סמ"ק/צב

<< · סמ"ק · צב · >>

רמב"ם הלכות שופר פ"א סמ"ג עשין סימן מ"ב א"ח סימן תקפה.

לתקוע ^{(הג' א)}בראש השנ' בשופר דכתיב (ויקרא כ"ג, ז') יום תרועה יהיה לכם: ואמרינן ^{(הג' ב)} שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלשה שברים ^{(הג' ג)} אי גנוחי גנח: או שלש יבבות: אי ילולי יליל: ^{(ר"פ א)} והיבבא ג' כוחו' של כל שהוא ^{(הג' ד)} הרי תשע' כוחו' של כל שהן: ^{(הג' ה)}וזהו גניחות דאימיה דסיסרא ^{(הג' ו)} ומספקא לן אי תרויהו ^{(הג' ז)} או חדא מניהו ולא ידעינן איזו היא לכך התקין רבי אבהו לעשות ^{(הג' ח)} קשר"ק שלש פעמים וסבר דבעיא ^{(הג' ט)} שלא יהא דבר מפסיק בין תקיעה לתרועה לכך תקן לעשות עוד ^{(הג' י)} קש"ק ג"פ וקר"ק ג"פ ותוקעין בישיב' ^{(ר"פ ב)}: וחוזרין ותוקעין בעמידה: פירוש בשעה שהקהל והחזן מתפללי' ^{(הג' יא)} כדי לערבב את השטן ובאותה תקיעה שהיא בעמידה נחלקו הגדולים הקדמונים ^{(הג' יב)} והיו תוקעין קשר"ק במלכיות פעם אחת ובזכרונות פעם אחת קש"ק ובשופרות קר"ק פעם אחת אף על פי שאם קשר"ק אמת אין האחרות כלום אחרי שאינ' כי אם לערבב את השטן לא הקפידו ^{(הג' יג)} ור"ת הנהיג לתקוע קשר"ק בכל פעם אעפ"י שיש הפסק בין תקיעה לתרועה קיימא לן כרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ^{(הג' יד)} וריב"א הנהיג בכל פעם קשר"ק קש"ק קר"ק ^{(ר"פ ג) (הג' טו)} וצריך לתקוע ביום ^{(ר"פ ד)} דכתיב ביום הכפורים תעבירו וילפינן ר"ה מיום הכפורים בגזירה שוה דשביעי שביעי ומנין הקולות ילפינן מדכתי' ג' פעמים תרוע' ^{(הג' טז)} ב' בר"ה וא' ביה"כ וכל תרועה צריכה תקיע' לפניה ולאחריה ^{(הג' יז)} לפניה דכתיב ותקעתם תרוע' ולאחריה דכתי' תרועה יתקעו: ^{(הג' יח)} ובדין היה לנו להקדים ולתקוע בבקר משום דהזריזין מקדימי' למצות אלא מפני השמד תקנו כך ושוב לא שינו המנהג: ^{(הג' יט)} ונשים פטורו' ^{(ר"פ ה) (הג' כ)} ומצו' לתקוע בשופר של איל ודיעבד הכל כשר ^{(הג' כא)} חוץ משל פרה ושור: ^{(ר"פ ו)} שופר ארוך ^{(הג' כב)} וקצרו כשר גרדו והעמידו ^{(הג' כג)} על גלדו כשר ^{(הג' כד)} צפהו זהב מבפנים ^{(הג' כה)} או במקום הנחת פה פסול: ^{(הג' כו)} צפהו מבחוץ ^{(הג' כז)} אם נשתנה קולו מכמו שהיה פסול ואם לאו כשר: ^{(הג' כח)} נסדק לרחבו באם נשתייר ממקום הסדק עד הנחת פיו כשיעור כשר: וכמה שיעור ^{(הג' כט)} כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן: ^{(הג' ל)} נסדק לארכו אינו פסול עד שיה' נסדק בכל האורך ^{(הג' לא)} והיכא שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה כשר ואפי' היה מעכב התקיעה קודם לכן ^{(הג' לב)} לפירוש שני שהו' עיקר ושלא במינו היכ' ^{(הג' לג)} שמעכב פסול לדברי הכל והיכא שאינו מעכב ^{(הג' לד)} פלוגתא דרבי נתן ורבנן ^{(הג' לה)} וקטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין כלומר אין מוחין בידם אך מכל מקו' אין מתעסקין לכתחילה:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ילולי יליל כאד' המקונן ובוכה קולו' קצרי' סמוכי' זה לזה. וגנוחי גנח כאד' הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהם:

פירוש כשהקהל יושבים אחר קריאת התורה אז התוקע תוקע מעומד דגמרינן לכם לכם מספיר' העומר והתם כתיב בקמה פירוש בקומה. ומהאי טעמא מברכין אציצית מעומד דכתיב לכם והיה לכם לציצית וכן עומר וסימניך עצ"ת ה' לעולם תעמוד ר"ת עומר ציצי"ת תקי"עה. כתבו רמב"ם ורי"ף זה שתוקע כשהם יושבים תוקע כשהם עומדים. ואם סח ביניהם אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך. וצריך להאריך בתקיעת קשר"ק יותר מתקיעת קר"ק. דאמרינן שיעור תקיעה כתרועה א"כ תקיעת קשר"ק צריך שתהא כנגד תרועה ושברים ואומר ר"י שאין אנו סוברין בבל תוסיף אחר שאינם יחד כמו חמשה מינים בלולב ה' ציצית בטלית ה' פרשיות בתפילין:.....

^{(הג' א)} ורבינו חיים כהן הנהיג לתקוע במלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק ובזכרונו' קש"ק קר"ק קשר"ק ובשופרות קר"ק קש"ק קשר"ק.

^{(הג' ב)} שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו' ^{(הג' ג)} ואם הגוי הביא שופר או לולב ואתרוג מחוץ לתחו' ביום טוב מותר לצאת בו אפילו ישראל שהובא בשבילו.

^{(הג' ד)} ומ"מ רגילין לתקוע לנשים יולדות גם מברכין (ש"ע סימן תקפט יברכו לעצמן אבל אחרים שכבר יצאו לא יברכו להן) ולא הוי ברכה לבטלה כיון שמכניסות עצמן בחיוב ^{(הג' ה)} מידי דהוה אלולב.

^{(הג' ו)} שופר גזול פסול (ש"ע סימן תקפ"ו הגוזל שופר ותקע בו יצא אפי' לא נתי אשו הבעלי') ואם גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב ליתן לו ויוצא בו.

צב

לתקוע בר"ה בשופר דכתיב יום תרוע' יהי' לכם וגמרינן בפ' בתרא דר"ה ד' ל"ג שביעי שביעי לגז"ש מיובל דכתי' ביה והעברת שופר תרועה דאף ר"ה הוא בשופר ועיין מה שאכתוב לקמן:

שיעור תקיעה כתרועה. שם וכמו שפירשו שם רש"י והתוספ' במילתא דאביי שם דהוי שיעור תקיעה כתרוע' לכ"ע ולמאן דאית ליה דתרועה הוי שלשה שברים הוי תקיעה ג"כ כשלשה שברים ולמאן דאית ליה דתרוע' שלש יבבות הוי תקיעה נמי בהכי וכמו דאקשינהו נמי קרא דכתיב והעברת דהיינו נמי פשוטה וכדאמרינן שם וסמיך ליה שופר תרועה וכן קים לי' להתנא דשוין הן והרמב"ם ז"ל כתב דשיעור תקיע' הוא כחצי תרועה ועיין בהר"ן ובסמ"ג שם שביארו טעמו ופירושו בסוגיא דר"ה שם ועיין שם ובהשגות הראב"ד ז"ל שם:

אי גנוחי גנח. כדמפרש בהג"ה וכמו שפירש רש"י שם דהשברים הם ארוכין יותר מיבבות והיבבות קורא בירושלמי שם טרומיטין ומשמע מדברי הראב"ד והר"ן דשיעור הגניחה היא ג' טרומיטין ושלשה שברים הם כמו ט' טרומיטין ומיהו הראב"ד ז"ל מפרש גבי יבבות דקולות קצרים כמו פירוש רש"י דג' יבבות הן ג' כחות של כל שהוא דיבבא הוא כח כל שהוא אבל לפי שפירשו התוספות והסמ"ג והרא"ש בשם הריב"ם והר"י בר אשר שיבבא אחת ג' כחות של כל שהוא וג' יבבות הן ט' כחות וא"כ יהיה שיעור אחד בשברים ויבבות ובש"ס משמע דפליגי בודאי תנא דמתניתן ותנא דברייתא בזה וצריך לומר דחלוקין הן בהקולות ובנגינתן זו מזו ולא משמע כן מדברי התוספת והרא"ש אלא משמע מדבריהם דהשיעור דג' שברים הוא יותר מג' יבבות ואפילו לפירושם של הריב"ם והר"י בר אשר דהוו תשעה כוחות ומשמע דהוי כל שבר קרוב לשיעור דט' כחות והיינו למעלה דיכול להוסיף בכל שבר עד ט' טרומיטין ולא יותר דכשיאריך בשבר אחד תשעה טרומיטין יהי' פשוטה וזה הוא תקיעה לשיעורא דר' יוסי ויצא מכלל שבר כללא דמילתא דאף לפירושם של התוספות וכמו שהביא רבינו דג' יבבות הוא ט' כחות עכ"פ שלשה שברים הם יותר מזה השיעור הן מעט או רב דגנוחי הויא אריכות יותר לכ"ע. ולפי פירושם של ר"ח ורש"י והראב"ד דג' יבבות הן ג' כחות של כל שהוא הוי נמי ג' שברים ט' כחות ואפשר היה לומר דלדעת התוספ' דמשמע מדבריהם דג' שברים הוא עכ"פ יותר מט' כחות דהתקיעה היא ג"כ כשיעור הזה יותר מט' כחות ולפי זה בבא דתש"ת צריך להאריך בתקיעה יותר מט' כוחות של כ"ש דהא שיעור תקיעה כתרוע' וכמו שכתבו התוספת והרא"ש ושארי הראשונים מזה דבתקיע' דתשר"ת צריך להאריך בה יותר מאידך בבות מטעם זה אבל מדברי הרא"ש ז"ל משמע דלפי פירוש זה סגי נמי בתקיעה דתש"ת כמו בתר"ת בט' טרומיטין ולא הזכירו בזה דבעי טפי ואפשר דכיון דאין לעודף הזה שיעור מוגבל והוא משהו בעלמ' לפיכך לא זכרו לזה התוספ' והרא"ש ועיין ב"ח סימן תק"ץ ור"א מזרחי על הסמ"ג:

הרי תשעה כוחות של כל שהוא. רבינו כתב כמו פירוש הריב"א והריב"ם שהביאו התוספ' ודלא כרש"י וכר"ח שפי' דהוי רק ג' כחות של כ"ש וכן נראה מהסמ"ג שמסכים לזה וכן כתב הגה"ת מימוני בשם הסמ"ג וכן נראה מדברי הרמב"ם דזה הוא שיעור דג' יבבות כמ"ש התוספ' וע"ש ובטור ובאחרונים שם:

וזהו גניחות דאימיה דסיסרא וכו' בש"ס שם מייתי דהספק הוא משום דבקרא כתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וגמיר מאימי' דסיסרא דכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל:

ומספקא לן אי תרויהו כו' כלומר דגם בזה יש ספק דתרועה דקרא שמא הוא תרויהו. גנוחי וילולי וזה היא תיבב וכן דרך הנאנחין שמאנחין תחילה בקולות ארוכים ואח"כ מיללין בקולות קצרים ועיין הרמב"ם:

או חדא מיניהו או גנוחי לחוד או ילולי לחוד וא"כ יש כאן ג' ספיקות. פשוט שם בש"ס והביאו הרז"ה והרא"ש והר"ן בשם רבינו האי גאון שכתב בתשובה דאף להני שעושין תרועה כמו שברים מודים דיוצאין נמי בתרועה כמו יבבות וכן נמי הני דעושין יבבות מודי' נמי לאלו דהכל תרועה הוא ויוצאין בה מן התורה אלא לפי שהיה בזה שינוי מנהגי' מימי' קדמוני' והיה נראה בעיני ההדיוטות כחלוקה ובא רבי אבהי ותיקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולחוש לכל הספיקות לכתחילה ושלא יהא הפסק ג"כ בין תקיעה לתרועה ולכך התקין הכל כמו שמפורש לקמן. והרמב"ן ז"ל במלחמו' פקפק בזה שנראה משיטת התלמוד דהתקנ' היתה מן הדין וחשש דיעבד שלא יצא מחמת הספק ומחמת ההפסק וע"ש:

קשר"ק ג' פעמים. משו' דשמא תרועה דקרא היא תרוויהו והא דלא חשש נמי שמא היא יבבות ואח"כ גניחות ויתקן לעשות קרש"ק ג"כ מתרץ בש"ס משום דסתם אינש כי מתרע בי' מילתא ברישא גנח והדר יליל ולא איפכא ואין לספק בזה כלל:

שלא יהא דבר מפסיק בין תקיעה לתרועה. ואם שברים אמת אז מפסיק תרועה בין השברים לתקיעה אחרונה וכן אם התרועה היא אמת מפסיק השברים בין התרועה לתקיע' הראשונ' ואע"ג דאנן קי"ל כרבי יוחנן דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ואפילו לר' אבהו דאית לי' בפ' מי שמתו ובשילהי ר"ה דלא יצא היינו דוקא אם שהה כדי לגמור את כולה ובהפסקות ג' שברים או תרועה אין שהות כדי לגמור תשע התקיעות מ"מ הי' חושש ר' אבהו שיצאו לכתחילה בלי הפסק וחשש ג"כ לדעת ר' יהודא דאית לי' בסוכה פרק החליל (סוכה דף נ"ג) דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום שום הפסק ולכך תיקן שיעשו עוד קש"ק ג"פ וקר"ק ג"פ ולדברי הרמב"ן ז"ל דלעיל דהתקנה היתה ע"פ שורת הדין ולא לחומרא בעלמא כתב הוא ז"ל דהכא אף לר' יוחנן לא יצא אם מפסיק בקול אחר שאינו מן התרועה דדוקא אם הפסיק בין התקיעות בלי שמיעת קול אחר יצא אף בסירוגין אבל אם הפסיק בקול אחר בין התקיעה להתרועה לא יצא מן הדין דהא בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וליכא דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה והביא הרמב"ן ז"ל ראי' לזה מהתוספתא וע"ש במלחמות ובר"ן וכן כתב הרמב"ם ז"ל דאם מפסיק ביניהם בקול אחר דלא יצא ור"ת והרשב"א חולקין בזה וסוברין כמו שכתבתי לעיל בשם הרז"ה דלרווחא דמילתא תיקן ר' אבהו כן וכן משמע מדברי הסמ"ג ורבינו וכמו שמביא רבינו לקמן בשם ר"ת שהנהיג לתקוע בכל פעם קשר"ק וכדלקמן:

