ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שפה
להפריש חלה מכל עריסה וליתן אותה לכהן, שנאמר "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ). ודרשו זכרונם לברכה (עירובין פג.) "ראשית עריסותיכם" כדי עיסתכם. ועיסת המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האיפה הוא. והאיפה: שלוש סאין. והסאה: שישה קבין. וקב: ארבעת לוגין. ולוג: שישה ביצים. נמצאת האיפה: תל"ב ביצים, עשירית מ"ג ביצים וחומש ביצה. וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה.
משרשי המצוה לפי שחיותו של אדם במזונות ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. גם למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו, והם הכהנים, מבלי יגיעה כלל, שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה חלה ג, א) שאין חיוב העיסה משניתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול. כלומר משיערב הקמח והמים, מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחייבין בחלה, החטים והשעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, שנאמר "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (שם, יט). ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו וכולם מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה, מפריש אותה מן הלחם, שנאמר "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם", מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשיעור, שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השיעור ונתערב כל הפת בכלי אחר שיש לו תוך הכלי, מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי: יש אומרים דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי, שיש לו בית קיבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל מקום שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל, כבר נפטר מחלה. וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צירוף לחלה. [ורבים ונכבדים חולקים שאין קפידא להוצאתו מהתנור לסל.] הסובין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשיעור, אבל אחר שרקדו אם חזר ועירבו אינו משלים לשיעור.
החלה אין לה שיעור ידוע מן התורה. אפילו לא הפריש אלא בשעורה מן העיסה, פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא "רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ". וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו "תִּתְּנוּ לה'", כלומר תן לכהן מתנה ראויה, ושיערו הם שהיא כן. והנחתום, שהוא עושה עיסתו למכור בשוק והיא מרובה, וגם צריך לרווח, לא חייבוהו לתת אלא אחת מארבעים ושמונה. ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמיעט נחתום, דינם כמו שאמרנו למעלה.
עיסה שנילושה בשתי קצוות העריסה ואין באחד מן החלקים שיעור חלה, אינה מתחייבת בחלה אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד. עיסה שנילושה בין במים בין בכל שאר משקין, ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחילה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל עניינים אלו יש חיוב חלה. שבכל עניינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד. אבל העושה עיסה לייבשה בחמה או לבשלה בקדירה, אין בה חיוב חלה. ועיסת ארנונא, כלומר משותפת בין ישראל וגוי, חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שיעור חלה. עיסה הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתוקנת, כלומר שהורמה ממנה חלה, ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה, כיצד עושה? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל. ואם אין לו עיסה אחרת, נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כולה טבל. ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עיסות מתוקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתכתי בסדר אמור אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה מבוארין במסכת חלה וכן במסכת ערלה.
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, שנאמר "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ". ודווקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רובם, שנאמר "בְּבוֹאֲכֶם". ובא הפירוש על זה (כתובות כה.) בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשיעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טומאה יוצאת עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדיין לא ראתה, ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ, שאדם יכול לבטלה לכתחילה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות ובמקומות אחרים בגמרא. ואין בכל האיסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור, שמבטלין אותן גם כן לכתחילה. וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד:) אדם מרבה עליהם עצים ומתירן, ואמרו בטעם הדבר משום דמיקלא קלי איסורייהו, כלומר שהוא דבר שכלה באש ולכן הקלו בדבר.
והרמב"ם ז"ל כתב בספר זרעים (פ"ה מהל' ביכורים): ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, אחד ממ"ח, ושורף אותה מפני שהיא טמאה. ויש לה שם עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה, מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקדם. חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה, אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן בעלי קריין וזבין וזבות ונידות ויולדות ומצורעין. אבל שאר הטמאין במגע הטומאות, אפילו טמא מת, מותרים לאוכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי ולקטנה שעדיין לא ראתה נידה. ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו ואף על פי שהוא טמא מת, הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה. ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ. עד כאן.
קישורים חיצוניים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/385