סמ"ק/קמד
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז סמ"ג עשין סימן מא טור א"ח תפו ותפח הג"ה המתענה תחת בנו בכור קטן בערב פסח אין רשאי לפסוק עד שיגדל ויתענה בעצמו דתנן בפ"ק דשקלים כל כהן קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אין פוסקין מפי מהור"ר אברהם מצאתי)
להגיד לבנו ליל חמשה עשר בניסן יציאת מצרים דכתיב (שמות י״ג:ח׳ מכילתא פד בא פ' י"ז) והגדת לבנך וגו' ואמרו רבותינו צריך לעשות שינוי כדי שישאל הבן כגון לטבול (ר"פ א) וגם צריך ליטול ידיו קודם אכילת ירקות וגם (ר"פ ב) לעקור השלחן וצריך להיו' לו ארבע כוסות מיין. שנים (ר"פ ג) מהם מזוגים קודם אכיל' כדי שישאלו ואפילו אינו שואל מגיד לו אביו וכן אדם לחבירו או לעצמו: ואומר ההגדה כולה כמו שהיא כתובה וכשמגיע למצה זו יגביה אותה וכן למרור זה אבל השני (ר"פ ד) תבשילין העשויין זכר לפסח ולחגיגה אסור להגביה וכשהו' (ר"פ ה) אוכל המצה ושותה הארבעה כוסות צריך להס' והבן מיסב לפני אביו: ותלמיד של אומנות לפני רבו כמו כן אבל תלמוד של תורה אינו מיסב לפני (ר"פ ו) רבו וכן עבד לפני אדונו וכן אשה לפני בעלה פטורין מהסיב' אך אם אשה חשובה היא צריכה להסב ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה וכן בין ב' לג' אבל בין ג' לד' לא ישת' ואם הוא חול' וצריך לשתות עוד יביא כוס חמישי ויאמר עליו הלל (ר"פ ז) הגדול מצוה ולעשות החרוס' זכר (ר"פ ח) לטיט והא דאמרינן התם אף על פי שאין חרוסת מצוה הכי פירושו אין מצו' אלא גם חובה משום קפא (ר"פ ט) וצריך לקהוייהו זכר לתפוח:
מפרשים[עריכה]
הגהות רבינו פרץ[עריכה]
אחר קידוש מיד שאר ירקות בחרוסת או בחומץ. והעיקר בחומץ או במורייס ולח בחרוסת: שהרי החרוסת לא הוזכר במכנה בטבול ראשון.
דוקא לדידהו שהיה להם שולחנות קטנים. אבל לדידן שיש לנו שולחנות גדולות אין צריך לעקור השלחן אך צריך לעקור הקער'. ובקער' צריך שיהיו בה המצות של מצוה והמרור והירקות ושני תבשילין כיון שעקירת' במקים עקירת שולחן שלהם ולאפוקי מאותם שנותנים המצות של מצוה חוץ לקער' ע"ג שולחן וטעות הוא בידם דהאיך תחשב הקערה במקום השולחן אם אין המצות בתוכה ותהא הקערה נתונה לפני מי שאומר ההגדה וכשמתחיל הא לחמא עניא עוקר אותה מלפניו (ש"ע ויאמר הא לחמא עד מה נשתנ' ואז יעקור הקער') ונותנ' בסוף השולחן וכשמתחיל עבדי' היינו מחזיר אותה לפניו וכשעוקר אותה אין צריך להסיר ממנה השני תבשילין דהא דאמרי' בשר אין מגביהן מפני שנרא' כאוכ' קדשים בחוץ זהו דוקא כשאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלי' אך אעקירת הקער' שהכל נתון שם אין לחוש אף כי אין צריך להגביה הקערה כי אם לעקרה ממקו' למקום ועקירת השולחן הוי הכירא לפי שנראה שאכלו כבר כשעוקרין השולחן ומסלקים אותו מלפני המסובין ושייך לשאול למה עושין כי עדיין לא אכלו הכי משמע פרק ערבי פסחים ולכך אין להחזירו עד שיאמר מה נשתנה וטובא הכירא עבדין מאכילת ירקות קודם הסעודה שהוא מטבול ראשון: וכן ממזיגת כוס שני קודם הסעודה ומעקירת השולחן ולדידן עקירת הקערה.
הא' מוזג משום קדוש. ושני לאחר שטובל בירקות ובצע המצה שנייה.
רגילין לעשות ב' תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה שהיו מביאין בי"ד חגיגה עם הפסח וכשחל י"ד להיות בשבת יש שאינם רוצים לעשות כ"א תבשיל א' לפי שחגיגה שבי"ד לא היתה באה בשבת כדאיתא בפסח שני אמנם מורי הרב רבי יחיאל אומר כי אין לחוש לזה כיון שאינו כי אם זכר ואותם המדקדקי' בזה נראה שעושים אותו כמו קדשים ממש ונכון לעשות ב' תבשילין בכל ענין גם כשחל י"ד להיות בשבת:
נראה לרשב"א דודאי במצה כיון דמעיקרא הוי דאורייתא ועיק' הגאולה הוא דאם אכל' בלא הסב' שצריך לחזור ולאכול ממנה בהסיבה אבל ביין שאינו אלא דרבנן מספקא לן. וכל הפחות בין שלישי לרביעי שאסור לשתות נראה דאינו חוזר אבל קודם הסעודה צריך לחזו' ולשתות בהסבה (ש"ע ב' כוסות ראשונות יחזור וישתה בהסבה בלא ברכה וכן במצה).
ואפי' ברבו שאינו מובהק מדלא פליג תלמוד' לחייב תלמיד רק בשוליא דנגרי דהיינו תלמיד של מלאכ' אבל תלמיד של הלכה לא.
ולענין לשתות מים אחר כל הסדר יש רוצי' לאסור משום הפגת טעם מצה של אפיקומן שהוא במקום הפסח ותנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ומיהו אומר ר"י דלא שייך הפגת טעם גבי שתייה ואפילו יין מדקאמר בירושלמי טעמא דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום שמא ישתכר ולא קאמ' משום הפגי טעם וגם תלמוד דפרי' מאי אפיקימן. לא מפרש כ"א מידי דאכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים. ואפילו רב אלפס לא אסר כ"א שתיית יין משום דמחזי כמוסיף על ארבעה כוסות אבל מים לא אסר. וגדולי איבר"א היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מה עמא דבר. (ש"ע אין רשאי לשתות יין אלא מים וכל משקין דינם כיין).
פי' לעשותו עב כמו טיט. ובירושלמי קאמר אית דעבדי ליה רכה זכר לדם ואומר מורי רבי יחיאל דהא והא איתא דבתחילה בשעת עשייתו עושה אותה עב ואחר כך בשעת טבול מקלשין אותו ביין ועושין אותו רך.
וצריך לשקועי. וטבול ראשון בחומץ. ורז"ל מטבילין גם בכריכת מצה ומרור בחרוסת (ש"ע דאין לטבול)