ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מצוה קמו - לשרוף בשר קודש שנטמא

שנצטוינו לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף(ויקרא ז, יט).

משרשי המצוה מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג).

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, שקלים ח, ו) שאם נטמא בפנים, שורפין אותו בפנים; נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה, שורפין אותו. ונותר של קדשים קלים, שורפין אותו הבעלים בבתיהם. וכל עצמות הקדשים שאין בהן מח אינן טעונין שרפה, חוץ מעצמות הפסח. והעניין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שרפה. חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת "ועצם לא תשברו בו(שמות יב, מו), תשאר בהם ברב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכולן שיהיו טעונין שרפה.

ואלו הן הנשרפין: בשר קדש שנטמא או נותר או קרבן שנפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר) [קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושיער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתב הנקברין, ואלו הן: קדשים שמתו, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד)

ונוהגת שרפת הקדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים. כיצד? קדשים שטעונין שרפה במקדש, שרפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קדשים קלים, הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו, בטל עשה זה.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/146