חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ד[עריכה]

(א) הרי אונאת ממון אמורה:    דשם מיירי בעסקי ממון כדכתיב וכי תמכרו ממכר וגו'.

(ב) והוא לא מכר חטה מימיו:    וכונתו להתלוצץ ממנו.
לא יתלה עיניו על המקח:    בש"ס איתא בשעה שאין לו דמים, ובתוספתא איתא ולא יתלה עיניו על המקח ויאמר לו בכמה חפץ זה וכו', ואם כן הוא ענין אחד.
הכי גרסינן ואם תאמר עצה טובה אני נותן לו:    פי' בשעה שאמרתי לו זכור מעשיך הראשונים, לא כיונתי לאנותו אלא שיהיה חטאתו נגדו תמיד ויתחזק בתשובה, וכן באידך דברים כדי שיכנע לבו. וביו חמרים מבקשים תבואה יאמר גם כן לא דיברתי כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לו תבואה למכור, וכן במקח יאמר שבאמת הייתי חפץ לקנות. והנה כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה לבני אדם להכיר אלא ללבו של עושה, הוא בעצמו יודע אם כונתו לטובה או לצער את חבירו.
הכי גרסינן לכך נאמר בו ויראת מאלהיך וכל דבר וכו'.
וכל דבר המסור ללב:    של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות.

(ג) ליתן שמירה ועשייה למשפטים:    שמירה זו המשנה ללמדם, דעל ידי זה נשמר הדבר. ושמירה לחוקים כבר נאמר בפרשה אחרי אלא ששם נזכר שעל ידי זה של שמירת החוקים והמשפטים יחיה לעולם שכולו טוב כמה דכתיב שם "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ופי' רש"י וחי בהם לעוה"ב. ובפרשה זו הבטיח לנו הש"י שעל ידי קיום התורה נשב על הארץ לבטח.
ולא גולים:    שבעון שמיטה ישראל גולים כמו שכתוב בפרשה בחוקותי.
ולא מפוחדים:    אפילו להתפחד שמא תגלו אלא בבטחון גמור.

(ד) שיהא אדם אוכל הרבה ושבע:    פי' יהיה לכם פירות הרבה ותוכלו לאכול מהן הרבה עד שתשבעו ולא יהא צריך למעט אכילתו בשביל להניח ליום מחר.
אף היא אינה סימן ברכה:    שאינו שבע עד שיאכל הרבה.
אוכל ולא גוסי:    פי' ר"ש אינו צריך למלאות בטנו עד שיהא פותח פה מחמת הבלו ועשן של מאכל, אלא באכילה מועטת ישבע וקל ובריא בה. (ולפי הנראה רש"י גם כן כיוון לפירוש זה שהרי פירש אוכל קמעא ומתברך במעיו, ובודאי כונתו למאמר זה של התורת כהנים).
שלא יהיה דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו:    פי' שלא יתמלא רצונו אלא מכל מה שיתאווה יתמלא לו רצונו.
ולא גולים:    כבר אמר למעלה. אלא הכא בא לומר בארצכם אתם יושבים בטח אבל אם תגלו לחו"ל לא תשבו בטח.

(ה) וכי תאמרו עתידים אתם לומר:    דאם הכונה שאפשר שיאמרו הול"ל "ואם תאמרו", אבל "וכי" משמע שבודאי תאמרו.
על הספיחים שיהו אסורים:    והכונה לא נאסוף אפילו הספיחים שצמחו מעצמן מהזרע שנפל בארץ.
וחכמים אומרים וכו':    מלשון זה משמע דדעת רבי עקיבא שמן התורה אסור לקצור ספיחים אפילו שלא כדרך הקוצרים.
אלא מדברי סופרים:    גזירה שמא יזרע ויאמר שמאליו גדל.
ומה שאנו אוספים:    מן הזרוע בשישית וגדל בשביעית לא נאסוף אותו אל בתינו כשאר השנים לקיום אלא בשנה הזו נצטוינו לבערו בזמן הביעור ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך.
אין לי אלא בשישית:    שבשישית יהיה ברכה בפירותיה להספיק על השנה שאחריה.
בחמישית וברביעית וכו' מנין משנה לחברתה:    פי' שגם בהם ימצא ברכה בפירותיהן להספיק אף לחברתה.
ת"ל בשנה:    דהוא יתר, דהול"ל "בשישית", ואמר "בשנה" לרבות כל השנים שבין שמיטה לשמיטה, והם החמשה שנים מלבד השמיטה שבכולם היה ברכה אלא שבשישית צריכה ברכה יתירה שתספיק לשלש שנים כדכתיב "ועשת את התבואה לשלש שנים" (ראב"ד). וכונתו שבשאר השנים היה מספיק רק משנה לחבירתה דהיינו אף שזמן קצירה בו בניסן היו אוכלין כל הקיץ מפירות שנה שעברה.
לשישית:    פי' למקצת השישית מן הפסח שהוא זמן קצירה ואילך ולשביעית ולמוצאי שביעית עד הפסח שיקצורו. נמצאו הללו שלש שנים אינם אלא שתים -- חצי השישית, ושביעית, וחצי שמינית.
ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל:    הרי אלו שתי שנים ומחצה -- שביעית ויובל הסמוך לה וחצי מוצאי יובל, והכל היה הברכה לפי צורך הזמן. אבל השישית כולה משל חמישית היא ניזונית כדאמרן שהן מספיקות משנה לחברתה (ראב"ד).