קש"ק ג' פעמים. ואף שהי' די לו בתקיעה האחרונה שבסוף הסדר הא' ותקיעה ראשונה דתש"ת לא הי' צריכה דאם הוא גנוחי לחוד לא היה צריך כלל להסדר דקשר"ק וא"כ תעלה לו התקיע' האחרונה למנין תקיעה ראשונה של הסדר קש"ק וכן תקיעה אחרונה דקש"ק תעלה לו לתקיעה א' של סדר קר"ק תירצו בתוספות דהיינו טעמא משו' דדילמא אתי למיטעי שאם אתה אומר שבש"ת ראשון לא יחזור ויתקע אתי לעשות כן אף בבבא ב' וג' ולא יתקע אלא ש"ת ש"ת ר"ן: והתוספת והרא"ש כתבו דכיון שעשה התקיעה לשם פשוטה שלאחר התרועה לא רצו שתעלה לפשוטה שלפני תרועה וכמו דקי"ל מצות צריכות כוונה: וכתבו הראשונים שצריך לעשות השברים והתרועה הכל בנשימה אחת בלי הפסק בסדר של קשר"ק דהשברים והתרועה הוא משום ספק דתרועה והוה מצוה אחת וצריך לעשות בלי הפסק ובנשימ' אחת וכמו לר' יהודא דפ' החליל שם גבי תקיעה ותרועה דצריך לעשותן בנשימ' אחת וכדאמרינן שם אליבי' דאין בין תקיעה לתרוע' ולא כלום דחדא מילתא היא וכן לדידן עכ"פ בשברים ויבבות דהוי משום תרועה דקרא דחדא מילתא היא וצריך לעשותן בנשימה אחת וכן הרמב"ן החמיר מאד בזה וכתב שאם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחרת פסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין השברים להתרועה אבל ר"ת ז"ל כתב דשברים ותרועה אין צריך לעשותן בנשימה אחת דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי וכן משמע מפרש"י והתוספת בפ' החליל שם דאף לר' יהודא דשם דתקיעה ותרועה חדא מילתא היא מ"מ צריך להפסיק בנתיים כדי נשימה דזה לא חשיב הפסק מיהו שם משמע מדברי התוספת דזה הוא דווקא בין תקיעה לתרועה צריך איזה הפסקה מועטת משו' דאמרינן בשלהי ראש השנה גבי חצוצרות דמדבר דמדכתיב בהו ותקעתם תרועה דתקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה ומינייהו יליף ר' יהודא שם וא"כ נראה דדוקא בהו הוא דלא חשיב הפסק כדי נשימה אבל שברים ויבבות לדידן דכולהו משו' תרוע' הוא דהוי אין ראי' לזה מיהו הגהת אשרי והמרדכי והאגוד' הביאו הא דפ' החליל מדברי רש"י דשם דכדי נשימ' לא הוי הפסק לגבי שברי' ויבבות והרשב"א ז"ל כתב שם בסוכ' ?דלר"י אף בין תקיע' לתרוע' הוי כדי נשימ' הפסק והא דאמרינן בשילהי ר"ה תקיע' בפני עצמ' ותרוע' בפ"ע ההי' כרבנן ולא כר"י וכן העל' הרשב"א דשברי' ותרוע' לדידן בסדר קשר"ק אם לא עשאן בנשימה אחת דפסול והיה נראה דיש להחמיר אבל לא נהגו כן. וכן מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דא"צ כמו ר"ת ועיין בתרומת הדשן סימן קמ"ג ובש"ס סוף פ"ק דחולין שם ולפי דברי רש"י דפ' החליל היה נראה להקל אף בג' שברים עצמן או תרועה עצמה דאף אם לא עשאן בנשימם אחת דיצא כיון דלא חשיב זה הפסק לר' יהודא ואין לחלק כמו שכתבו התוספ' שם דשם בעינן הפסק משהו לכ"ע משו' הא דאמרינן בשילהי ר"ה תקיע' בפני עצמה ותרועה בפ"ע דהא להרמב"ם ור"ת לא הוי הפסק אף לגבי שברים ותרועה דלא הוי זה בפ"ע וזה בפ"ע והמרדכי והאגודה והגה"ת אשרי מביאים מדברי רש"י דשם ראיה לזה לגבי שברים ותרועה וא"כ ע"כ אינם תופסים עיקר לדברי התוספ' דשם דטעם דבעי הפסקה כדי נשימה משום הא דאמרינן בשילהי ר"ה גבי חצוצרות תקיעה בפ"ע אלא דסברי להו דהטעם הוא דדבר מועט כזה לא חשיב הפסק וא"כ הוא הדין לג' שברים או לג' יבבות עצמן דא"צ לעשותן בנשימה אחת. מיהו הסמ"ג והמרדכי והר"ן והאגודה הביאו בשם ר"ת עצמו דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת וצריך לומר דהטעם של ר"ת הוא מסברא דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת אבל ג' שברי' או ג' יבבות גופיהו דרך לעשותן בנשימה אחת דוקא ולא מחמת דיליף לה מרבי יהודא דפ' החליל ובעל תרומת הדשן כתב דלר"ת גבי תקיעה ותרועה לר' יהודא הוא דלא כפי' רש"י ז"ל אלא דהוי בנשימה אחת וכמו שכתבו הרמב"ן הרשב"א והר"ן ושברים ותרועה לר"ת לא צריך בנשימה אחת מחמת שאם הם בנשימה אחת לא מינכרא מילתא כלל ופסול אפילו. ולא משמע כן מדברי הר"ן וצריך לומר כמו שכתבתי ובההיא דפ' החליל יפרש כמו רש"י דלא הוי דבר מועט כזה הפסק והא דהצריך לעשות הג' שברים בנשימה אחת הוא חומרא ולכתחילה דוקא אבל דיעבד יצא אפילו אם עשאן בב' נשימות וכמו בתקיעה ותרועה לר' יהודא דמצוה אחת היא ואעפ"כ יצא. וההיא דשילהי ר"ה דאומר שם דתקיעה בפ"ע כו' ההיא לרבנן דר' יהודא דלדידהו אף הפסק גדול שרי וכמו לר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וזהו אליבא דרבנן דוקא וכדמשמע שם בפ' החליל ובפ"ק דעירובין וכן כתבו האחרונים דאף בג' שברים עצמן יצא בדיעבד אם לא עשאן בנשימ' אחת וזה הוא דלא כהרמב"ן והר"ן וע"ש. ונראה בעיני דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן בפ' החליל דאף לר' יהודא דס"ל דתקיעה ותרועה חדא מצוה היא וכדאמרינן שם דיליף ממדבר דקרי רחמנא לתרועה תקיעה דאעפ"כ צריך לעשותן בשתי נשימות ולא בנשימה אחת הוא מהסוגיא דסוף פ"ק משחיטת חולין דמסיק שם על הא דקתני במתניתן יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מבדילין וקאמר שם היכי תוקע ומסיק שם רב אסי דתוקע ומריע בנשימה אחת דזה הוא השינוי דעביד השתא ביו"ט מכל ע"ש דחול וגם רב אסי עביד עובדא כשמעתי' שם ומשום זה הוכיח רש"י ז"ל דאף לר' יהודא בימות החול תוקע ומריע בשתי נשימות דהא גם הוא אית ליה החשבון מהתקיעות דקתני במתניתן שם אין פוחתין מכ"א תקיעות ולא יותר מארבעים ושמנה וקחשיב שם נמי הנך ששה תקיעות דע"ש וכדמפרש בבמה מדליקין דף ל"ה ור' יהודא לא פליג אלא דהוא מונה שבע ושש עשרה תקיעות משום דקחשיב לתקיעה ותרועה ותקיעה לאחת דלדידי' תקיעה ותרועם חדא מצוה היא וכדמשמע שם בפ' החליל ובעירובין דף י' וגם מתניתין דחולין דתוקעין אבל לא מבדילין אתי' נמי כותיה דר' יהודא וגם אליביה בעי שינוי כסתמא דתלמודא וא"כ יקשה לרב אסי דלרבי יהודא לא הוי זה שינוי אם בכל ע"ש הוי הנך שלש דלהבדיל בין קודש לחול בנשימה אחת ויותר טוב היה לו לרב אסי למימר כרב יהודא דשם בחולין דתוקע ומריע מתוך תקיעה כי היכא דתיקו אליבא דכ"ע ולא כמו דאוקי איהו דלא סלקא אליבא דרבי יהודא ועוד דכי פריך הש"ס שם מהברייתא דקתני תוקעין ולא מריעין יאמר דלרב אסי אתא כרבי יהודא כיון דלדידי' לא אתיא כר' יהודא עכ"פ אלא ע"כ דסבירא ליה לרב אסי דגם לרבי יהודא הוי תקיעה ותרוע' בשתי נשימות כל השנה דהפסק' ע"כ בעינן וכמו שכתבו התוספ' שם בפ' החליל מהא דשילהי ר"ה דתקיעה בפ"ע ותרועה בפ"ע דהוי לכ"ע ואף לר' יהודא אלא כיון דלר' יהודא הוי חדא מצוה מקרבינן להו אהדדי כל היכא דאפשר ומקיימינן להא דתקיעה בפ"ע וכו' דעבדינן להו בשתי נשימות ולא מפסיקין בהן יותר על זה ולרבנן מפסיקין בהו אפילו טובא ולכך פירש רש"י ז"ל בפ' החליל גבי מילתא דרב כהנא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום וכתב הוא ז"ל לא היה מפסיק בינתי' אלא כדי נשימ' דזה צריך אפילו לר' יהודא כדמוכח הא דחולין וכן פירש רש"י ז"ל בחולין על מילתא דרב אסי דבנשימה אחת ומ"מ הוא מפסיק בינתים דבא ליתן טעם דרב אסי לא רצה לאוקמי כרב יודא דשם דתוקע ומריע בסופה דקודם שיסיים התקיעה מריע בסופה וכמו שפי' הוא ז"ל שם משום דלרב יהודא עבדינן להו בלא הפסק כלל ורב אסי סבר דכולי האי לא עבדינן כיון דבעי הפסקה ודי בזה דעבדינן היכרא ושינוי ביו"ט דעבדינן להו בנשימה אחת ומ"מ לא מבטלינן הפסקה מכל וכל מאחר דבעי הפסקה מדאורייתא לא מקלינן אף בהנך תקיעות דרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן וכדמשמע שם בפ' החליל בכל הסוגיא דאף אהנך תקיעות קפדינן ופליגי בהו ר' יהודא ורבנן וגם שם בדף נ"ד מוקים הש"ס המתניתן דאין פוחתין כרבי יהודא ושם משמע להדיא במתניתן דאף ביו"ט שחל בע"ש תוקעין וכדמתניתן דשחיטת חולין שהבאתי וכמו שכתבו התוספ' בריש פרקין ושם בדף נ"ד בסוגיא דאם חל יו"ט בע"ש שבתוך החג לא בצרי להו אלא התקיעות של שמחת בית השואבה דבהו גזרינן דאינן דוחות לא את השבת ולא את היו"ט וכדתנן שם וכמו שחילקו התוספ' לשם אבל הנך תקיעות דכל ע"ש לא מבטלינן להו ביו"ט וכמו ההיא דפ"ק דחולין ואף לרבי יהודא ולרב יהודא שם בשחיטת חולין צ"ל דסבירא להו דע"כ לא חיישינן בהו להפסקה ביו"ט כי היכא דלהוי שינוי משאר ימות החול ואי לא עבדי אלא בנשימה אחת לא יהו הכר אף אם יפסיקו בהן וכמו דבכל השנה לא סמכינן אהפסקה כזו אלא עבדינן להו בשתי נשימות לרב יודא וכמו לרב אסי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר טובא מה שהכריחו לרב יהודא ולרב אסי לומר דלא עקרינן להתרועה מכל וכל ביו"ט להכירא וכמו דמשמע מפשטא דברייתא שם דפריך מינה הש"ס שם עלייהו דקתני בה תוקעין ולא מריעין וכמו דהוה ס"ד דמקשה שם דלא מריעין כלל והוא משום מתניתין דפ' החליל דמשמע שם דאף ביו"ט שחל להיות בע"ש לא בצרינן למנין התקיעות וכמו בכל ע"ש וכן המתניתין דחולין דקתני היו תוקעין משמע כמו בכל ע"ש ולהכי דחקי ואוקמי' הברייתא דלא מריעין כל חד לטעמי' וכמו שפירשתי לדעת רש"י דפ' החליל הטעם של כל אמוראי דחולין בטעם ישוב נכון כל אחד לפי דעתו וכשתעיין עוד בהסוגיא דפ' החליל תמצא שהאמת הוא כמו שכתבתי לדעת רש"י והתוספ' דשם דמהא דשחיטת חולין הוא ראיה גדולה לפירושם דשם ואני תמה על הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שכל היסוד והראי' שלהם דהשברים והתרוע' של קשר"ק צריך לעשותן בנשימה אמת הוא מכח ההיא דר' יהודא דפ' החליל דהם מפרשים הא דרב כהנא דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום אליבא דרבי יהודה דאסור לעשותן בשתי נשימות וכמו שהביא כן בכאן לגבי שופר וכן כתב שם בביאור יותר להדיא הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' החליל על הא דמסיק שם הש"ס א"כ מאי ולא כלום והעלה שם דלר' יהודא ולרב כהנא דפוסק כמותו מחוייב הכל לעשותן בנשימה אחת וכתב דהמתניתן דר"ה דקתני בה סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכן הא דקאמר שם בברייתא תקיעה בפני עצמה ותרועה בפ"ע דההיא דלא כרבי יהודא ולרבי יהודא צריך לעשותן בנשימה אחת דוקא ומינה לשברים ותרועה לדידן וע"ש דנראה דהראי' שהבאתי מהא דחולין ראיה גדולה היא לסיוע לדעת רש"י והתוספת דשם בפ' החליל דאף לר' יהודא מודה הוא דעבדינן להו בשתי נשימות דוקא ובהפסקה בעלמא לבד השתי נשימות הוא דפליגי דלרבנן מותר להפסיק ביניהם אף הרבה ולרבי יוחנן אליביהו אף בשהות הרבה וכדאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ואף לר' אבהו ולשאר אמוראי דפליגי אר' יוחנן בזה וכמו דמייתי הש"ס בברכות ובר"ה היינו דס"ל אם שהה כדי לגמור את כלו דאסור וחוזר לראש אבל מותר לשהות בינתים הרבה וכדמשמע שם בפ' החליל ובפ"ב דערכין שם דפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אבהו הוא אליבא דרבנן ולר' יהודה לא מפסקינן בהו כרב כהנא משום דהוי חדא מצו' ואין שוהין בינתיים אבל מ"מ עבדינן להו בב' נשימות ובהפסק' וכמו שכתבתי וא"כ המתניתן דסדר תקיעות של ג' כו' מצי אתיא אף כר' יהודה ודלא כהרשב"א דדוקא המתניתן דפר' החליל ודפ' ב' דערכין מוקמינן דלא כוותי' משום דמצינן להדיא דאמר ר' יהודה בברייתא דהוי שבע ושש עשרה ודחשיב להו בחדא משום דהוי חדא מצו' ואפילו בלא מילתא דרב כהנא סליק לי' לרבי יהודא החושבנא בעלמא להכי משום דהוי חדא מצוה וכדיליף דקרי רחמנא לתרועה תקיעה וכן משמע שם להדיא בסוגיא דפ' החליל ודפ' ב' דערכין דהא דמסקינן דהמתניתן היא דלא כרבי יהודא הוא אף בלא רב כהנא ואינו ענין להא דמפסקינן בהו או לאו אלא משום דרבי יהודא חשיב להו בחדא משום דהוי חדא מצוה ובתר זה מייתינן מילתא דרב כהנא דאין בין תקיעה לתרוע' ולא כלום וחזינן דפליג רב כהנא על כל אמוראי על רבי יוחנן ובר פלוגתי' דאינהו מקילי טפי בשהיות דבין תקיעות והוא מחמיר הרב' ואמר ולא כלום ותלינן בהו הפלוגתא דר' יהודא ורבנן ולרבי יהודא כיון דחדא מצוה היא ורחמנא קרי לתרוע' תקיעה לא הוי בהו הפסק' כלום ולרבנן דלא הוי חדא מצוה פליגי ר' יוחנן ואינך אמוראי וכמו שמשמע כל זה שם מהסוגיא ובתוס' שם אבל ודאי דר' יהודא מודה לזה דתקיעו' של שלש ג' ותרוע' בעינן פשוטה לפניה ולאחריה וכדמשמע להדיא שם בפ' החליל ובפ' אין בערכין ולהכי לא מדקדק הש"ס על המתניתן דר"ה לימא דלא כרבי יהודא כמו שמדקדק בסוכ' בפ' החליל ובפ' אין בערכין אלא בודאי המתניתן דר"ה סדר תקיעות של שלש שלש היא מקובלת ונשנית לכ"ע וזה הוא המנין המקובל מדאורייתא דתקיע' בפני עצמה ותרוע' בפ"ע וכדאמרינן שם בבריתא ולא יחלוק בזה ר' יהודא כלל וכן כפי שפירש רש"י בבריתא דתקיע' בפ"ע ותרוע' בפ"ע דהיינו שבשעת סילוק המסעות היו תוקעין תקיע' ותרועה ולא תרוע' לבדה בודאי מוד' בזה ר' יהודא ואדרבה לדידי' שייכא יותר לעולם תקיעה ותרוע' להדדי וכדמשמ' שם בפ' החליל ובפ' אין בערכין ולפיכך לא יכולתי להבין דברי הרשב"א ז"ל שבסוכ' שם וכן משמ' מדברי המאור בר"ה שם בפ' בתרא דכתב דתקנת ר' אבהו הית' נמי לחוש לדעת ר' יהודא ולכך לא מספיק בקשר"ק לבד משו' השהיה דמפסקא התרועה לבין השברי' והתקיע' שלאחרי' או להפך ואעפ"כ לא תיקן שיעשו כולם בנשימ' אחת דהיינו כל הסדר דהא לפי פירושו של הרמב"ן וסיעתו לר' יהודה צריך לעשות כל הסדר בנשימה אחת ולפ' הירושלמי דבסמוך יוצא בזה דיעבד אפי' לרבנן וכמו שהביאו הרא"ש והטור וא"כ היה לר' אבהו לתקן לעשות כן ולחוש לר' יהודא וכן משמע מהירושלמי דבעי שם על המתניתן דסדר תקיעות אמרן בנפיחה אחת אשכחת תנא אמר בנפיחה אחת יצא והא תנינן סדר תקיעות שלש של שלש שלש שלא יפחות וכן הביא הרא"ש ז"ל בפסקיו זה הירושלמי ופירש דמקשה על הבריתא דתני בה דאם עשאן בנפיחה אחת יצא מהמתניתן דתני בה של שלש ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן שלש של שלש ומשני הא דקאמר ג' של ג' היינו שלא יפחות מהשיעור אבל לענין שיפסיק ביניהן לא נאמר ואח"ז מביא שם בירושלמי ר' זעיר' בשם רב צריך להריע מתוך פשוטה ר' בא בשם ר' הונא אין צריך להריע מתוך פשוטה איזו היא הרעה כו' והפלוגת' היא כמו רב כהנא ורבי יוחנן שבתלמוד שלנו בפ' החליל ובערכין דמר סבר כר' יהודא ומ"ס כרבנן והרי מפורש בירושלמי דמתניתין אתיא אף כרבי יהוד' ודלא כמו שכתב הרשב"א ואולי שהי' לו להרשב"א ז"ל פי' אחר בהירושלמי דמהירושלמי משמע נמי דהא דבנפיח' אחת אינו ענין כלל להפלוגת' דר' יהודא ורבנן וכמו שפי' רש"י דגם לר' יהודא עבדינן להו בשתי נשימות משום הפסקה וכן בתוספתא דר"ה דקתני שם תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא ודלא כהירושלמי אתיא אף כרבי יהודא לפירוש רש"י והתוספ' שם ואינו ענין למחלקותם כלל. ועתה אבא לכונת רבינו המחבר ז"ל שמאחר שנראה דדעת רש"י ופירושו שבפ' החליל הוא עיקר וא"כ אזדא לי' ראייתם של הר"י אבן גיאות והרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דשברים ותרועה דקשר"ק צריך לעשותן בנשימה אחת ואין ראיה לזה כלל ואף דלכאורה משמע כן מדברי התוספ' דשם דהא דבעינן הפסקה אף לרב כהנא אליבי' דר' יהודא הוא משום הדרשה דשילהי ר"ה תקיעה בפ"ע ותרועה בפ"ע וא"כ בשברים ותרועה דאחת היא אינו שייך זה מ"מ לא מצינו ראיה דצריך דוקא בנשימה אחת ועוד דדברי התוספ' אינם מוכרחין דהא הא דתקיעה בפ"ע מתפרשא כמו הפשטא דפי' רש"י שם דבעי בעת סילוק המסעות תקיעה ותרוע' וכמו שדורש לזה בספרי והא דבעינן הפסקה ואף לר' יהודא כדמשמע ומוכח בסוף פ"ק דחולין הוא מסברא דלא עבדי אינשי תרי קולות בנשימה אחת וכמו שהביאו התוספ' והרא"ש בשם ר"ת גבי שברים ותרועה וכן לפי זה לא מצינו ראיה בשום מקום אף להג' שברים דצריך לעשותן בנשימה אחת ואף שהביאו זה הסמ"ג והמרדכי והר"ן בשם ר"ת אפשר דאף ר"ת ז"ל פירש למילתא דר' יהודא דפ' החליל כמו הנך רבוותא ומינה הוא דיליף להג' שברים דבעינן בנשימה אחת ולא החמיר בזה לגבי שברים ותרועה כדי שיהא המנין לאחר תקנת ר' אבהו שלשים קולות ויעלו הכל למנין מאה קולות שהביא הערוך והביאו התוספ' בפ' בתרא דר"ה וזה היה מקובל בידי הגאונים מימי חכמי התלמוד וכמו שמביא התשב"ץ בר"ה דנסמוך על הדרשא דקרא דכתיב הן כולכם מאין ופעלכם מאפע בישעיה מ"א ודרשו זה על המאה פעיות שהאשה פועה בלידתה צ"ט למיתה ואחת לחיים וכנגד מאה פעיות דאימי' דסיסרא והביא שם התשבץ בשם רבינו האי גאון על העשרה קולות האחרונים שהיו נוהגין בהן להשלים המאה קולות שלפירוש הערוך שכתב דלאו בתורת מנהג בלבד היו נוהגין בהן אלא מדאמרינן בגמרא מכי מסיים ש"ץ תקיעה ביבנה לא שמע אינש כו' וכדאמרינן בר"ה בריש פ' יום טוב (ראש השנה דף ל') וא"כ היה המנהג זה בקביעות להם מימי התלמוד ומשום זה כתב ר"ת דלא לעשות אותן בנשימה אחת כדי שיהא החשבון מכוון וכן כתבו התשב"ץ והטו' להדיא דלהנך רבוותי דמחמרי לעשות ש"ת בנשימה אחת לא חשבו באמת רק כ"ז קולות בהני דבישיבה ולא יעלה החשבון לפי מנהג הקדמון ההוא למאה קולות ומשום זה הוא לדעת ר"ת ז"ל לעשות ש"ת בשתי נשימות ואפשר שסובר ר"ת ז"ל דגם לר' יהודא הוא לכתחילה דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ולא בדיעבד וכיון דלכתחילה בעלמא הוא לא חיישינן בזה בש"ת בכדי שיעלה לחשבון הנזכר וכמו שכתבו מקצת מן המחברים דהוי לר' יהודא לכתחילה ודלא כמו שהביא הר"ן בשם הרמב"ן ועיין ב"ח אבל לפי' רש"י וכפי שהבאתיו אין שום ראיה מפורשת מהתלמוד כלל להצריך לעשותן בנשימה אחת לג' שברים וכן הא דכתב הר"א מזרחי בתוספותיו על הסמ"ג דהוכחת ר"ת הוא בג' שברים עצמן משום דהוי דומיא דיבבות אינו מוכרח כלל וכמו שמשמע מדברי הר"ן ז"ל דיליף ליבבות כמו לשברים מהא דר' יהודא וע"ש ואף שמשמע כן מדברי הסמ"ג אינו מוכרח כ"כ ואפשר דרבינו לא סבירא ליה האי דיוקא ולכך לא הזכיר רבינו כלל הא דצריך לעשותן בנשימה אחת לא לגבי שברים ותרועה ולא לגבי שברים או תרועה עצמן מטעם שתופס עיקר כפירוש רש"י ז"ל שם דפ' החליל וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד וגם לא ראיתי מימי במדינות אלו שיזהירו להתוקע על זה שיעשה בנשימה אחת ואפשר שסומכין בזה על מה שכתבתי אף לכתחילה ודלא כפסק הש"ע אבל ודאי הירא וחרד יחוש לתקן אף לדעת הר"י אבן גיאות והרמב"ן והרשב"א והר"ן דאף בש"ת לעשות פ"א או בישיבה או בעמידה בנשימה אחת ופשיטא בשברים ותרועה עצמן ואין להאריך יותר:
שייך לדף ס"ו בהגה"ה
פי' כשהקהל יושבי' כו' מהכלבו והגה"ת מימוני ושארי מחברים משמע שזה הוא הכל מדברי רבינו בעצמו ולא מדברי הג"ה: תוקע מעומד. וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות שופר וכן הביא בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין גבי ספירת עומר דהוי מעומד והטעם שהביא רבינו מבקמה לא כתב שם הררב"ם בחיבורו אבל הביאו המחברים זה דבקמה בשם רבו של הרמב"ם ז"ל הר"י בן גיאות וכן הביא הטור כלשון רבינו ואני ראיתי במחברים הראשונים שהביאו לזה דהתוקע תוקע מעומד בשם תשובת הגאונים וכתבו בזה ג"כ טעמים אחרים משום דהשופר בא ללמד סנגוריא על ישראל וכדמשמע בש"ס דאמרו לפני מלכיות כו' ובמה בשופר ובכמה מדרשים וגם מהא דתוקעין בשופר של איל לזכרון עקדה וא"כ התוקע הוי כמו בעל דין וקי"ל דבעלי דינין בעמידה אבל הציבור יושבים משום כבוד ציבור וכמו דאמרינן בשבועות גבי ת"ח דמושיבין אותו וכ"ש ציבור דיושבין ולזה קראו רז"ל להתקיעות תקיעות דמיושב מפני שהציבור יושבין וע"ש בדברי הראשונים וכפי הנראה הי' המנהג זה מימות התלמוד וכמו שמביא הכ"מ שם גבי ספירת עומר בשם הריב"ן גיאות שכתב דקבלה הוא בידם: וסימנך עצת כו'. עיין לקרן סימן קמ"ה דשם כתב בסיגנון אחר וכן הרשב"ץ מביא סימן אחר לזה הסכת ושמע ה' הלל ס' סוכה וכפי דעת הרמב"ם ז"ל שצריך לברך לישב בסוכה מעומד ועיין מה שאכתוב שם בס"ד כ' כהנים כלומר ברכת כהנים ת' תפילה ו' וידוי ש' שופר מ' מגילה ע' עומר וכן הוא בארחות חיים: כתבו רמב"ם ורי"ף זה שתוקע כו'. זה אינו ברי"ף רק ברמב"ם שהוא ז"ל כתב כן אבל הא דואם סח כו' זה כתוב בכל ספרי הרי"ף: זה שתוקע כשהן יושבין תוקע כשהן עומדין. וכן הביא המ"מ בשם הגאונים וכתב הכל בו שאין דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל לעכב שזה שתקע הוא יתקע על הסדר ולא אחר אלא בא לומר שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה וכדאמרינן המתחיל במצוה אומרים לו גמור ע"כ. ואפשר שלא מטעם זה כתבו הרמב"ם והגאונים כן אלא מפני שהם הולכין לשיטתם דאסור להפסיק ביניהם בשיחה וכמו בין תפילה של יד לתפילה של ראש והתוקע כיון שהוא בעצמו מברך יהי' נזהר מלהסיח ביניהם אבל אחר לא יהי' נזהר וכמו שמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו בדבריהם לאסור להקהל השיחה בין התקיעות אלא להתוקע עצמו ולכך יהי' אחד התוקע לשני התקיעות ולא יפסיק ביניהן והוא בקל יזהר בזה וכן משמע מדברי הכלבו עצמו שמביא טעם הראשון בשם י"א משמע שאין זה מוסכם: אף על פי שעבר. פירש דאסור להשיח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד וכמו שמביא הרי"ף בסוף ר"ה בשם הריש מתיבתא וע"ש בספר המאור שהשיג בזה על הגאונים ואמר דאין בזה איסור מן הדין ועיין בו אבל כל הראשונים הביאו לדברי הרי"ף וכן כתב הר"ן ז"ל דראוי להחמיר הואיל דנפיק מפומיה דריש מתיבתא ושלא לדבר ביניהן שלא לצורך וכן הביאו הראשונים בשם הר"י גיאות דאף הציבור אסורין להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ואף שלא משמע כן מדברי הרי"ף והרמב"ם. הרא"ש והמרדכי הסכימו לזה. וכתבו בשם ראבי"ה דמעניני תקיעות ותפילות שרי להשיח דהוי כמו גביל לתורי דא"צ לחזור ולברך אבל שלא לצורך יש ליזהר לכל אחד מהקהל שלא לדבר דהא הברכה היא לשמוע דהיא על השמיעה וזה הוא לכל הקהל ולא על התקיעה דהוי רק להתוקע דבשופר ודאי עיקר המצוה היא השמיעה ומטעם זה מברכין לשמוע קול שופר ולא על תקיעת שופר וכמו שהביא הרא"ש והמחברי' בשם בה"ג והגאוני' ודלא כר"ת שכת' לברך על תקיע' שופר וכן הרמב"ם בפ"ג מהלכו' שופר כתב שמברך לשמוע משמע ודאי מדלא מדקדק הש"ס על המתניתן דפ' ראוהו ב"ד דקתני שם חרש שוט' וקטן אין מוציאין את הרבי' ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ולא קמדקדק הש"ס על זה מאן תנא דחרש דיעבד נמי לא ודלא כרבי יהודא דגבי ק"ש דאמר בפ"ב דברכות דאם לא השמיע לאזנו יצא ופסקינן שם הלכתא כותיה וכמו שמדקדק הש"ס בזה בברכות שם על ברכת המזון ותרומה ומגילה וכן במגילה בפ' הקורא למפרע (מגילה ד' י"ט) על המתניתין דהכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש כו' מדקדק שם ג"כ הש"ס דלר' יהודא דק"ש חרש מוציא בדיעבד במגילה אבל הכא גבי שופר לא קאמר ולא מידי והוא מטעם שכתבתי דגבי שופר דאין שום מצוה אחרת אלא השמיעה לבדה ולכך חרש אינו מוציא הרבים לכ"ע ואף לר' יהודה ומשו' דהוי אינו מחויב בדבר כלל כיון שאי אפש' לו לשמוע דזהו עיקר המצוה לבדה וכן כתבו הכלבו והרשב"ץ דגבי שופר אפי' המדבר ואינו שומע דקי"ל דהרי הוא כפקח לכל דבר גבי שופר אינו מוציא דלאו בר חיובא הוא כלל ומשום זה כתבו כל הגאונים דמברכין לשמוע ועיין במזרחי על הסמ"ג שהאריך שם על דברי הסמ"ג אבל לא זכר להראיה שכתבתי ממתניתן וזו ראיה שאין עליה תשובה: אינו חוזר ומברך. דהוי כמו הלל שמברכין קודם לקריאתו ואף על פי כן בין פרק לפרק פוסק וכדאמרינן בפ' ב' מברכות ולא הצריכו לחזור ולברך רי"ף ועיין בהגהות מימוני שמביא בשם רבינו שמחה דצריך לחזור ולברך אבל כולם חולקין עליו בזה:
וצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כו' כן כתבו התוספ' והרא"ש וכן מביא הסמ"ג בשם רבינו שמשון דכיון שהתקיעה דקשר"ק צריך להיות כמו השברים והתרועה שעושה בזה הסדר מפני ספק התרועה והשיעור דתקיעה הוא כתרועה א"כ צריך להיות התקיעה כמו שניהם וה"ה נמי שצריכה להיות ארוכה משל קש"ק וכמו שכתב הסמ"ג ורבינו חד מניהו נקט וה"ה לאידך ולפי' הראב"ד דפירש הסוגיא בענין אחר דשיעור התקיע' הוא לעולם כשיעור תשעה קולות כל שהוא דהיינו ט' טרומיטין ולא תלי כלל בתרועה א"כ אין צריך להאריך בה יותר משיעור זה ושיעור זה צריך להאריך אף בתקיעות דקש"ק וקר"ק וכן כתב הר"ן ולהתוספות והסמ"ג ורבינו צריך להאריך בתקיעות דקש"ק כדי ג' שברים ובקר"ק כדי ג' יבבות לפי שפסקו כהתוספ' דהוי כמו ט' קולות של כל שהוא וכבר כתבתי לעיל דלפירוש התוספ' דהוי כמו ט' כחות ואף דג' שברים משמע דהוי טפי מ"מ לא הזכירו המחברים לפירוש זה דיאריך בתקיעות דקש"ק יותר מקר"ק והתוספ' והרא"ש לא הזכירו זה אלא לפי פי' ר"ח ורש"י דג' יבבות הוי רק ג' כחות וכפי שהארכתי לעיל וכתבו הראשוני' ז"ל דיכול להאריך בתקיעות כמה שהוא רוצ' וכן יכול להרבות בשברי' ויבבות אבל בשבר עצמו לא יאריך שיהא כמו תקיעה ויצא מכלל שבר וכמו שהבאתי למעל':
ואומר ר"י שאינו עובר משום בל תוסיף כו'. זה הוא הג"ה או מדברי רבינו ואינו שייך לעיל רק הוא דיבור בפ"ע וקאי אהא דכתב רבינו וחוזרין ותוקעין בעמיד' וכמו שכתבו התוספ' בפ"ק שם דאין כאן משום בל תוסיף כלומר מאחר שכבר יצאו בתקיעות דמיושב האיך חוזרין ותוקעין בעמידה והא קעבר משו' בל תוסיף ואף ע"ג דמסקינן שם בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח) דלרבא שם לעבור שלא בזמנה בעי כונה והכא נמי כיון דכבר יצא י"ח בתקיעות דמיושב הוי כמו שלא בזמנו וכדאמרינן שם גבי ברכת כהנים מ"מ הא בכאן נמי מתכוון בתקיעות דמעומד למצוה וכמו שכתב הר"ן בשם התוספ' וכן כתבו התוספ' שם בפ' ראוהו ב"ד אבל בפ"ק דף י"ו גבי הא דר' יצחק דלמה תוקעין כשהן עומדין וכשהן יושבין כתבו התוספ' דהכא הוי בזמנו דלא בעי כונה כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינ' הדר תקע להו הוי בזמנו וכמו דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד שם גבי כהנים ולא כתבו בפ"ק לזה שכתבו שם בפ' ראוהו ב"ד דהוי מתכוין להוסיף כיון שמתכוין לשם מצוה ואפשר משום דאין זה כמו בעי כונה דמסיק שם לרבא בפ' ראוהו ב"ד כיון שאין מברך עליהם בעמידה ואינו אלא משום לסומכן לפסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות שבתפילה או כדי לערבב השטן וכמו שכתב רבינו לעיל ולא הוי כונה למצוה וכן באגודה פ"ק דר"ה מתרץ ע"ז דמשו' דאינו מברך ליכא בל תוסיף וזה שלא כדברי התוספ' בפ' ראוהו ב"ד והר"ן שחושבים להתקיעות דעמיד' כמתכוין אליבא דרבא דעובר אף שלא בזמנו והא דלא חיישינן לדעת האגודה משום הא דהקשו התוספ' דהוי בזמנו דלא בעי כונה ומשום דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא וכמו גבי ברכת כהנים וה"נ גבי תקיעות לפי שכתבו התוספ' וא"כ אף אם אינו מברך יעבור משום בל תוסיף וכדמשמע שם גבי מתן דם דקדשי' יש לומר דסובר האגודה כמו שמסיק שם הש"ס לרב שמן בר אבא דגבי כהנים לא חשבינן מטעם דאילו מתרמי ליה ציבורא אחריני לבזמנו משום דאי בעי מברך ואי בעי לא מברך וכן גבי תקיעות כיון דאיהו כבר יצא י"ח לא איכפת לי' בציבורא אחרינא דלא יצאו עדיין ולא דמי לבוכרא אחרינא דלא סגי דלא יהיב ולא שייך ביה שכבר יצא י"ח וע"ש באגודה באורך ובמרדכי ובתשובת הב"מ ושארי אחרוני' והתוספ' בפ"ק דחושבין מטעם זה התקיעות דעמידה לבזמנו הוא אליביה דרבא שם דשני הכי גבי ברכת כהני' וע"ש ונרא' לומר דהר"ן ז"ל לא הביא קושית התוספ' על הא דבל תוסיף אלא מה שכתבו בפ' ראוהו ב"ד דהכא נמי בתקיעות דעמידה הוי כמתכוין להוסיף כיון שמתכוין בהן לשם מצוה ודלא כהאגודה שאינו חושב זה למתכוין להוסיף ולא הביא הר"ן ז"ל דבריהם דפ"ק והביאו זה ג"כ בפ' ראוהו ב"ד דאף בלא כונת מצוה עובר על בל תוסיף ומשום דהוי כמו בזמנו דאילו מיתרמי ליה ציבור' אחרינא וכסתמא דתלמודא דמשני זה על הברייתא דכהן המוסיף דחשיב בזמנו מטעם זה וכן היה נראה לפסוק דסתמא דתלמוד' ולא כדמסיק שם לרב שמן בר אבא דהא לא ס"ל הכי בפירוש אל אלא הש"ס קמדייק הכי אליבי' מדמקש' מהברייתא אבל נראה דקבל התירוץ דמשני הש"ס גבי כהן שאני הכא דאילו מתרמי לי' ציבורא אחרינא ובודאי משום זה הקשו התוספ' בפשיטות בפ"ק מטעם זה ולא הקשו שם מטעם זה שכתב הר"ן ז"ל דהכא הוי מתכוין כיון שמתכוני' לשם מצוה דאיכא לדחויי וכמו שכתב האגודה דכיון שאינו מברך ליכא משום בל תוסיף כלומר דאינו מתכוין לשם מצוה וגם נראה דהא דכתבו התוספ' לזה שהביא הר"ן בפ' ראוהו ב"ד דלא קאי על קושייתם שהקשו שם מהתקיעו' דמיושב אלא על הא דהקשו שם למ"ד דאחת מדבר תורה וב' מדברי סופרים דהא עובר משום בל תוסיף כיון דודאי מתכוין בהו לשם מצוה דמברך ותוקע כל השלש ביחד וע"ש בדברי התוספ' דנראה מבואר כמו שכתבתי וא"כ בודאי היה יותר טוב להר"ן ז"ל להביא טעמם של התוספ' שכתבו בקושיתם דהוי כמו בזמנו כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא ולא הטעם דהא מתכוני לשם מצוה כיון דאיכא למידחי ונראה דהר"ן ז"ל מביא דברי התוספ' כי היכא דליקום הקושיא אליבא דכ"ע ואף לדעת הפוסקים מצות צריכות כונה וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכן הר"ן ז"ל נראה שזה דעתו שם בפ' ראוהו ב"ד בהלכות ואף שהביא דעת התוספ' והרשב"א החולקי' על הרי"ף והרמב"ם בזה וע"ש ובודאי נראה דלמ"ד מצות צריכות כונה דלעבור בעי כונה אף בזמנו דרבא דאמר לא בעי כונה הוא לטעמיה שסובר דלצאת נמי לא בעי כונה ואפילו הכי לעבור שלא בזמנו בעי כונה אבל אי לצאת צריכה כונה כ"ש דלעבור בעי כונה ואפילו בזמנו וכן משמע בפ' המוצא תפילין בערובין גבי פלוגתא דר"ג ות"ק דמכניסן זוג זוג דמוקי שם הש"ס דאף למ"ד לצאת לא בעי כונה בלעבור סביר' לי' דבעי כונה אף בזמנו וכן בפ' ראוהו ב"ד בתחילה הי' רבא בעי לומר ג"כ כן ואף דסתר ליה הש"ס מהא דר' יהושע גבי מתן דמים והדר ביה ואמר דבזמנו לא בעי כונה מ"מ למ"ד לצאת צריך כונה כ"ש לעבור וכדמשמע שם בפ' המוצא תפילין והא דר' יהושע צריך לדידהו לשנות דבאמת ר' יהושע ס"ל דאף לצאת לא בעי כונה דהא תנאי פליגי בזה וכמו דמייתי הש"ס ברייתא דפליגי בה ת"ק ור' יוסי וכן בפ' ערבי פסחים גבי חזרת וחרוסת שנוי שם פלוגתא דתנאי ור' יוסי סתם אזיל לטעמי' דהכא גבי שופר דמצות צריכות כונה וכמו כן אית ליה בסוכה בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') במתניתן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשב' ושכח והוצי' את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציאו ברשו' וסתמ' קתני דמשמע אפי' הגביהו כדרכו דמיירי שהולך אצל בקי ללמוד ולא אמרינן דיתחייב משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה ושוב לא הוי טרוד בדבר וכדאמרינן שם בגמרא משום דר' יוסי לטעמי' דמצות צריכות כונה וזה לא נתכוין עדיין לצאת בו דהא הולך אצל בקי ללמוד והא דדחקי שם אביי ורבא לשנויי דמיירי בשהפכו או שהוציאו ע"י ד"א היינו לדידהו דאית להו הכי בפ' ראוהו ב"ד דמצות אין צריכות כונה וכמו שמשמע דאביי קיבל מרבה אהא דהקש' לו אלא מעת' הישן בשמיני בסוכה ילקה וכן רבא אית ליה להדיא כמו רבה שם ובכדי דתיקום מילתא דר' יוסי דמתניתין גבי הוצאת לולב בשבת דפטור אף לדידהו דאי' להו כהני תנאי דמצו' אין צריכות כונה ואפשר דאביי ורבא לא שמיע להו הבריית' דר' יוסי גבי שופר וגבי חזרת ומשום זה הדר ביה רבא ממאי דהוה ס"ד דלעבור בזמנו בעי כונה מאתקפתא דהש"ס מדרבי יהושע גבי מתן דם בכור ולא מצי לדחויי דר"י פליג על זה כיון דלא אשכחן תנאי דפליגי בהדיא בהא ויסבור להדיא מצות צריכות כונה וגם דיוקי דדייקי אמוראי קמאי על המתניתין דערבי פסחים דמטבל בחזרת דמצות צריכות כונה וכמו ריש לקיש ורב הונא דשם דף קי"ד לא סבירא להו לאביי ורבא וכמו דדחו הש"ס התם מילתא דריש לקיש ומשום זה לא רצו לומר ג"כ בסוכה שם דרבי יוסי אית ליה דמצות צריכות כונה ודחקו לשנויי בשהפכו או ע"י ד"א אבל כיון דאשכחן בגמרא ברייתא דפליג בה ר' יוסי להדיא וס"ל דמצות צריכות כונה ובשופר בפ' ראוהו ב"ד שם ובערבי פסחים שם גבי חזרת שוב לא צריכינן לדחוקי מילתיה דרבי יוסי דבפ' לולב הגזול גבי הוציא את הלולב בשבת לרה"ר בשהפכו או ע"י דבר אחר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שגגות ודלא כהכ"מ שם דלא דק בזה והדקדוק שהבין מדברי הרמב"ם מדכתב לצאת בו הוא כפשוטו דנטלו לצאת בו לילך אצל הבקי כמ"ש התוספת שם ועיין בסמ"ג הלכות לולב וכן ודאי דלעבור בעי כונה במכל שכן דלצאת וכמו שכתבתי והא דרבי יהושע דמתן דמים אית ליה כמ"ד מצות אין צריכות כונה וכת"ק דרבי יוסי גבי שופר וחזרת או כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דשאני קדשים דלא בעינן בהו כונת מצוה וכמו דאמרינן בזבחים דהשוחט לשם חולין כשרים ואפילו חטאת ופסח ומתעסק הוא דפסיל בה והוי כמו להנך אמוראי בשארי מצות דאין צריך כונה אבל לר' יוסי דחזרת ולרבי זירא דפסק כותיה חלוקין המה שארי מצות מקדשים בזה דצריך בהם כונת מצוה דוקא ובקדשים כיון דלא בעי כונת מצוה בשחיטתן ה"נ דלעבור לא בעי' כונה ורבא לא הוה מצי לשנויי הכי לפי מאי דס"ד מעיקרא דלעבור בעי כונה כיון דלדידי' בכל המצות לצאת לא בעי כונה ואפילו הכי לעבור בעי כונה אפילו בזמנו וא"כ יקשה מקדשים ומחמת זה הוכרח לחזור מזה ולומר דלעבור בזמנו לא בעי כונה ואנן דקיי"ל דאף בכל המצות לצאת בעי כונה שפיר מצינו לחלק גבי קדשים כמו שכתב הרמב"ן בספר המלחמות דבדידהו דוקא לעבור לא בעי כונה לר' יהושע בזמנו אבל בכל המצות בעי כונה לעבור אף בזמנו ומשום זה כתב הר"ן ז"ל בקושיתו מתקיעות דמיושב על בל תוסיף מחמת דהוי מתכוין ואף שהביא שם בקושיתו וכי תימא דהוי שלא בזמנה ובעי כונה לאו לדיוקא הביא דהא בזמנו לא בעי' כונה אלא לשון התוספ' דבפ"ק כתב בזה והעיקר הוא הדיחוי משום דמתכוני בהו למצוה אבל באמת לדידן אף בזמנו לעבור בעי כונה ודברי התוספ' בפ"ק ובפ' ראוהו ב"ד המה הכל לרבא ולהנך אמוראי דס"ל מצות אין צריכות כונה וכן פוסקים התוספת וכמו שמבי' הרשב"א ז"ל וכן מביא האגודה בשם ר"י בעל התוספ' בפ' לולב הגזול דמצו' אין צריכו' כונה אך האגוד עצמו פוסק בפ' ראוהו ב"ד דצריכו' כונ' ולדע' הרשב"א והתוספ' ודאי דהלכ' כרב' דלעבו' בזמנו לא בעי כונה דהא ליכא אמוראי דפליגי עליו בזה וגם הסוגי' דעירובין מתפרש אליבי' שפיר וכמו שכתבו שם התוספ' ומשו' זה כתב האגוד' דלא הוי משום בל תוסיף כיון שאין מברך עליהם ולא הוי מתכוין למצוה ואף שבודאי מודה גם הוא ז"ל לדברי התוספ' בעושה מצוה אחת כמה פעמי' אין בו משום בל תוסיף וכמו שכתב הר"ן ז"ל וכל הגדולים אלא דהאגודה כתב זה דכאן גבי תקיעות דמיושב א"צ לחילוק זה כי האגוד' מביא כמו הרי"ף שם בפ' ראוהו ב"ד דמצות צריכות כונה וא"כ כ"ש לעבור בזמנו דבעי כונה ובתקיעות דמעומד דאינו אלא כדי לערבב השטן ומשום דבעי רחמי בר"ה תוקעין סמוך לפסוקי מוסף ולא משום מצות תקיעה אין זה כונת מצוה ואפי' אי הוה בגונא דאיכא בל תוסיף כמו ה' מינים בלולב מ"מ לא עברי כיון דלא מכווני ואפילו דהוי כמו בזמנו דאילו מתרמי ציבורא אחרינא. הדר תקעי וכסברת הש"ס דמשני על התיובתא דרב שמן בר אבא מהא דכהן אבל זה אין לומר דהאגודה חולק על התוספ' במה שחלקו דבעשיית המצוה כמה פעמי' אין בו משו' בל תוסיף דזה מוכרח ופשוט הוא בדברי הראשונים וגם לסברת הש"ס דאילו מיתרמי ציבורא אחרינא מוכרח לומר כן לרבא דאית לי' דלעבור בזמנו לא בעי כונה ובודאי מודה בזה דתוקעין בישיבה ובעמידה ואליביה לא סגי בהא דאין מברכין עליהן וכמו שכתב האגודה דהא לא בעי כונה וע"כ צריך לחלק כמו שכתבו התוספ' דבזה אין משום בל תוסף אלא דהאגוד' כתב זה לרווחא דמילת' וכמו שביארתי והר"ן ז"ל חושב לתקיעות דמעומד למתכוין וכמו שכתב הוא ז"ל בפ"ק דאינהו הוי עיקר המצוה שנתקנו על סדר הברכו' והנך דמיושב הם רק כדי לערבב השטן וכמו לשיטת רי"ף והרמב"ם והגאונים דהברכה קאי עלייהו וכמו שכתבתי למעלה וחילק כמו שחילקו התוספ' דאין בעשית המצוה כמה פעמים משום בל תוסיף והי' נראה להביא ראיה לדעת האגודה דלא מיקרי התקיעות דמיושב מתכוין לענין בל תוסיף וכמו שמיני לדידן דיתבינן בסוכה ואף דאנן מתכונין לשם מצוה כי אנו חוששין לספיקא דיומא וכיון דלא מברכינן לא עברינן משום בל תוסיף דהא דמשני הש"ס בפ' ראוהו ב"ד דלא לקי הישן בשמיני בסוכ' משום דשלא בזמנו בעי כונה הי' נראה שזה דוקא לבני ארץ ישראל אבל אנן דיתבינן מחמת חיובי הוי כמתכוין וכמו בתקיעו' דמיושב וכמו דמשמע מלשון הש"ס דמילקו הוא דלא לקי אבל איסורא מיה' איכא וזהו לבני א"י דוקא וכן דקדקו בזה המרדכי והאגודה מביא ג"כ זה שם בפ' לולב הגזול אבל רש"י ז"ל פירש בפ' המוצא תפילין שם דלדידן להכי שרי דאי לאו שמיני הוא לא מכונין למצות סוכה וכונת לצאת מספק הוי כמו שלא בזמנו בלא כונה ולזה נוטין דברי התוספ' דפ' ראוהו ב"ד וע"ש וברש"י גבי והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור ולא בעי כונה והתם נמי משו' ספק הי' נותן בהקרנו' ולא מיקרי מתכוין לעבור ואע"ג דיש לחלק בין ספק דהתם לספק דשביעי ספק שמיני וכן תקנת ר' אבהו בקיסרי בתקיעות תפני הספק לא מיקרי מתכוין ולזה לא הקשו התוספ' מהת' ועיין במרדכי בפ' לולב וערבה ובהלכות ציצית ובפ' ראוהו ב"ד ובמזרחי בהלכות מגילה:
אחר שאינם יחד כמו ה' מינים בלולב וכו' בתוספ' ובסמ"ג ובמרדכי מביא בלשון אחר דאין בעשית המצוה כמה פעמים משום בל תוסיף אבל זה הלשון שאינם יחד לא שייך לכאן גבי תקיעות מיהו הסמ"ג כתב לזה ובלשון אחר קצת לחלק בזה דנהגו להוסיף כמה ערבות והדסים בלולב משום דאנן קיי"ל דאין צריך אגד כרבנן דר' יהודא דפ' לולב הגזול והאי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי וכמו שמשמע בהנחנקין דף פ"ח גבי זקן ממרא וע"ש ורש"י ז"ל בפ' ראוהו ב"ד מביא הא דה' מינים בלולב וה' טוטפות בתפילין וה' ציצי' בטלי' על הא דמשני שם מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן ומשום זה הזכיר רש"י ורבינו אלו דבהו מפורש בש"ס בהנחנקין שם גבי זקן ממרא דיש בהם בל תוסיף. וכן לגבי לולב מיתניא בפ' לולב הגזול על הא דר' יהודא דאין אוגדין את הלולב אלא במינו ומפרש שם בש"ס דטעמיה משום בל תוסיף וכן בריש פרקין שם ארבע מינים הללו כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפים עליה' וכן גבי ציצית בפ' התכלת (מנחות דף מ') שם הטיל למוטלת כשירה וקאמר רבא שם דעובר משום בל תוסיף וכן גבי תפילין בהנחנקין במתניתין דחומר בדברי סופרים מדברי תורה דאם אמר חמשה טוטפות בתפילין חייב מיתה. ורבינו נתכוין בזה שכתב שאינם יחד לתרץ מה שנתקשו בזה בסמ"ג ובפוסקי' על המנהג שנהגו להוסיף על הדסים וערבות שבלולב מכפי שיעור הצורך וכמו שהבאתי בשם הסמ"ג וכן כתב הרא"ש בפ' לולב הגזול שהקשה שם על דברי הרמב"ם שאוסר להוסיף ד' המינים חוץ מהדס וכתב דמשמע בפ' ראוהו ב"ד דאינו אסור אלא במין אחר ונתכוין הוא ז"ל לדברי התוספ' דשם דהתירו אפי' כמה הדסים וכמה ערבות ואפי' למ"ד צריך אגד אלא א"כ מוסיף מין אחר וכתבו שם ומיהו תימה דלפי זה אפי' היה נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפילין בבית אחד לא היה עובר משום בל תוסיף כו' וע"ש ולפי שבאמת קושי' חזקה היא דהא משמע להדיא שם בהתכלת שהבאתי דהטיל ציצית יותר מארבע עובר משום בל תוסיף ואף שזה מין אחד וכן בתפילין בהנחנקין ואפשר שלזה נתכוין רבינו ודקדק לכתוב אחר שאינם ביחד דדעתו ז"ל הוא דקפדינן העיקר אם הם ביחד לאפוקי תקיעות דהוי בזו אחר זו ולכך גבי ציצית ותפילין אסור משו' דהוי ביחד אבל ודאי מודה רבינו דמין אחר אסור אפילו אינו ביחד וכמו גבי ברכת כהנים דפ' ראוהו ב"ד דאם מוסיף ברכה ה' אלהי אבותיכם יוסיף עליכם דאמרינן שם דעובר משום דהוי כמין אחר וה' מינים שבלולב שהביא רבינו כדי נסבה וגבי הדס וערבה לדעת רבינו יהי' כמו שכתב הסמ"ג דמותר מטעם דא"צ אגד והאי לחודיה קאי כמו דאמרינן בהנחנקין אבל לר' יהודא אסור להוסיף באגודה יותר מהישיעור והא דהיו אוגדין את הלולב לר' יהודא אפי' בסיב ובעיקרא דדיקלי וכדאמרינן שם בפ' לולב הגזול שאני התם דכיון דלדידי' האגודה היא מהמצוה והני הוי ממינא דלולב ואף שאין יוצאין בהן בנטילה לגבי אגודה הוי מינא דלולב ועיין במ"מ בפ"ז מהלכות לולב ובכ"מ ולח"מ שם ואפשר שדקדק רבינו וכתב ה' ציציות בטלית דדוקא חמשה ציציות הוא דהוי משום בל תוסיף אבל חוטין יותר מד' לא הוי משום בל תוסיף וכמו שכתבו התוספ' בריש פרק התכלת והסמ"ג כתב כאן בהלכות שופר אבל הציצית שהוא בכרך אחד אם יתן יותר משמונה חוטין יעבור על בל תוסיף ומשמע שדעתו ז"ל דאף בריבוי החוטין עובר ונקט שמנה חוטין היינו אחר כפילתן דהוי שמנה או שנתכוין לדעת התוספ' דשם דעד שמנה חוטין שלמים ליכא משו' בל תוסיף ולא יותר וכמו שכתבו שם הטע' אבל המרדכי כתב בהלכות ציצית דאין בריבוי החוטין משום בל תוסיף רק בריבוי הציצית וכן נראה דעת רבינו חמשה פרשיות בתפילין. ואפי' בבית אחד משמע מדברי רבינו דאסור מדלא נקט ה' בתים בתפילין ואף שבציצית כתבתי שנראה שדעתו היא כדעת המרדכי דבריבוי החוטין ליכא משום בל תוסיף אבל בתפילין אפי' בריבוי הפרשיות יש בהן משום בל תוסיף משום דבית החיצון אינו רואה האויר כדאמרינן בהנחנקין על זה ושייך זה אפילו בריבוי הפרשיות וכמו שמשמע במרדכי בפ"ק דר"ה בהג"ה שם דבכל הבתים ובכל הפרשיות צריך שיהי' רואין האויר הצריך להן כמצותן ויש בענינים אלו להאריך הרבה בהן לפי דיקדוק הסוגית מהש"ס ומדברי הראשונים ז"ל ואין כאן מקומו וגם אפשר לפרש דברי רבינו גבי ה' מינים שבלולב דדעתו ז"ל דבמין אחר עובר אפי' לרבנן דאין צריך אגד ואפי' מדאורייתא והא דאמרינן בהנחנקין דלרבנן האי לחודיה קאי היינו אם לא נטלן כדרך גדילתן דוקא וכמו שחילקו התוספ' בריש לולב הגזול על הא דמסיק התם על הברייתא שהבאתי ד' מינים הללו כו' כך אין מוסיפין עליהם ומסיק דצריכא אף לר' יהודא ומזה חלקו התוספ' שם וקצרו של דבר דמההכרח לפרש דברי רבינו כדברי הסמ"ג מאחר שגם רבינו מביא דברי הר"י וגם הסמ"ג מביא דברי הר"י ונרא' שזה הוא ר"י אחד ורבינו שינה הלשון דנתכוון בקיצור דבריו כדרכו ליישב זה ג"כ שמבי' הסמ"ג בדברי ר"י הנזכר מכח ההיא דהדס וערב' אבל מהתימא שהניח רבינו העיק' שחילק הר"י דבעשית המצו' כ"פ ליכא משו' ב"ת דזה הוא הנצרך להכ' גבי תקיעו' וגם מ"ש דלדע' רבי' החילו' הו' בתקיעו' דאינ' יחד אלא בזא"ז לא משמ' כן מדברי התו' והראשוני' וכמו דבברכ' כהני' קתני בבריית' דהוי הוספ' אם מוסיף איזה ברכ' אחר' אחר הפסוקים שבתורה וחשיבי ביחד כיון שאומרם בב"א זה אחר זה ומה שכתבתי דהטעם הוא דזה חשיב כמין אחר ולא כן לגבי תקיעות זה לא נזכר בדברי רבינו כלל לחלק בין מין אחר ובין מין אחד וכייל להו בהדי ה' מינים שבלולב וה' ציצית שבטלית כו' משמע שאינו מחלק בזה כמו התוספ' דפ' ראוהו ב"ד וגם נראה יותר לפרש דברי רבינו שאינ' ביחד מאחר שאין בהם כריכה וקשירה וזה יהיה נוטה לדברי הראב"ד ז"ל דפ"ד מהלכ' ציצית גבי הטיל למוטלת לפי פירושו וע"ש אבל זה אינו כדברי הר"י שהביאו התוספ' והסמ"ג ועוד מה יעשה רבינו בהא דברכת כהנים ובמתן דמים דבכור שמביא הש"ס וע"כ ההכרח לומר דגם בדברים כאלו יש גוונא דעבר עלייהו משום בל תוסיף וכמו שחילקו התוספ' והסמ"ג וצ"ע וחפשתי עוד בדברי מחברים הראשונים הצרפתים ובכל בו הרגיל תמיד שלא להניח מלהביא דברי רבינו או דברי תהר"ף בעל הג"ה ולא מצאתי בזה ליישב הדברים על נכון:
עד כאן שייך להגה"ה:

