ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תכ· >>

מצות תפילין של יד[עריכה]

לקשור תפלין של יד על היד, שנאמר (דברים ו ח) וקשרתם לאות על ידך. ובא הפרוש על זה המקרא, שנקשר על ידנו מדברי תורה ארבע פרשיות, והן נקראות תפלין כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן. ואלו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, שהיא פרשה אחת בכל ספר מדיק, ומוהיה כי יביאך עד סוף הסדר שגומר כי בחזק יד הוציאנו יי ממצרים. פרשה שניה. ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך פרשה שלישית, ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד כימי השמים על הארץ פרשה רביעית. ארבע פרשיות אלו, (מנחות לד ב) כותבין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת, וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על זרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב, והן הנקראין תפלין של יד בכל מקום.

משרשי המצוה. לפי שהאדם בהיותו בעל חמר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החמר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל, תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותו בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקדש, וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפלין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפלין מה שזכרנו נצטוינו עליהם (מנחות לו ב) לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה, בני, ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרנו, האל ברחמיו יהי בעזרנו, וישמרנו, אמן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם א ג) שעשרה דברים יש בתפלין, בין של ראש ובין של יד, כולם הלכה למשה מסיני, והמשנה באחד מכולן הרי התפלין פסולות. שנים מהן בכתיבתן, ושמנה בחפוין וקשירת רצועותיהן, ואלו הן השנים שבכתיבתן שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבות על הקלף, ואלו הן השמנה שבחפוין

  • א) שיהיו מרבעות, וכן תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות.
  • ב) שיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל.
  • ג) שיכרך הפרשיות במטלית.
  • ד) שיכרך אותם בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור.
  • ה) שיהיו תופרין אותן בגידין.
  • ו) שעושין להן מעברת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה.
  • ז) שיהיו הרצועות שחורות.
  • ח) שיהיה הקשר שלהן ידוע כצורת דל"ת.

ומה שאמרו (גיטין מה ב) שאין עושין התפלין ורצועותיהן אלא ישראל, וארך (רמב"ם שם ג יב) הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו ויקשר ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יו"ד, ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשר, ואם היתה ארכה יתר מזה כשרה. ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה? על הקברת, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע, שנמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו יהיו התפלין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקים והיו הדברים האלה על לבבך. ומה שאמרו (מנחות לח א) שתפלין של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, מפני שהן שתי מצות, ועל של ראש מברך על מצות תפלין, ועל של יד להניח תפלין, ובמה דברים אמורים? בשהניח אחד מהן, אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפלין.

ומניח תחילה של יד ואחר כר של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחלה. ומה שאמרו (ברכות ט ב רמב"ם שם ד י) שזמן הנחת תפלין ביום משיראה חברו עד שתשקע החמה, שנאמר (שמות יג י) ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, וחקה זו היא מצות תפלין. ושבת ויום טוב, והוא הדין לחלו של מועד אינו זמן הנחת תפלין, שנאמר עליהם (שם יז) והיה לאות, ושבתות וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר.

ומה שאמרו (שבת מט א) שתפלין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי? שיזהר שלא יפיח בהן, אבל אין הענין לומר, שצריכין גוף נקי מעברות או מטמאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עברות מחיב במצות תפלין, ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו. וחכמים זכרונם לברכה (סוכה מב א) חיבונו במצות התפלין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמר אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותנו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העברות, וסלם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא, והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעה נהלה וכפר ביה, ואמר לה בעל הכוס, לא לך הימנית אלא לאלין שבראשך, וכונתם לומר, שיש חלול השם להתחסד בקצת מצות ולהרשיע בקצתן, ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאם יבוא, וכבר למדונו זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ב), שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלו הדברים ומוסרים טובים, קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרע אינה חכמה.

ומה שאמרו (מנחות לד ב) שסדור הפרשיות בקלף התפלין כך הוא, שכותבים תחלה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פדשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמע, ואשר אמרו שכותבין הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמע באמצע, ופרשת קדש לי בראש, ופרשת שמע בסוף, לא כונו הענין יפה, והרי רש"י והרמב"ם זכרונם לברכה ורבנו האי דעת כולם היא, שלא נכתב הויות באמצע, אלא כסדר שהם כתובין בתורה, והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות (שם), גבי סדור התפלין שאמרו שם והקורא קורא כסדרן כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה, ונוסח זה, ודאי לא מצאוהו בספרים אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הויות באמצע, ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל, עכשיו, כמו שכתבנו, שנכתבם כסדר הפרשיות שכתובות בתורה.

ודין כתיבתן, ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את השם בין השטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עבוד העור, ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה, ואפילו למאה שנה, כמו מזוזה, ודין הלוקח תפלין ממי שאינו ממחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפלין שנפסקו התפירות שלהם או רצועותיהן, ודין מי שתפלין עליו וצריך לאכל, או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי, או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במנחות פרק רביעי ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידן, ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצוה ועושה, כשכר שאינו מצוה ועושה (קידושין לא א). ובמסכת ערובין בריש פרק המוצא תפלין (ערובין צו, א) אמרו זכרונם לברכה, שמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מחו בידה חכמים ושם אמרו, אשתו של יונה, היתה עולה לרגל ולא מחו בידה חכמים. והעובר על זה, ואינו מניח תפלין של יד ושל ראש בטל שמנה עשה (מנחות מד א), שהרי בארבע פרשיות צוה הכתוב על תפלין של יד ושל ראש.

הערות[עריכה]