(ז) וזרעתם את השמינית זו שמינית וכו':    פי' אילו לא אמר קרא רק "את השמינית" הוה אמינא דקאי רק אשמינית שלאחר שמיטה. כשהוא אומר "השנה" ריבה עוד שנה והוא תשיעית שלאחר השמינית דהיינו כאשר איקלע יובל בשמינית ויובל דינה כשמיטה -- אז יזרעו בתשיעית, והכתוב דיבר בהדיא על הנמצא ברוב שהם שאר השמיטות וברמז דיברה על ענין יובל הנמצא פעם אחת בחמישים שנה.
בלא סלמנטון:    הוא תולעת המרקיב התבואה ואינו מניחה ליישן דהא כתיב "ואכלתם ישן".
עד התשיעית זו תשיעית וכו':    פי' אילו לא נאמר אלא "עד התשיעית" הייתי אומר שהפירות של שישית יהיה די לשישית ושביעית ושמינית, עד זמן אסיפה של שמינית שהוא בחג הסוכות של תשיעית, כמו שכתוב "עד בא תבואתה" דהיינו עד זמן שמביאים התבואה החדשה מן הגרנות לתוך הבית. וכשנאמר "השנה התשיעית" האי "השנה" יתירה בא לרמז על זמן היובל שצריך להספיק עוד על שנה דהיינו גם על שנה תשיעית כולה, עד זמן אסיפה שהוא בתחלת עשירית.
תאכלו ישן שהיא אחת עשרה לזית:    פי' שהזית שנחנט בעשירית אינו נגמר עד אחת עשרה כדמוכח בפרק בתרא דפאה (משנה, פאה ח, א) וברכה זו קמ"ל קרא שיהא כל ברכותיה של שביעית שוין לזרעים ולפירות האילן וכמו שימצא להם זרעים שהם תבואה של ששית שיספיק להאם עד עשירית -- כך ימצא להם כל פירות האילן של שישית שיספיק עד עשירית, ואף שיש מהפירות שאין נגמרין עד אחת עשרה כגון זית, הכל יספיק מן הקודם. וזהו שאמר "תאכלו ישן". ובילקוט גרס "שהיא י"א ליובל", ועיין בהגהות הגר"א.

(ח) לחולטנית:    היינו שיהיה בהחלט להלוקח שלא תשוב עוד לבעלים.
אל תרע עיניך בה:    שלא נתתי לך רשות למוכרה לחלוטין שאיננה שלך.
כי גרים ותושבים אתם:    פי' אם תלכו בדרכי תהיו תושבים ואם לאו ח"ו תהיו רק גרים לפי שעה כדכתיב ולא תקיא הארץ אתכם וגו'.
אל תעשו עצמיכם עיקר:    היינו בארץ.
כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו:    היינו שלא יחשוב האדם שכיון שנכנס בארץ, הארץ היא שלו לחלוטין, ובפרט כשנמשך כמה דורות שכל אחד ירש מאביו כרמו וזיתו, היא שלו בעצם. אלא לעולם היא שייך להקב"ה ובכל דור הוא נותן לנו על תנאי שנשמור מצותיו וכמו בדור הראשון של אבותינו כשנכנסו לארץ ציוה אותם יהושע שעל מנת כן מנחילין להם את הארץ כשיקיימו התורה כדכתיב בקרא.
וכן דוד אומר וכו':    פי' אף שאני מלך גם כן אינני בטוח כי אנכי רק בבחינת גר.
כשתהיה שלי:    פירוש, כשתלכו בדרכי ואשרה את שכינתי בה וכדכתיב "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה", והוא נקרא אז "אלהי הארץ" -- אז הרי היא שלכם, אבל אם ח"ו לא תלכו בדרכי ואגלה שכינתי מתוכה ויקויים "ובפשעכם שולחה אמכם" -- אז גם אתם תהיו מוכרחים לגלות מתוכה, וזהו שאמר דיו לעבד להיות כרבו.

(ט) ובכל גאולה תתנו:    פירוש, אילו אמר הכתוב "ובכל גאולה תתנו" הייתי אומר דאף כשמוכר עבד כנעני ושטרות ומטלטלין יכול לגאלה אחר כך. תלמוד לומר "ארץ אחוזתכם" דוקא. עוד אמרו דבא לרבות דאף המוכר בית בבתי ערי חצרים או עבד עברי הנמכר לישראל גם כן יש גאולה אף בקרובים. ועיין בקידושין דף כ"א ע"ב לענין בתי ערי חומה.