ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תקיב· >>


מצוה תקיב - לא לחבור חבר ולהגות לחשים כדי להועיל או להזיק

שנמנענו מלעשות השבעות על שום עניין. וזה העניין הוא שיאמר אדם דברים, ויאמר לבני אדם שאותם הדברים יועילו או יזיקו לאחד מכל העניינים, ועל זה נאמר "לא ימצא בך וגו' וחובר חבר" (דברים יח, י-יא). ולשון ספרי (כאן), אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב, כלומר שיאמר עליהם דברים כדי שלא ינשכהו לפי דעתו, וכן האומר דברים על המכה כדי שינוח מעליו הכאב. ויש שפירשו "חובר חבר" שמקבץ בתחבולותיו והשבעותיו נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד. והכל בכלל האיסור.

ואולי בני תקשה עלי בהא דגרסינן בשבועות בפרק ידיעות הטומאה (דף טו:) שיר של פגעים בכינורות ובנבלים ואומר "ישב בסתר עליון" עד "כי אתה יי מחסי" (תהלים צא, א-ט) ואומר "יי מה רבו צרי" עד "ליי הישועה" (תהלים ג, ב-ט). ופירוש "פגעים" כלומר שאמירת אלו המזמורים תועיל לשמור מן הנזיקין. ואמרו בברכות רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני? ואין הדבר חלילה דומה לעניין חובר חבר שזכרנו, וכבר אמרו זכרונם לברכה על זה (שבועות שם): אסור להתרפאות בדברי תורה.

אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם דברים יעוררו נפש היודע אותם לחסות בשם יתברך ולהשים כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו, ומתוך התעוררות על זה יהיה נשמר בלי ספק מכל נזק. וזהו שהשיבו בגמרא בעניין זה דקא פריך התם, והיכי עביד רבי יהושע כן? והאמר רבי יהושע, אסור להתרפאות בדברי תורה. ואמרו להגן שאני. כלומר, לא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה, כדי שיגן עליו אותו הזכות לשמרו.

משרשי מצוה זו מה שכתבתי במצוה הקודמת לה.

דיני המצוה בפרק שביעי משבת.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ועשה השבעות במזיד חייב מלקות.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/512