כדי לערבב השטן. רוב הראשונים פי' דעיקר התקיעות המה של עמידה דמעיקרא נתקנו על סדר הברכות וכדתנן סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו' ואומר מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע וכן קתני במתניתן שם מי שבירך ואח"כ נזדמן לו שופ' תוקע ומריע ותוקע ודייקינן עלה בגמרא טעמא דבירך ואח"כ נזדמן לו שופר אבל אי אית לי' שופר מעיקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו ואמרינן נמי אמרו לפני מלכות זכרונות ושופרות ובמה בשופר ומכל זה שמעינן דעיקרן הם שמעומד ועל סדר הברכות והתקיעות דמיושב נתקנו כדי לערבב השטן וכדאמרינן בפ"ק למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדים כדי לערבב השטן וכן מהירושלמי שהביאו התוספ' והסמ"ג פירשו בזה נמי שהשטן מתבהל בהתקיעות דמיושב וכתבו דבהתקיעות דמעומד יודע השטן שעושין לשם מצות חובת היום כיון שתוקעין בתפילה על הסדר אבל בתקיעות דמיושב מתבהל אי נמי נתקנו התקיעות דמיושב כדי שיעורבב השטן בתקיעות דמיושב ולא יהיה לו פנאי לקטרג אז בעת עיקר מצותן דהיינו בתקיעות דמעומד ועיין הרבה מזה במאור בפ' בתרא ובמלחמות ובהר"ן בפ"ק אבל מדברי רבינו משמע דעיקר הן התקיעות דמיושב והתקיעות דמעומד לא נתקנו אלא כדי לערבב השטן וכמו שכתב רבינו לקמן על הטעם דאין תוקעין בעמיד' כל השלשים קולות ואף שבודאי גם לרבינו הם עיקר ונתקנו על הסדר של תפילה וכמו דמוכח מזה שהבאתי י"ל לדעת רבינו דודאי מעיקרא שהיו תוקעים ביוצר וכמו שמביא רבינו לקמן והיו יוצאין בהן י"ח ועל סדר התפילה ולא היו התקיעות דמיושב שהיו אז אחר קריאת התורה כמו לדידן לאחר שיצאו כבר בתפילת היוצר אלא כדי לערבב השטן אבל אחר שעקרוהו מתפילת היוצר לתפילת המוספין משעת השמד ואילך וכמו שכתב רבינו לקמן נמצא דיוצאין ידי חובתן בתקיעות דמיושב דהא מברכין עליהם ותוקעין כל הקולות בהן כפי תקנת ר' אבהו ואז מה שתוקעין במוסף על סדר הברכו' הוא רק כדי לערבב השטן ואף דאיכא בהו נמי מצות התקיעו' על סדר הברכו' כפי שתיקנו חכמי' מ"מ כיון שכבר יצאו י"ח המצוה מדאורייתא בהנך דמיושב הוו אינהו עיקר והנך כדי לערבב השטן וכן כתב הרוקח כמו רבינו וכעין מה שכתבתי תמצא מזה בחידושי הרשב"ץ אבל לא כדברי רבינו וע"ש ובמלחמות שם ולפי פירושו של רבינו והרוקח יהי' הירושלמי שהביאו התוספ' והסמ"ג וכן הטרוך כפשוטו שלעולם השטן מתערבב ומתבהל בתקיעות שניים שעושי' בפעם שני ולא בפעם ראשון:

