ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקצח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקצח· >>

שלא למשכן אלמנה[עריכה]

שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א), אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה.

משרשי המצוה. שחס השם על בריותיו ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה וצונו שנרחם על האלמנה, שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נעם, ונתיבותיה שלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיג א) שאין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין ‏[1], כלומר בשום צד אין מצערין אותה למשכנה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מבבא מציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בשעת הלואה מחזירין אותו בזה ממנו אליה בעל כרחו (רמב"ם שם). ואם תודה לו החוב בית דין מכריחין אותה לשלם מה שהיא חיבת. ואם תכפר תשבע ותפטר. ואם אבד המשכון או שנשרף קדם שיחזירנו חייב מלקות, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, ובודאי יקבל אותו בעל החוב בפרעון חובו, ואם כן אני תמה היאך הוא לוקה ומשלם.

הערות[עריכה]