ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקפד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקפד· >>

שלא תהיה קדשה מבנות ישראל[עריכה]

שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר (דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שנה) וזה לשונו, וכבר נכפל הלאו בזה הענין בלשון אחר בכתוב (ויקרא יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרי (קדושים ז ג) אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ‏[1] ממני לאיזה דבד נכפל זה הלאו עזה הלשון ואיזה ענין הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס אינו חייב שום עונש מן הענשים, אלא לשקל ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב, ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו עתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה אחר שזהו חקו הראוי לו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר, ונמנע מזה ונאמר לו אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום אין שום צד התר לזה בשום ענין. והראה טעם בזה ואמר (ויקרא שם) לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זמה. לפי שהפתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה הענין בבחירה ורצון ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשבח בזה הפסוק, והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים עד כאן מלשונו זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לספר המצוות שם) תפש עליו בזה ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתבה וקדושין, שאין בזה אסור תורה, שהכתבה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבא על אשה שהיא אסורה לבועל, בענין שאין קדושין תופסין לו בה, וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא (יבמות סא א) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קדושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם ותזהיר הבועל והנבעלת על זה, וכמו כן מיסוד הענין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מפקרת ביניהם, לפי שסופה להבעל לאנשים שהיא ערוה להם עד שאין קדושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המפקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב, וכמו כן הזהר אבי הבת על זה בפרוש בפסוק אחר שלא להפקירה לזנות ולא למסרה למי שאין לו בה קדושין, ועל זה נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתבה וקדושין, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה.

ועוד אמר הרמב"ן זכרונו לברכה (שם), כי בעל התרגום כשתרגם, לא תהא [אתתא מ]בנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו' יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בהן, ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו', שאלו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה היו העבדים נכללין בכלל האסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפרוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל, וכמו כן בכאן שאמר מבנות ישראל, ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים. ובענין הלאו הזה דלא יהיה קדש כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור (מצוה רט) עין שם.

משרשי ענין הרחקת הזמה כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה).

ודיני מצוה זו מבוארין במסכת כתבות וקדושין ‏[2].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה חיבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה לא יתחיבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, כמו שבארנו. ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה שיש להם לבער הרע מקרבם, ואין עליהם חיוב מלקות, לפי שהם אינן עושין מעשה, אבל ענשם גדול מאד, שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם נערה בתולה פ"ב הי"ז)
  2. ^ אבן העזר סימן ו