והיו תוקעין קשר"ק במלכיות פעם אחת כו' כן כתב מנהג הוה הרי"ף והרמב"ם ורוב הגאונים אשר לפניה' וכמו שכתב הרי"ף ז"ל דאע"ג דבדין הוא שיתקעו על סדר הברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכו' אינן מעכבו' את התקיעו' הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת פעם אחת על סדר הברכות שלא להטריח את הצבור וכן המנהג בכל העולם ובשתי הישיבות עכ"ל ז"ל וכולם נדחקו ליישב המנהג הזה דמן הדין שבתלמוד שתיקנו עיקר התקיעות על סדר הברכות וכמו שהבאתי לעיל הרי לא יצאו בזה דהא אנן משום ספק דאורייתא עבדינן לכולהו וצריך לשומען על סדר הברכו' שיצאו בהן בלי ספק וא"כ צריך שיתקעו שלשים קולות על סדר הברכות וכהסדר שמביא רבינו בשם הריב"א דעל כל ברכה יהיו שלש דהיינו תקיעה ותרועה ותקיעה ודאית לכל הספיקות. אלא משום טורח ציבור לא אטרחו בזה ורבינו הוסיף עוד וכתב מאחר שאינן אלא כדי לערבב השטן בעלמא ולכך הקילו בהם ודעתו ז"ל שאילו היו הן עיקר התקיעות וכמו שכתבו שארי רבוות' והנך דמיושב היו רק כדי לערבב לא היו מזלזלין בהו מפני טורח הציבור למעט בהם אלא משום דאינהו הוי רק כדי לערבב השטן בעלמא לכך הקילו בהן למעט מהם מפני טורח הציבור וכתב הר"ן דאפשר עוד לומר דהטעם ממנהג הזה הוא דחששו שלא להפסיק יותר מדאי בתקיעות שאינן צריכות בין מלכיות וזכרונות ושופרות וע"ש וזה הוא כשטת הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם דהפסק בין התקיעות בקולות אחרים פוסלין אף מן הדין וכמו שהבאתי לעיל ואף דלא פסלי אלא בין תרועה לתקיעה דלפניה או דלאחריה וכמו שכתב הרמב"ן דהטעם הוא דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אחר שהשלים בבא אחת נראה ודאי דלא פסלי קולות אחרים דאל"כ לא משכחת שיהיו יוצאין בתקיעות של סדר הברכות מן הדין כיון דחיישינן להספיקות דר' אבהו וע"כ צריך לעשות בכל ברכה הג' בבות וא"כ לעולם הוא מפסיק ביניהם בקולות אחרים שאינן צריכים וכן מה שאמרו בירושלמי על מילתא דרבי יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא דמיירי ששמען על הסדר דוקא ומפרשי להרמב"ם והרמב"ן שלא הפסיק בינתים בקול אחר וכמו שכתב הרב המגיד בפ"ג מהלכות שופר לא מקפיד רק על הפסק קול בין תרועה להתקיעות וכן משמע להדיא מדברי הר"ן עצמו וממה שהביא בשם הרמב"ן דהטעם הוא משום דכיון דאתרבי מן התורה התרוע' לפשוט' לפניה ולפשוט לאחריה ש"מ דשייכא בתקיעה ולכך פוסל בהו הפסקה בקול אחר ואפי' לרבנן דר' יהודא דפ' החליל שהבאתי דסברי שתי מצות הן בתקיע' לחוד חזינן דנצטו' מן התור' גבי חצוצרו' דמשה במדב' אבל לא בתרוע' בלא תקיע' לעול' וכדאמרינן בפ' החליל ובפ' אין בערכין ולכך כל שהפסיק בקול אחר לא עביד בה ולא כלום והא דחייש הר"ן להפסקה בין הברכות הוא לחששא בעלמא כדי שיהו הברכות והתקיעות על הסדר ופשיטא לפי' רש"י ז"ל גבי תקיעות וברכות דמעכבין זה את זה דודאי יש להקפיד בהפסקה דתקיעות כמו בהפסקה דבין הברכות ואף דלא קי"ל כרש"י בזה מ"מ לכתחילה הקפידו וכתב עוד הר"ן ז"ל ולדברי רבינו האי גאון לא קשיא מידי דהא יום תרועה אמר רחמנא הילכך בין גנח ובין יליל ובין גנח ויליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו והילכך להקל על הציבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי ע"כ וכבר כתבתי שאין הכל מודים לדברי הגאון. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב טעם להמנהג כדברי הרי"ף רבו וע"ש ועיין בלחם משנה בפ"ג מהלכות שופר שרצה ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל דבכל מקום פוסל הפסקת קול אחר ואפילו שלא בין תרועה להתקיעות ולדבריו לא מצינו לעולם סדר נכון בתקיעות שעל סדר הברכות אחר תקנת ר' אבהו ובודאי עיקר התקנה מתחילה היה באלו התקיעות שעל סדר הברכות כי הן העיקר לדעת רוב הגדולים וגם אין שום טעם בזה שיפסול הפסקה בין הקולות חוץ מבין התרועה להתקיעות ומטעם שכתבתי מאחר דאנן קי"לכרבנן דר' יהודה וכרבי יוחנן דשמע ט' תקיעות בט' שעות יצא וכדלקמן וע"ש שדבריו אינן מוכרחי' ועיין מה שאכתוב לקמן:

