ספר האגדה/לשון

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ג. לָשׁוֹן.

1. לְשׁוֹן-הַקֹּדֶשׁ.

א. תני בשם ר׳ מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ-ישראל ומדבר בלשון-הקדש – מובטח לו שהוא מֵחיי העולם־הבא. (ירוש׳ שבת פ"א).

ב. אמר ר׳ יוסי בן עקיבא: "לדבר בם" -- מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון-הקודש ומלמדו תורה. ואם אין מדבר עמו לשון־הקדש ומלמדו תורה, ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם... למען ירבו ימיכם וימי בניכם"; ואם לאו — יִקְצְרון ימיכם וימי בניכם, שכך דברי תורה נדרשים — מכלל לָאו – הן, ומכלל הן – לאו. (ספרי עקב).

ג. ישראל נגאלו ממצרים בשביל שלא שנו שמם: ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא היו קוראים ליהודה — רוּפיס, •לא לראובן — לוּלְיָאנִי, ולא ליוסף — לוּסטוֹס, ולא לבנימין — אֲלֶכְּסַנְדְרֵי; ושלא שנו את לשונם שהיו מדברים בלשון־הקדש, שנאמר: "בית יעקב מעם לועז", ונאמר: "כי פי המדבר אליכם״ — בלשון הקדש. (ויק״ר פ׳ לב; שמ״ר).

ד. "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת״ - אמרו בשם ר׳ סימון; כשם שנתנה תורה בלשון־הקדש כך נברא העולם בלשון־הקדש. שמעת מיָמיך אומר; "נוּנֵי — נוּניְאָ", "אַנְתְּרוֹפִי – אָנְתְּרוֹפִיָא״, "גַבְרָא – גְבַרְתָא", אלא איש ואשה, למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (ב׳׳ר פ׳ יט).

2. לְשׁוֹן-הַקֹּדֶשׁ וּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת.

ה. שאלו את ר׳ ישמעאל: מהו שילמד אדם את בנו יְוָנית? אמר לו: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה — "והגית בו יומם ולילה״ נאמר. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אמר: מותר אדם ללמד את בתו יונית, מפני שהוא תָּכְשִׁיט לה. שמע שמעון בר בא ואמר: בשביל שר׳ אבהו מבקש ללמד בתו תולה לו בר' יוחנן. (ירוש׳ סוכה פ׳ ט).

ו. אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון־הקדש או לשון יְוָנִית.

ואמר ר׳ יוסי: בבבל לשון אֲרָמי למה? או לה"ק או לשון פרסי. (ב"ק פב, פג).

ז. אמר רבי שמואל בר נחמן: אל יהא לשין סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקדוש־יברוך־הוא חולק לו כבוד. בתורה : "ויקרא לו לבן יְגַר שָׂהֳדוּתָא״; בנביאים – "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ"; בכתובים: "וידברו הכשדים למלך ארָמית: מלכא לְעָלְמִין חֳיִי". (ב״ר פ' עח).

ח. אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צְרָכָיו בלשון ארמי. ואמר ר׳ יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי־השרת נזקקין לו, שאין מלאכי־השרת מַכִירִין בלשון ארמי. (שבת, יב:).

ט. אמר ר׳ יונתן של בית־גוברין: ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לַעַז לזמר, רומי לִקְרָב, פרסי לאִלְיָא, עברי לדבור. ויש אומרים: אף אשורי לכְתב.

אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי. ולמה נקרא שמו "אשורי״? שהוא מאושר בכתבו. אמר ר׳ לוי: על שם שעלה בידם מאשור. (ירוש׳ מג' פ"א; אם״ר פ׳ ג).

י. "בזוי אתה מאד" -- שאין להם [לבני אדום] לא כתב ולא לשון. (ע"ז י.).

יא. "ויאמר בלעם כי התעללת בי" -- אף על פי שמדבר בלשון־הקדש נוי לשונו סרוח. (תנח׳).

3. דִּקְּדוּק בְּלָשׁוֹן.

יב. אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקימה תורתם בידם; בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקַימה תורתם בידם.

בני יהודה מדקדקים בלשון, מה היא? שבן־יהודה אחד אמר לה: טלית יש לי למכור. אמרו לו: מה גוֹן טליתך? אמר להם: כִתְרָדִין עֲלֵי אדמה. בני גליל שאינם מדקדקים בלשון מה היא? שבן־גליל אחד אמר להם: אמר למי? אמרו לו: גָלִילִי שוטה: חֲמוֹר לרכיבה או חֶמָר לשְׁתִיה, עֲמַר למלבוש או אִמַּר לשחיטה? (עיר׳ נג).