ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקפב
שלא להחזיר עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל[עריכה]
שנמנענו [1] שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל, לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתב בדמיו חוב על עצמו, ועל זה נאמר (דברים כג טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו, וכן הוא מבואר במסכת גיטין (דף מה.), שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם, שהדין בו, שנכתב שטר בדמיו עליו ונכתב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבד בה השם יתברך.
משרשי המצוה. מה שזכרנו שרצה, האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום, ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה, וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.
דיני המצוה. מבוארים שם במסכת גיטין.
ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו עבר על לאו זה, אבל לפי הדומה, שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק.
הערות[עריכה]
- ^ (עי' רמב"ם ספהמ"צ ל"ת רנד)