ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/קמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · קמה· >>

שלא לאכול פיגול[עריכה]

שלא לאכל הפגול. ופגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה.

ואולם אזהרתו כלומר הלאו המפרש על זה מלבד הענש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קדש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאכלו כמו הנותר והפגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז סו א) שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה שדרשו (חולין קיד ב) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בענש האוכלו שכן בא לנו הפרוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פגול הוא, כף אזנך לשמע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חיב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת.

משרשי מצוה זו. היסוד אשר בנינו תחלה שאמרנו כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעלה שבין ידם רע החטא וטוב דרכי הישר, על כן מהיות עקר סבתו של דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן הישר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כדת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקרבן אין חיבין עליו כרת משום פגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקרבן שנתפגל אין חיב עליו כרת משום פגול שהרי הדם החלק המתיר הקרבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מתדין לקרב ולא קדם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקרבן או אפילו מן האמורין חיב כרת משום פגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחיב האוכל בכל השאר, ולפיכך חיב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו.

וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חיב משום פגול, אבל האוכל כזית מן הקמץ שלה או מן הלבונה שהן המתירין אין חיבין עליו כרת, ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחיבין עליהן משום פגול לעולם, הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כלן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חיבין משום פגול עליו. ולג שמן של מצרע גם כן אין חיבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים.

וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלש מאות ששים וחמשה לאוין לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקדשים. וכמו שנכתב בעזרת השם (מצוה רפז). וגם הענין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי השם ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קרבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפגול וגם נותר הדומה לו, מבארים במקומות רבים מסדר קדשים.

ונוהג אסור אכילת הפגול בזמן הבית בזכרים ונקבות, אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חיב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקרבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.

הערות[עריכה]