ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תפח· >>

שלא להותיר מבשר קרבן החגיגה שנקריב ביום י"ד בניסן עד יום השלישי[עריכה]

שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקרבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כלו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר, ועל זה נאמר (דברים טז ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. ובא הפרוש המקבל על זה (פסחים עא א) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים, ועל זאת החגיגה אמר הכתוב (שם ב) וזבחת פסח ליי אלהיך צאן ובקר. כלומר, שיביא עם הפסח קרבן אחר לחגיגה, כלומר, להרבות השמחה.

ומשרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו במצות ענין הפסח שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק ברבוי בשר, וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כלו ביומו להרבות בו גילה ושובע שמחות, וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו (מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל אסור הנותרות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ע א) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים (מצוה פח), אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד שהוא מצות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה תפח), לפי שענין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ז ב) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קדם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל, ששלמי שמחה אין צריך לשחט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה, רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות, שאפילו הנשים חיבות בשלמי שמחה, אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חיבות בשביתה בו, והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר, ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא נתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.

הערות[עריכה]