ור"ת הנהיג לתקוע קשר"ק כו' ומשום דהוא ז"ל חולק בזה על הרמב"ם והרמב"ן וסובר דאין הפסקת קול אחר פוסל כלל לר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ורבי אבהו דתיקן לתקוע כל הבבות כמו לעיל מפני שחשש להפסקות הוא לכתחילה ולרוחא דמילתא בעלמא ואי נמי משום דר' אבהו פליג בזה ארבי יוחנן רבו וסובר דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ולכך החמיר וחשש בהפסקו' ואפי' אם אין בהם כדי לגמור את כולם דלא אתי למטעי ויפסיקו בהם הרבה אבל לרבי יוחנן לא חיישינן להפסקות כלל וקי"ל כר' יוחנן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם וכל הראשונים ולכך בתקיעות דמיושב עבדינן כרבי אבהו כדי לצאת כל הדיעות אבל לא בתקיעו' דמעומד משום טירחא דציבורא ולכך הנהיג ר"ת לעשות בכל פעם קשר"ק כי לפי המנהג שכתבו הרי"ף והגאונים יש לחוש שלא תקע כלל שלש שלש על סדר הברכות כי אם אחת היא אמת לא יצא כלל בהשאר אבל אם תוקעין קשר"ק יוצאין בודאי עכ"פ ולדעת ר"ת הסכים הרשב"א:

