מצוה:לשרוף בשר קודש שנטמא
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.
(ויקרא ז, יט)
היא שצוה לשרוף קדשים שנטמאו. והוא אמרו "והבשר אשר יגע בכל טמא" (ויקרא ז, יט).
ובגמרא שבת (דף כה.) בא לבאר הטעם שבעבורו אסור להדליק בשמן תרומה שנטמא ביום טוב. ואמרו בזה "שבתון" (ויקרא כג, ג) עשה הוא, והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. וענין זה המאמר עשיית מלאכה ביום טוב אסור, והעושה אותה עובר על מצות עשה, שהוא ביטל מצות עשה והוא אמרו יתעלה ביום טוב "יהיה לכם שבתון" (ויקרא כג, כד). ועובר על מצות לא תעשה כי עשה את מה שהוזהר ממנו, והוא אמרו "כל מלאכה לא יעשה בהם", כלומר ביום טוב.
ושריפת קדשים הוא מצות עשה, ולכן אינו מותר לשרוף אותו ביום טוב, בעבור השורש שזכר: אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ושם גם כן אמרו (שבת כה.) כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף שמן תרומה שנטמא.
וכבר התבארו דיני מצוה זו בפסחים וסוף תמורה.
שנצטוינו לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט).
משרשי המצוה מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג).
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, שקלים ח, ו) שאם נטמא בפנים, שורפין אותו בפנים; נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה, שורפין אותו. ונותר של קדשים קלים, שורפין אותו הבעלים בבתיהם. וכל עצמות הקדשים שאין בהן מח אינן טעונין שרפה, חוץ מעצמות הפסח. והעניין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שרפה. חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), תשאר בהם ברב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכולן שיהיו טעונין שרפה.
ואלו הן הנשרפין: בשר קדש שנטמא או נותר או קרבן שנפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר) [קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושיער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתב הנקברין, ואלו הן: קדשים שמתו, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד)
ונוהגת שרפת הקדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים. כיצד? קדשים שטעונין שרפה במקדש, שרפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קדשים קלים, הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו, בטל עשה זה.
מצווה רז, רח:
מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנ׳ והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ופגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין. אמנם אמרינן בפ׳ כיצד צולין [דף פ״ב] דשאר פסלי קדש בשריפה הילכתא גמירי לה בטמא יש מצות עשה מבוארת בפני עצמה ואינה למדה מנותר שנ׳ והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ואמרינן בת״כ [פרשה צו] אין לי אלא נותר מניין לנשחט בלילה ונשפך דמו ושיצא דמו חוץ לקלעים והלן והיוצא ושנטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין את דמו וזרקו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין בפנים שנתנן בחוץ או להפך והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מניין ת״ל לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול טעון שריפה ובלא יאכל לפי ברייתא זו צריך לדקדק למה צריך פסוק בטמא ומתרץ בפרק כיצד צולין [דף פ״ב] דסד״א הטמא הואיל ופסולו נוהג בחולין מה שאין כן בשאר פסולי קדשים אימא תיסגי ליה בקבורה קמ״ל ובסוף מסכת זבחים [דף ק״כ] אומר אמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף. וכיוצא באלו מצינו [בפ׳ כיצד צולין דף פ״ב] מצינו בשעיר שנשרף שאמר להם משה שמא יצתה אמרו לו פנימה היתה מכלל שאם יצאה שדינם לישרף מן התורה ובסוף מסכת תמורה [דף ל״ג] שנינו ואלו הן הנשרפין קדשי קדשים שנשחטו חוץ לזמנו וחוץ למקומן ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא אחר שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק והנשרפין לא יקברו.
רבינו משה לא מנה כאן [בספר מניין המצות מצ׳ צ׳ וצ״א] כי אם שתי מצות עשה: לשרוף את הטמא ולשרוף את הנותר [בפסחים דף פ״ב ובזבחים דף ק״ד] קרבן שנתפגל או שנפסל ישרף במקדש מיד וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ואח״כ ישרף במקדש. אמרינן בזבחים [דף נ״ו] שאין שורפין את הנותר אלא ביום שנאמר ביום השלישי באש ישרף. וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום [בפרק כיצד צולין דף פ״ג ובשבת דף כ״ד] ואין שריפת נותר וטמא ופיגול דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת ומותר לשרוף נותר וטמא ופיגול כאחד.
שנינו בשקלים [פ׳ בתרא] קדשי קדשים שנטמא בפנים שורפין אותו בפנים נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. שנינו בפסחים [דף מ״ט] מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו אם יש בו כזית או יותר חוזר ושורפו בירושלים ואם אורח הוא שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.