ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקנה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקנה· >>

מצות חליצה[עריכה]

שנצטוינו להיות היבמה ‏[1] חולצת ליבם נעלו מעל רגלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר (דברים כה ט) וחלצה נעלו מעל רגלו.

משרשי המצוה. לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו, מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שמוש זה של חליצת נעל, שהוא שמוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי, וכי ראוי היה לו ליבם אותה, מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם היא יוצאת מתחת ידו, וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משעבדת לו עוד לחלק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלרק בפניו, ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות יז ב) מן כי ישבו אחים יחדו פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן (שם) אחים יחדו המיחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו עין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן, או בן בת, או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות יבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות יבום.

וזהו סדר חליצה, כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (פרק מצות חליצה), וכן נהוג היום. יבררו שלשה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה, מה שחיבים לקרות, והם הנקראים דינים, ויוסיפו עוד עמהם, כדי שיהו חמשה, כדי לפרסומי מלתא, או עד עשרה (שם קא ב), וכן נהגו העם. ויזהרו (שם קד א) החמשה דינים, שלא יהו קרובים זה לזה, ולא ליבם וליבמה, ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני, ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא (שם קא ב), צריכי דיני למקבע דכתא, וילכו שם וישבו הדינין, והיבם והיבמה יעמדו כמו בדין, שהדינין עישיבה, ובעלי הדין בעמידה, ובזה אין עכובא, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך, ואחר כך ישאלו הדינין אם היבם הוא גדול בן שלש עשרה שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות, וידעו גם כן בברור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא, אין חולצין, אלא אם כן מכירין (שם קו א). וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האשה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה, ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא (שם ב), אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגשתא ורקקה לא כלום הוא, וירקה מעצמה בעינן ולכא. מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בענין זה חליצתן כשרה בדיעבד, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת.

ואחר כך, אם רואים בית דין, שהיבם והיבמה הגונים זה לזה (שם קו ב) יפתחו לו ביבום ויאמרו לו, אי ניחא לך ליבומי יבם, ואי לאו חלץ. ואם חפץ לחלץ יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם (שם קב א), ויזהר שיהיה תפור כולו מעור (שם ב), ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם לא יותר קטן, אלא יהא חופה מכל מקום את רב רגלו. וצריך לכתחלה שיחלץ, במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שער, תפורות במנעל (שם קז ב), ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרך אותן סביב הדגל, ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף ולא עם בתי שוקים, כדי שלא יהיה מעל דמעל, ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה (שם קד א), ויזהר שלא יהיה המנעל ארך כל כך, שיעלה למעלה מן הארכובה, שזה גם כן הוא מעל דמעל. אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל, ואחר כך יכרך הרצועות סביב רגלו, ויקשר אותן שני קשרים. ויעמד היבם אצל הכתל או אצל עמוד וידחס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסה לכרעה (שם קג א).

ואחר כך (שם קו ב) בית דין מקרין את היבמה בלשון הקדש, מן מאן יבמי עד לא אבה יבמי. ותזהר שלא תפסיק בין לא אבה, אלא תקרא שתי תבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כי היכי דלא לשתמע אבה יבמי. ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה.

ואחר כך באה היבמה אצל היבם, ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסיע היבם כלל, אלא שיעמד סמוך לכתל וידחס רגלו יפה בקרקע, והכל מעמד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו (שם קב א), היא חולצת, בין בשמאל, בין בימין, שלא מצינו בגמרא קפידא על זה. אבל בירושלמי (שם י"ב א) אמרו שצריכה לחלץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלץ לכתחלה בימין, ואם היא גדמת תחלץ בשניה לכתחלה, כמו שמפרש בגמרא (שם קה א).

ואחר כך וירקה בפניו רק שהוא נראה לדינים, כדאמר רבא (שם קו ב) צריכין דיני למחזי רקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובעינן דמטי רקא להדי אפה דיבם כדאמרינן בגמרא, שאם הוא ארך, והיא גוצה וקלטתו הרוח קרינן בה בפניו, ואם היא ארכה, והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי, דבעינן דמטי עד להדי אפה, מיהו בתר דמטא להדי אפה, אי קלטתו הרוח לית לן בה.

ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקדש, מן ככה יעשה לאיש עד חלוץ הנעל, ואחר כך עונין כל העומדים שם חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלש פעמים, כדתניא (שם) אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאת יבמה לחלץ אמר, ענו כלכם חלוץ הנעל בלשון הקדש שלש פעמים. ואמרו בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה, מאי קמשמע לן? מתניתין היא, קמשמע לן מצוה, ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה.

ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה, כדי שתנשא בו לשוק. וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו (יבמות לה ב מדפי הרי"ף), וזה לשונו וכן כתב גט חליצה צריך לסרגולה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עלה תלתא ובלבד שיודעין להקרות.

ודין הוא גט חליצה ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין לבריאת העולם למנינא דרגילנא במתא פלונית, אנחנא דיני, דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני, ארמלתא דפלוני, והקריבת קדמנא גברא חד דשמה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא, פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה, הוינא נסיבנא לה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני, אחוהי חזי ליבומי יתי, כען, רבנן דיני, אמרו לה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא לטלע לי קדמיכון רגלה דימינא ואשרי סינה מעל רגלה וארוק באנפוהי, ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא לה, אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר, לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלוני אקרינא לה לא חפצתי לקחתה. ואטלע לה רגלה דימינא ושרת סינה מעל רגלה ורקת באנפוהי רקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דיני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעבד עובדא דנא קדמנא, שרינוה לפלניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעית מננא פלניתא דא, גטא דחליצותא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עלה.

ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכתא המחברת על מצות יבום וחליצה, והיא מסכת יבמות, ומפני כן נקראת "יבמות" ולא חליצות, מפני שאמרו זכרונם לברכה (שם לט ב) מצות יבום קודמת למצות חליצה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלץ ברע לבבו, בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ עשה ריז)