וריב"א הנהיג כו' וכן מביא הרא"ש משמו של הריב"א שסובר כהרמב"ם והרמב"ן דהפסק קול אחר פוסל בין התרועה להתקיעות ע"פ הדין ואפי' לר' יוחנן וכמו שאמרו בירושלמי על הא דרבי יוחנן והוא ששמען על הסדר ומפרש כונת הירושלמי דלא הפסיק בקול אחר דא"כ הוי שלא על סדר התקיעות ועל התקיעה והתרועה הוא דקפיד הירושלמי ומטעם שכתבתי דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וע"ש ברא"ש ומשום זה הנהיג לתקוע כל השלשים קולות על הסדר בעמידה כמו שמביא רבינו וכן הביאו בתוספ' בשם הערוך כמנהג הזה אלא שכתב שנהגו לתקוע ג"כ בלחש כשהן מתפללין שלשים קולות כסדר הזה וא"כ הוי עם התקיעות דמיושב תשעים קולות ועוד תוקעין אחר התפילה עשרה קולות להשלים מנין מאה קולות וכן הביאו הגאונים כנגד מאה פעיות דאימיה דססרא וכן הביאו הגאוני' אגדה שהם כנגד מאה פעיות שצעקה שרה אמנו בשעה שנתבשר' על עקידת יצחק וע"ש ואף דאמרינן בגמרא דלא אמרו שתוקעין על סדר הברכו' אלא בחבר עיר וכמסקנ' דרבא בשילהי ר"ה אפשר שסובר הערוך דכיון שמתפללין בציבור אף כשמתפללין בלחש מיקרי חבר עיר אבל לא משמע כן מדברי שאר הפוסקים וכן משמע בר"ן וכ"כ הריא"ז דכשמתפללין בלחש כולן יחידין הן ואסור לתקוע אז על סדר הברכו' כמו יחיד דמוכח שם בגמרא דאסור וכרבא שם:

