ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/רפט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · רפט· >>

שלא ישא כהן אשה זונה[עריכה]

שלא ישא כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אשה זונה לאשה, שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. ולשון קיחה משמע דרך אישות, על כן אינו לוקה עליה אלא כשנשאה ובעלה, שכן בא הפירוש, שאין החיוב, עד שיבעלנה, כמו שנכתב בעזרת האל.

משרשי המצוה. לפי שכהנים נבחרו לעבוד עבודת השם יתברך תמיד ולכן ראוי ומחיב להיותם קדשים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל עניניהם, אף כי בענין הזווג שהוא דבר עקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחיב שלא לישא הזונה שמזגה רע ומר, פן תסירנו ותטנו ברב לקחה מדרכו הטוב וכונתו הרצויה. גם היא בשת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטמאתה אשר בשוליה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות סא א) שהזונה האמורה כאן היא, כל שאינה בת ישראל, דכולן בכלל זונות הן, ועוד שכיון שאין קדושין תופסין בהן זמה היא. וכן תקרא זונה כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לנשא לו אסור השוה בכל מקום, לאפוקי אלמנה שנבעלה לכהן גדול או גרשה לכהן הדיוט, שאין אסור זה שוה בכל אדם ואינה נעשית זונה בכך. וכן נמי תקרא זונה, כל שנבעלה לכהן חלל ואף על פי שהיא מתרת להנשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של אסור, אלא בפגימה. ומפי השמועה למדנו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לו שתנשא לו או מכהן חלל.

ולמדנו מעתה, שהנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה, דדוקא בעילת אדם הוא שעושה אותה זונה (שם נט ב). וכן אם נבעלה בעודה נדה למי שראויה שתנשא לו אינה נעשית זונה בכך, ואף על פי שהיא בכרת. וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה, כלומר שהפקירה עצמה לכל, אינה נעשית זונה כל זמן שלא נבעלה למי שאסורה להנשא לו, כלומר, שהיא ערוה עליו, ואפילו מחיבי לאוין או אפילו מחיבי עשה, בכלל אסור זה. ולפיכך אמרו, שגוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה, שבא אחד מהן על יהודית עשאה זונה ונפסלת לכהנה. ואם היא כהנת נפסלת מן הכהנה. וכן הנבעלת למי שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. וכן מענין המצוה מה שאמרו (נדרים צ ב) באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי, ואפילו עד אחד מעיד לו עליה שכן הוא כדבריה שזנתה שאינה אסורה עליו בכך, דאמרינן שמא עיניה נתנה באחר. ומכל מקום אסורה לכל כהן אחרי מות אישה, דשויתה נפשה חתיכה דאסורא, ואם היתה נאמנת לו או העד נאמן לו הרי זה יוציאנה על כל פנים לצאת ידי ספק. והורונו מורינו ‏[1], ישמרם אל, דדוקא שבאת לומר כן בין היא או העד, מתוך שלום שבינו לבינה, אבל אמרה כן בין היא בין עד, מתוך קטטה שיש בינו לבינה, יש לדון בדבר שאינו זקוק להוציאה על כל פנים, שחזקה היא דשקורי משקרא, ואין ראוי להאמינה בדבורה בעד אחד אלא בשני עדים כשרים, אבל מכל מקום אם דעתו סומכת בדבריה או בדברי העד הרבה, ראוי לו לחוש מלבוא עליה. ויתר רבי פרטי המצוה, ביבמות ובקדושין ‏[2].

ונוהגת בכהנים בכל מקום ובכל זמן וכהן העובר עליה ונשא אשה זונה מאלו שבארנו דרך אישות ובעלה לוקה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' שו"ת הרשב"א סי' אלף רלח)
  2. ^ (פ"יח מהל' איסורי ביאה)