמו דמקשי הגמ' בדף ח'. אמימרא קמא דרבא והא קתני אין לי אלא הן כו' ומשני משום צרותיהן , כמו כן יש להקשות אהך דרב אחא משמיה דרבא נמי, ויותר מזה דתירוצא קמא ג"כ לא א"ש וצריך להוסיף משום צרותיהן ולהיתר שלא במקום מצווה - וא"כ, כי גרסינן הך ד'ואין לי אלא צרותיהן' וכו' לית לן פירוקא, ורצה לומר: דכיון דצרה מותרת פשיטא דצרת-צרה מותרת. ועל זה מקשה ההגה"ה ואומר: דודאי אית ליה פירוקא וכו' וביאור דבריו: דהן אמת דמסקנת הגמ' דהוא רק להיתר שלא במקום מצוה זהו הכל בקרא דעליה אבל בלא עליה הוה אסרינן בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה - וא"כ, בהכרח להורות איסור תחילה ולאיסור וודאי לא ידעינן צרת-צרה מצרה, לכן א"ש גירסא זו. והמגיה הולך בשיטת רש"י ותוס'. ואולי דס"ל דרבינו רק אלשון הברייתא קשה ליה, ולפי מה שביארנו דברי רבינו א"ש.