ורבינו חיים כהן הנהיג כו. לא מצאתי בשארי מחברי' מנהג הזה שהביא בעל הג"ה בשם ?הרא"ש ונרא' שטעמו ז"ל דכיון דעבדינן כל הני בבות משו' ספיק' ולכך יש להקדי' הבבא דמספקין עלה שמא היא עיקר המצו' וכמו במלכיות מתחילין בתשר"ת משו' דשמא בעי תרווייהו ובזכרונות מקדימין תש"ת דהא עושין כן משום דשמא קשר"ק הוא לא כלום אלא צריך קש"ק ולכך מקדימין קש"ק וכן בשופרות מקדימין לקר"ק מזה הטעם וראיתי בדברי הגאוני' עוד מנהג אחר שהיו תוקעין למלכיות ג' פעמי' קשר"ק ולזכרונות ג' פעמים קש"ק ולשופרות ג' פעמי' קר"ק ואפשר שטעם מנהג הזה הוא שחששו שלא יהא שום הפסקה בקול אחר בכל התשע' תקיעות ודלא כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן והמגיד משנה וכמו שכתב הלח"מ דקפדינן בכל הקולות שיהו בלי הפסקה ולכך מוכרחים לעשות כל השלש בבות מסדר אחד בכל ברכה כדי לצאת גם בעמידה התשעה קולות רצופין בלי הפסקה ואנו אין לנו אלא המנהג שהביא רבינו בשם ר"ת וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואף לדברי הפוסקים דהפסק קול אחר פוסל בין התרועה להתקיעות וכדמשמע מפשט' דהש"ס גבי תקנ' ר' אבהו ומהירושלמי דפ' מי שמתו לא חששו לזה וכמו שכתב הרי"ף ז"ל לפי מנהג' דהא כבר יצאו בתקיעו' דמיושב וגם הביא הרא"ש ז"ל טעם למנהג הרי"ף דשמא קי"ל אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכמו הברית' שמביא הש"ס בר"ה שם ומפני זה למנהגם של הרי"ף והגאונים לא חששו מפני טורח הצבור אלא לצאת ידי ספיקא דאורייתא לקיים אחת דהיא מדאורייתא אבל זה לא יתכן להמנהג שלנו ע"פ ר"ת אם נאמר דהפסקת קול פוסל מן הדין דאז לא יצאנו י"ח גם מידי ספיקא דאורייתא אלא אנחנו סומכים בזה על ר"ת ודעימי' שאין הפסקה פוסל כלל מן הדין וכדלעיל ומפני טורח הצבור וגם סניף לזה דברי רבינו האי גאון דבכל התרועות יוצאין מן הדין דהכל מיקרי תרועה ויש לדקדק כזה מדברי הרמב"ן ואין להאריך יותר:

וצריך לתקוע ביום דכתיב ביום הכפורים וכו'. כן מביא דרשה זו הסמ"ג מן הספרי ואף שבתלמוד שלנו בפ"ב דמגילה דף כ' במתניתן דתנן שם כל היום כשר כו' ולתקיעת שופר ומייתי עלה הש"ס הקרא דיום תרועה יהי' לכם וכן בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"א) מסקינן שם דלרבנן דרבי אליעזר נפקא לן דתקיעת שופר דר"ה ביום ולא בלילה מיום תרועה יהי' לכם מ"מ נקטו רבינו והסמ"ג הדרש' דספרי מביום הכפורים משום דבפ' בתרא דר"ה שם משמ' דלמ"ד דכל השלש תרועות מדאורייתא משו' דכולן דר"ה ודיובל למנינ' הוא דאתי וא"כ יום תרועה הוא למנינא שוב לא מצינן למילף מיניה דביום ולא בלילה ואנן קי"ל דהוי כולהו מדאורייתא כמו שפסקו כל הראשונים וכמו שמביא רבינו לקמן דילפינן שביעי שביעי לגז"ש להמנין נמי דבעי שלש של שלש וע"ש בדברי רש"י וגם כיון דרבינו מביא לקמן הדרשה דספרי דבעינן פשוטה לפניה ולאחריה מתרועה דמדבר וא"כ נצרך יום תרועה לגז"ש דנילף ר"ה ממדבר לענין זה וכמו שמשמע מהברייתא שמביא הש"ס שם בר"ה ושוב לא מצינן למילף מיני' דביום ולא בלילה ולקמן אכתוב טעם רבינו בזה ולכך הביא רבינו דרשא דביום הכפורים וכמו דאמרינן שם בר"ה לחד תנא ואע"ג דבשבת שם משמע דלרבנן דר' אליעזר לא מצינו למילף לענין זה דלא בלילה ר"ה מיום כיפורי' מגז"ש דשביעי שביעי וכמו שכתבו התוספ' שם מ"מ מדחזינן דבסוגיא דר"ה ילפינן לה שפיר לענין זה פסקו הסמ"ג ורבינו כסוגיא זו דנאמרה במקומה וסמכינן עלה טפי מסוגיא דשבת ומגילה ועיין בתשובת הרשב"א וברוקח ובמזרחי על הסמ"ג:

שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משנה בפ' בתרא דר"ה שם דאין דוחין אפי' שבות משום שופר וכדמפרש שם בגמרא משום דהוי שב ואל תעשה העמידו חכמים דבריהם ואף לדחות המצוה של תורה:

ואם הגוי הביא שופר וכו' כן הוא בהגהות. הרא"ש שם ובמרדכי בפר' לולב הגזול ובפרק הדר וכן הביאו בשם הרשב"א דשרי לצאת בו דהא משום מוקצה ליכא דהבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר שלא הובא בשבילו וכיון דשרי לטלטולי' מותר לצאת בו אפילו לישראל שהובא בשבילו וכמו שכתבו שם הטעם דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא אכילה או הנאה אבל מצוות לאו להנות נתנו וכדאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח) גבי המודר הנאה מחבירו ומשופר דמותר מטעם דמצוות לאו להנות נתנו ומשמע מדברי הגה"ה דאינו מתיר אלא אם הנכרי הביאו מחוץ לתחום אבל אם עשה שופר ביו"ט דהוי מוקצה אסור לטלטלו ולצאת בו אבל במרדכי שם בפר' לולב הגזול מתיר אף בכהא' גוונא ויתבאר אי"ה בהלכו' יו"ט וכן משמע מדברי ההגה"ה דלכתחיל' אסור לומר לגוי להביאו מחוץ לתחום כדי לצאת בו ואף דהוי שבות דשבות אסור במקום מצוה וזה הוא כדעת התוספו' בפ"ק דגיטין ובמרובה דהא דמשמע בפר' הדר גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימא דשבות דשבות שרי במקום מצוה לכל הפירושים היינו דוקא גבי מילה דהיא גופה דחי' שבת אבל לא במצו' אחרת. אבל להרמב"ם ז"ל מותר בכל המצוו' שבות דשבות ומפורש הכל באורך בר"נ בפר' רבי אליעזר דמילה ובדברי הטור ובאחרונים בהלכות שבת ובהלכו' יו"ט:

שתים בר"ה. יום תרועה יהי' לכם שבתורת כהנים וזכרון תרועה דפ' פנחס ואחת ביוה"כ של יובל והעברת שופר תרועה דבפרשה בהר:

לפניה דכתיב ותקעתם תרועה. גבי חצוצרות דמדבר ומיני' יליף בספרי וכן מייתי הש"ס בר"ה שם לחד תנא לפשוטה לפניה ולאחריה ומייתי שם דילפינן ר"ה ויוה"כ תרועה תרועה לגז"ש ממדבר דבעינן בהו נמי פשוטה לפניה ולאחריה ואע"ג דשם בר"ה משמע דסתמא דהש"ס סבירא ליה דילפינן פשוטה לפניה ולאחריה מיום הכפורי' גופי' דכתיב ביה והעברת שופר תרועה ותעבירו שופר וילפינן ר"ה מיני' בגז"ש דשביעי שביעי וכמו דילפינן למנין התרועות ולביום ולא בלילה וכברייתא קמייתא דמייתי הש"ס שם מ"מ הביא הסמ"ג ורבינו הדרש' דספרי וכמו דאמרינן שם בר"ה דלזה התנא דספרי לא משמע והעברת ותעבירו פשוטה לפניה ולאחריה אלא מפיק לה לדרשא אחריתא והטעם שסמכו טפי על הברייתא והדרשא דספרי משום דבפ' החליל שם ובפ"ב מערכין מסיק הש"ס דלרבנן דר' יהודא דרשינן לפשוטה לפניה ולאחריה מהאי קרא דותקעת' תרועה וכו' ולכך סמכו על הבריתא זו דאתי' כרבנן דר' יהודא והלכתא כותיהו וכמו שכתבתי למעלה ודלא כרבי יהודא דמפיק לה לקרא דותקעתם תרועה לדרשא שלו ולא לפשוטה לפניה ולאחריה אלא כרבנן ולכאורה יש לדקדק בדברי הסמ"ג ורבינו דכיון דמצריכינן לחד תרוע' דר"ה לגז"ש דתרועה תרועה ממדבר לפשוטה לפניה ולאחריה שוב מנ"ל דבעינן שלש תרועות וכמו שמשמע בגמרא דלהאי תנא לית ליה שלש מדאורייתא ויש ליישב דמאי דאיתמר זה בגמרא הוא לתנאי דברייתא דלית להו כלל הגז"ש דשביעי שביעי גבי ר"ה ויוה"כ ומאי דמסקינן אליביהו דילפינן ר"ה מיוה"כ לגבי דביום ולא בלילה הוא בהקישא וכמו דהוי ס"ד דאידך הברייתא הקודמת ולכך לא מצינו למילף ליתן את של זה בזה למנין שלש של שלש אבל לדידן דאית לן גז"ש דשביעי שביעי הוי כמאן דכתיב בגופי' דכל חדא כל השלש תרועות ושפיר הוי כולהו שלש דאורייתא ועיין בספר המאור שם בפ' בתרא דר"ה ומדברי רבינו משמע דזה דבר"ה הוא בשופר ואע"ג שאין מפורש בו שופר הוא נמי דילפינן בגז"ש דשביעי שביעי מיו"כ דכתיב בי' והעברת שופר תרועה מה להלן בשופר אף כאן בשופר וכמו דיליף זה בברייתא הקדומה ולא צריכינן לקרא דדברי קבלה תקעו בחדש שופר דמייתי שם בספרי ובש"ס להאי תנא וכמו שמביא הסמ"ג לשון הספרי דזה הוא הכל להני תנאי דלית להו גז"ש דשביעי שביעי וצ"ע בסמ"ג ועיין בתוספת ר"א מזרחי שם:

