ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

מפרשים: מלבי"ם | קרבן אהרן | חפץ חיים | הר"ש | הראב"ד | רבינו הלל | עשירית האיפה

פרק ד

[א] "ולא תונו איש את עמיתו"-- זו אונאת דברים.  יכול זה אונאת ממון? כשהוא אומר "אל תונו איש את עמיתו" הרי אונאת ממון אמורה. הא מה אני מקיים "ולא תונו איש את עמיתו"? הרי אונאת דברים.

[ב] כיצד?

  • אם היה בעל תשובה לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים מה היו". ואם היה בן גרים לא יאמר לו "זכור מה היו מעשה אבותיך".
  • היו חליים באים עליו, יסורין באים עליו, היה קובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו"
  • ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם "לכו אצל פלוני" והוא לא מכר חיטה מימיו.
  • ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר "בכמה חפץ זה?" והוא אינו רוצה ליקח.

ואם תאמר "עצה טובה אני מוסר לו!", והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלקיך". כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".

[ג] "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם"-- ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.

"וישבתם על הארץ"-- ולא גולים.  "לבטח"-- [ולא מפוזרים -- ס"א] ולא מפוחדים.

[ד] "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"-- שיהא אדם אוכל הרבה (נראה לגרוס אוכל קמעה--מלבי"ם) ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הוא אינו סימן ברכה. אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"? אוכל ולא ניסי (ס"א גוסי).

דבר אחר: "ואכלתם לשובע"-- שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו.  "וישבתם לבטח"-- ולא מפוזרים ולא מפוחדים.  "עליה"-- ולא גולים.

[ה] "וכי תאמרו" -- עתידים אתם לומר.

"מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו"-- אם אין זורעים מה אנו אוספים?!   אמר ר' עקיבא מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.     וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסף"?   אמרת לנו "לא תזרעו", ומה שאנו אוספים אין מכניסים לקיום! אמרת לנו "בערוהו", ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?!

[ו] "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית"-- אין לי אלא בששית. בחמישית וברביעית, בשלישית ובשנית, משנה לחברתה מנין? תלמוד לומר "בשנה הששית".

"ועשת את התבואה לשלש השנים"-- לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית.  דבר אחר: "לשלש השנים"-- לשביעית, וליובל, ולמוצאי יובל.

[ז] "וזרעתם את...השמינית"-- זו שמינית שלאחר שמיטה. כשהוא אומר "..שנה.."-- זו תשיעית שלאחר שמינית שלאחר שמיטה.

"ואכלתם מן התבואה ישן"-- לא סלמנטון.

"עד..התשיעית"-- זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל. כשהוא אומר "..שנה..שנה.."-- זו עשירית שאחר היובל שאחר השמיטה.

"עד בא תבואתה תאכלו ישן"-- שהוא אחת עשרה לזית.

[ח] "והארץ לא תמכר לצמִתֻת"-- לחולטנית.  "כי לי הארץ"-- אל תרע עיניך בה.

"כי גרים ותושבים אתם.."-- אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר (דברי הימים א כט, טו): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו". וכן דוד אומר (תהלים לט, יג): "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".

"אתם עמדי"-- דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתהיה שלי הרי הוא שלכם.

[ט] "ובכל...גאולה תתנו"-- יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "ארץ אחוזה". אם כן למה נאמר "ובכל..גאולה תתנו"-- לרבות בתים ועבד עברי.