ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תכז
שלא נתחתן עם האומות, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"א) לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג). וענין החתנות הוא שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שביאר הכתוב: "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם). וכל שכן המזדווג עמהם שהוא בעצמו בכלל האיסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה (דף לו:) דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה ד"לא תתחתן" בשבעה עממים הוא דכתיב ובגרותן דווקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא (יבמות עו.) בגרותן אית להו חתנות, בגיותן לית להו חתנות. במה שחזר הכתוב "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות באיסור, אף בגרות. אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממין מותרין בגרות. ואיסור זה יהיה דווקא כשהוא מייחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה, כאדם שבא על זוגתו שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה) המוזכר בעבודה זרה (שם).
משרשי המצוה. לפי שרוב המון העם, דרך טיפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם. ואם יישא אדם בת אל נכר, תמשכהו לעבוד עבודה זרה. ועוד כי גם בניה הנולדים ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פא.) הבועל ארמית בפרהסיא, לעיני עשרה ישראל או יותר, היו קנאים פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי. ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה הזימה, וכמעשה שהיה, שנאמר "ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה, ח). אבל אם פרש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו, מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב "ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" (מלאכי ב, יא). וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון ואפילו דרך זנות, היא תיהרג מכל מקום מפני שבא לישראל תקלה על ידה, כדין הבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו." (במדבר ל"א, ט"ז-י"ז) ויתר פרטי דברים אלה מבוארים בעבודה זרה ובסנהדרין וביבמות וקידושין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונתחתן עם שבעה עממין בגרותן, כלומר שייחד לו אשה מהם לבנו או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה. ובשאר עממים וכן בשבעה עממים בגיותן, המייחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד, לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תיהרג. ואם לא יחדה אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות, היו מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/427