ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שיג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · שיג· >>

שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד[עריכה]

שלא נשחט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, שנאמר (ויקרא כב כח) אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

משרשי המצוה. שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר "אשה כי תזריע" (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחיתנו, צונו לבל נהרג אתו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מדת החמלה.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב א) שאין חלוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחלה ואחר כך האם, ומה שאמרו (שם פג א). דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחט, לפי שבארבעה זמנים אלו, כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונים, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן צריך להודיעו דוקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאל משום דספק ספיקא הוא עליו שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחט. ומה שאמרו (שם פב א) דשנים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחט. ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומתר לשחוט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו.

ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא.

ומה שאמרו זכרונם לברכה, (שם עח ב) שאסור אתו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפירוש בנו, מי שבנו כרוך אחריו דהיינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין (דף עט.) עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לענין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר, ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חמרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחמרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר נחוש לו בענין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני ‏[1].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.

הערות[עריכה]