ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תסד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תסד· >>

שלא לאכול אבר מן החי[עריכה]

שנמנענו שלא לאכל אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, ועל זה נאמר (דברים יב כג) ולא תאכל הנפש עם הבשר, וכן אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ואמרינן במסכת חולין (קב ב) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין, האחד זה שזכרנו, והשני (שמות כב ל) ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו] שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכל הטרפה (מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר (ט ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

משרשי המצוה. כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגנה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול [ה] ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול [ה] לנו בקנותינו המדות הטובות ונתרחק מן הרעות כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחר בטוב, זהו דרכי ברב המצות על צד הפשט.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קא ב) שאסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו ‏[1] שאחד אבר שיש בו בשר וגדים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והבצים והטחול והכליות והלב, וכיוצא בהן באסור זה אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כלו, בין שנחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כבריתו, בשר וגידים ועצמות, אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב משום טרפה, כמו שבארנו, ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו, ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חיב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה, עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששנה ברייתו.

חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חיב, ואם לאו פטור (רמב"ם שם ה"ד). לקח כזית מן האבר כבריתו בשר גידין ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו קדם שבלעו חיב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים, משום אבר מן החי, ומשום טרפה, שהרי שני האסורין באין כאחד, וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים, משום אבר מן החי, ומשום חלב. תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש. בשר המדלדל בבהמה ואבר המדלדל בה אם אינו יכול לחזר ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזר ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מתר. אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רב עביו של עצם הנשבר ורב הקף השבר הרי זה מתר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מתר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את דבו אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העבר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה הרי חתיכות העבר מתרות, הואיל ולא יצא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ואכל אבר מן החי או כזית ממנו, כענין שזכרנו חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצות שהן על כל בני העולם בכלל, אבל מכל מקום חלוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האמות, והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). ומן הדומה, שהחיוב לשאר האמות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן ‏[2].

הערות[עריכה]