ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) · תה· >>


מצוה תה - להריע ביום ראשון בתשרי

שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, א). ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר (ויקרא כה, ט).

משרשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן כיום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה טז.) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדכר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (דף כו:), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (דף כז:) ששיעור השופר הוא כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שחוא שופר, כלומר שהוא חלול, שלשון שופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה אף על פי שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות, אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג, יז) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינן חלולין ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים, והכניסו עם כלל הפסולים מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסרלין כדכתיב (דניאל ח, ה) והצפיר קרן חזות בין עיניו, שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב שחיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאלו היה לו קרן הפסולין , כלומר שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולין כלל כי אם בהפך לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר.
וכן מענין מצוה מה שאמרו ז"ל (ראש השנה כז, ב) שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר.

ומה שאמרו ז"ל (שם כט, ע"ב) שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזירה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים ויבא לידי איסור סקילה. ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' שופר ה"ט) כתב שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעולה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי ז"ל היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.

וכן מענין המצוה מה שאמרו ז"ל (דף לג:) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. פירוש תרועה, כתרגומו, יבבא, וענין יבבא הוא קול שבור כלומר קול יללה. נמצא שהתורה ציותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל. גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה ציותה בקול יללה, ובאיזה שיהיה בשום מקום בכל היה יוצא ידי תורה בכל מקום, ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה זה בכה וזה בכה שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה. ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות דהיינו שברים. וכעין גניחות דקות דהיינו שאנו קורין תרועה, ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל ביללותיהם. ונמצא לפי זה שאנו צריכין לתקוע שלש של שלש שלש פעמים שלש.

ודין שופר שנסדק לארוכו או לרחבו, וניקב וסתמו במינו או שלא במינו. ודין נותן שופר בתוך שופר. ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת. והמודר הנאה מחבירו, ודין נתכוין שומע ולא משמיע ויתר פרטיה. מבוארים במסכת ראש השנה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא שהנשים פטורות.

ועובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה כסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות ביטל עשה זה. ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא. וכמו שאמרו ז"ל (דף לד:), שאם שמע אדם תשע תקיעות המחוייבות בתשע שעות ביום, ואפילו מתשעה בני אדם יצא. ולמדתי מן החכמים ישמרם אל שצריך מכל מקום שלא לשמוע קול פסול באמצע.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/405