ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שצו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · שצו· >>

שלא לפדות בכור בהמה טהורה[עריכה]

שלא נפדה בכור בהמה טהורה, מפני שהתורה צותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת על כן באתנו המניעה בזה, שלא נפדה אותו לעולם. ואפילו עבר ופדהו אינו פדוי, ועל זה נאמר (במדבר יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. באר הכתוב שלש הבהמות הטהורות, שהן בחיוב מצות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה, אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר "בא" (מצוה יח).

משרשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. וענין האזהרה שלא לפדותו, נקשר עמו וקחנו משם.

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' בכורות ה"יז) הבכור כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד הרי זה מותר למכרו, ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל, עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה הואיל ולאכילה עומד כונתו לומר לכשיפל בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן, בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם, ואפילו לגוי, דכחלין גמורין הוא. כמו שכתוב (דברים יב טו) הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל. ומכל מקום, הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פ"ה) ‏[1].

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, כמו מצות קדוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד, כדעת קצת המפרשים ‏[2], בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך. ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא ב) ממקום שאתה מביא מעשר, דהינו ארץ ישראל אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ אין מקבלים ממנו, ולא יקרב דחלין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו (רמב"ם שם ה"ז) כהנים, לוים וישראלים, שנאמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד וגו'. ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב), ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) חייבים הם בזו. והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה, אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי, אלא בקדשתו הוא כמו שהיה עבר על לאו, שלענין העברת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (דף ד:) במחלקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה.

הערות[עריכה]

  1. ^ יו"ד סי' שו
  2. ^ (עי' ב"י סימן שו)