ובדין היה לנו להקדים ולתקוע כו'. בש"ס שם על המתניתין דהשני מתקיע ומסיק הש"ס דבשעת השמד שנו וכמו שהביאו התוס' והסמ"ג הירוש' והנרא' מדבריהם דהיו נוהגין לתקוע בתפל' שחרי' והיו מתפללין בה הט' ברכו' שאנו מתפללין היו' במוסף והיו תוקעין על סדר הברכות בתפיל' היוצר ומשו' דזריזין מקדימין למצות וכמו שאומרים ההלל אחר תפילת שחרית תיכף ומפני שפעם אחת אירע מזה סכנה שדימו האויבים שבאו ישראל להלחם בהם בתרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך העבירו התקיעות מתפילת שחרית לתפילת מוסף וכמו כן הברכות דלעולם צריך שיהיו התקיעות על סדר הברכות וכמו שהבאתי למעלה מכל זה ומכיון שרואים האויבים שמתפללין וקורין בתורה קודם להתקיעות אמרי בנימוסיהו אינהו עסקי ולא יעמדו עליהם ומשום זה לא שינו המנהג ונתקיים בתפילת המוסף ולכך תנן במתניתן דהשני מתקיע ולא הראשון והא דרבי יצחק דתוקעין כשהן יושבין הוא מנהג בפ"ע ומקודם היו התקיעו' אלו אחר התקיעות של סדר הברכות ועכשיו הן מקודם ומברכין עליהם וכפי שהבאתי לעיל ועיין מכל זה בספר המאור בפ' בתרא דר"ה ובמלחמות ודברי הסמ"ג נוטין ג"כ כמו שפירשתי ועיין באורך בתשובת הרא"ש והרשב"א ובב"ח דדבריהם נוטין ג"כ כמו שפרשתי:

ונשים פטורות. משום דהוי מצות עשה שהז"ג וכדאמרינן בפר' בתרא שם גבי הא דאין מעכבין התינוקת מלתקוע הא נשים מעכבין:

ומ"מ רגילין לתקוע לנשים וכן מביא הסמ"ג וזה היא שיטת ר"ת והרבה מחכמי הצרפתים דכיון דקי"ל נשים סומכות רשות כר' יוסי יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמ"ג וגם אחר יכול לתקוע להן ואע"פ שכבר יצא וכמו דעבדי סמיכה לר' יוסי ואע"ג דדמי לעבודה בקדשים וה"ה דעברינן שבות עבורם ותוקעין להם וכמו כן יכולין לברך וכמו הטעם שכתב ר"ת דאין בזה משום לא תשא דמפיק מיני' מוציא שם שמים לבטלה וכן הא דאמרינן בפ' אין עומדין בברכות דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. וכמו שכתב והאריך בזה הר"ת ומבואר באריכות בתוספ' וברא"ש ובמרדכי ובשאר המחברים וכן מביא הסמ"ג סברת ר"ת בזה ומשמע מדברי הג"ה דאף מי שיצא כבר יכול לברך להן כיון דהן מברכות לעצמן ה"ה דאחר יכול לברך להן וכמו בכל הברכות כולן חוץ מברכת הנהנין דאע"פ שיצא מוציא וכן מביא האגודה בשם ראבי"ה דאחר יכול לברך להן אבל הרבה מהגדולים חולקין בזה על הג"ה וסוברים דאף שהן עצמן יכולות לברך מ"מ אחר שכבר יצא לא יברך להן אלא הן מברכות לעצמן וכן הסמ"ג מחמיר שלא יתקע להן אחר אלא מי שלא יצא עדיין וכן מביא האגודה דהרבה חולקין בזה ומפני שהדברים מפורשין בדברי ראשונים ואחרונים באורך לא רציתי להאריך בזה:

מידי דהוה אלולב. איני יודע מאי אולמיה דלולב משופר שמביא ראיה מלולב אשופר ובכל דברי המחברים שמביאים דברי ר"ת משוים לולב לשופר ואפשר שכונתו הוא מפני שבשופר יש בו משום שבות תקיעה שלא לצורך וכדמשמע בש"ס בר"ה ובחולין בפ' כיסוי הדם דף פ"ה וע"ש בדברי הראשונים אבל בלולב אין בו איסור לכ"ע ואפי' משום מוקצה ליכא אף לנשים לכ"ע וכמו שמבואר בסוכ' גבי מקבלת אשה הלולב מיד בנה וע"ש ולהכי מביא ראי' מלולב אשופר דבלולב מפורש בש"ס דשריא היא לטלטולי ואף דלאו בת חיובא היא וכדאמרינן שם בסוכה דף מ"ב וה"ה לשופר וכפי שפסק ר"ת דתוקעת ולא קאי אברכה ודוחק:

ומצוה לתקוע בשופר של איל כו'. דעת רבינו הוא כשטת התוספ' בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ו) דהא דמסיק שם בש"ס דשופר של ר"ה ושל יוה"ש בכפופים הוא למצוה בעלמא וכמו הא דפ"ק דאמר שם רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל כדי לזכור עקידתו של יצחק בן אברהם פירשו נמי דר' אבהו בא ליתן טעם להמנהג שמהדרין לכתחיל' אמר שופר של איל כדי להזכי' עקיד' וכן הפלוגת' דת"ק ור' יהוד' דשם בפ' ראוהו ב"ד במתניתין אי תוקעין בשל זכרים כפופין או בשל יעלים פשוטים הכל הוא למצוה בעלמא ואינו ענין כלל למתניתין הקודמת דפליגי בה ר' יוסי ורבנן גבי קרן של פרה דהתם פליגי בדיעבד ומן התורה וקסברי רבנן דכל השופרות כשרים משום דאקרו שופר חוץ משל פרה דאקרי קרן והילכתא כותיהו ומלשון רבינו משמע שאין בזה אלא שני חלוקים האחד דלכתחילה מצוה בשל איל והוא משני טעמים א' כדרבי אבהו כדי לזכור עקדתו של יצחק והב' מפני שהוא כפוף ובר"ה כמה דכייף אינש דעתי' טפי מעלי שהוא יום הדין וצריך רחמי' ולהזכיר עקיד' יצחק בשופ' ולכך צריך כפופין לכתחיל' ודיעבד כשרין אפי' פשוטין חוץ משל פרה וכן משמע מדברי רש"י והתוספ' שם אבל הרמב"ן העלה דלכתחילה מצוה בכפופין וכל הכפופין כשירין לכתחיל' ומשום הא דר' לוי דפסיק הכי דכמ' דכייף אינש דעתי' טפי מעלי ובדיעבד אפי' פשוטין כשרין חוץ משל פרה ולמצוה מן המובחר הוא דמהדרינן אשל איל מטעם לזכור עקידה כדר' אבהו וזה הוא מנהג וזהירות בעלמא ולזה הסכימו הרשב"א והרא"ש זכרונם לברכה אבל לא כן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא פוסל כל השופרו' חוץ משל כבש וסובר דפלוגתא דרבי יהודא ורבנן הוא במן התורה ובדיעבד ופוסק רבי לוי בראש השנה כרבי יהודא דבדיעבד הכל פסול וכן אתיא מילתא דרבי אבהו כפשטא שנותן טעם על מצות התורה שצותה לתקוע בשל איל וכדמסיק אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כו' דודאי הוא מן התורה ואין בזה לכתחילה אלא עיכוב ופיסול גמור ולדעת הרמב"ם הסכימו הסמ"ג וספר היראים וכמו שמביא בהגה"ת מימוני ואל תשגיח בדברי המחברים שדחקו לפרש דברי הרמב"ם בע"א ושגם הוא מכשיר בשל תיש ועז ואף שנמצא כן בכלבו מ"מ הכל הוא דברים בטלים אלא העיקר הוא כמו שכתבתי לדעתו דפוסל כל השופרות חוץ משל איל וכמו שפירשו המ"מ והכ"מ. והרבה מהראשונים חולקין עליו בזה וכמו שמשיג עליו הראב"ד אבל בודאי מהראוי לחוש לדעתו ז"ל מאחר שגם הסמ"ג וספר היראים והגה"ת מימוני סוברים כותיה וגם התוספ' עצמם שם מפ' ראוהו ב"ד מפקפקים על פירושם שם דמשמע מפשטא דהסוגיא שם דודאי ר' לוי הוא דאמר הכי בדיעבד וכמו שתראה שם מפורש בדבריהם וברם זכור אותו האיש לטובה א"א המנוח ז"ל שעד ימיו ממש לא נראה במדינה זו שופר של איל כלל והוא ז"ל נתן לבו ודעתו לזה לחוש לדברי הרמב"ם וסיעתו ובפרט שאף לדעת החולקין יש בו מצוה לכתחילה ומן המובחר ואמרינן בש"ס שם גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן דשופר כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי וכן ראינו שהחמירו בשופר בכל דקדוקים וכמו שביארתי לעיל מסוגית הש"ס ודברי כל הראשונים וא"א ז"ל טרח ומצא להנהיג בעירינו לתקוע בשופר של איל ועכשיו נתפשט בהרבה מהקהילות שמהדרין בזה זכרה לו אלוה לטובה:

חוץ משל פרה. וה"ה בשל ראם דכתיב ראם קרניו אלא דהם אינם חלולים ולא איצטרך לי' לתנא למעוטי של ראם וצבי דאינ' חלולין ועיקר שם שופר הוא חלול מלשון שפופרת ולכך לא נקט אלא של פרה דאף שהוא חלול מ"מ פסול משום דאקרי קרן וגם מטעמים אמרים דמפרש שם הש"ס לרבנן ופשיטא הני ועיין בתוספ' ובר"ן וכן כתב הר"ן דשל בהמה טמאה נמי יש לפסול אף שהוא חלול ומשו' הא דאמרינן בפ' במה מדליקון דלא הוכשר למלאכ' שמים אלא בהמה טהורה בלבד וע"ש שהניח הדבר בצ"ע והשיגו עליו האחרונים מהא דמשמע בפ' בא סימן במתניתן דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים וא"כ הוא לעולם טהור כיון שיש לו קרנים ואפילו אם אין לו אלא קרן אחד משמע בפ' במה מדליקין שם גבי תחש דהוא טהור ובאמת כן כתב הר"ש ב"ץ בר"ה אבל לפי פירוש הריב"ם באלו טרפות שם דף נ"ט משמע דלרבנן דר' דוסא יש גם לחיה טמאה קרנים ומתניתן דבא סימן אתיא כר' דוסא דוקא וכמו שכתבו שם התוספת ואפשר דאף דסתמא דמתניתן דבא סימן אזלא כותיה מ"מ יהיה הלכה כרבנן דקרנים לא סגי בלא טלפים ומשום דסתמא דמתניתין דאלו טרפות דקתני סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה משמע דדוקא הני סימנין הוא דסמכינן עליהו ולא אקרנים וההוא סתמא עדיף טפי דנשנית במקומה ובנדה לא הובא' אלא אגב גררא וכמו דאמרינן שם בנדה גבי סומא באחד מעיניו לרבי יוחנן וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"א מהלכות מ"א ומהסמ"ג בעשין ס"ב דקרנים לא הוי סימן לחיה הטהורה אלא בעינן הסימנין המפורשין בתורה דוקא והקרנים לא הוי סימן אלא בין בהמה לחיה וכדמסקינן שם באלו טריפות וכן הוא שם בהרא"ש אבל מה שכתב המ"א דמתניתין דבא סימן הוא דוקא בחיה ולא בבהמה זה אינו וכן פי' רש"י ז"ל שם דקאי אבהמה ואחיה ומשום דגברא רבה אמר למילתא הר"ן ז"ל צריך ליישב כמו שכתבתי והא דפשיט הש"ס בפ' במה מדליקין מתחש שהיה בימי משם דמדהיה לו קרן אחת במצחו דטהור הוא אפשר שזהו אליביה דר' דוסא דפ' אלו טריפות וגם שם בפ' במה מדליקין מארי דשמעתיה הוא ר' מאיר שם והוא אית ליה כר' דוסא דסתמא דההיא דבא סימן מוקמינן כר' מאיר שם וכמו דמייתי הש"ס שם מסומא באחד מעיניו ונראה דכל הני סתמי דמתניתן סתמא חד הוא וכלהו צריכי למהוי כר' מאיר וכן רוב הסתמות מהדרינן לאוקמיה כר' מאיר היכא דאפשר ולכן פשיט ליה הש"ס שם מר' מאיר כנ"ל וכן הרשב"א בתורת הבית קיים דברי הריב"ם וכן הר"ן עצמו בפרק אלו טריפות מסיק להדיא כמו הריב"ם וע"ש:

שופר גזול פסול. כן מביא ג"כ בהגהת אשרי בפ' בתרא דר"ה בשם הא"ז והוא מהירושלמי דפ' לולב הגזול פלוגתא דאמוראי שם בירושלמי דחד פוסל בשופר כמו בלולב ומבואר שם בירושלמי מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזל' ושיפהו דמים הוא חייב לו ופוסק ההג"ה לחומרא כמו הא"ז דגזול פסול ואם גזל קרן ושיפהו כו' וכמו הירוש' אבל הרמב"ם בפ"א פסק דיוצא בשל גזול וכמו שאמרו שם בירושלמי מה בין לולב לשופר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא. ויש קול אסור בהניח פי' בתמיה דאין בקול משום איסור הנאה וזה הטעם מביא הרמב"ם ז"ל ועיין מ"מ שם וצריך לומר דמשום זה דלא הוי רק קול בעלמא אין בו משום מצוה הבאה בעבירה דאמרינן בפ' לולב הגזול דאין יוצאין בלולב הגזול מזה הטעם אפי' ביו"ט שני וכמו שמביא רבינו לקמן בסימן קצ"ג וע"ש ויש עוד טעם אחר בירושלמי משום דכתיב יום תרועה יהי' לכם מ"מ פירוש ואפי' גזול וזה הביא הראב"ד ז"ל וכן כתב זה הטעם הרא"ש ז"ל בסוף פרק ראוהו ב"ד ועיין ב"י:

וקצרו כשר. שם בברייתא בפ' ראוהו ב"ד וקמ"ל דלא הוי שלא כדרך העברתו מה שקצרו וכמו בהפכו שלא יצא כ"כ התוספ' ועיין כל בו:

על גלדו. גלד דק כשר וכדמפרש בירושלמי מה בין זה להפכו זה ביטל חללו וזה לא ביטל חללו:

צפהו זהב מבפנים כו'. דאין זה קול שופר אלא קול זהב:

או במקום הנחת פה כו'. רבינו כתב כלשון הרמב"ם והסמ"ג שלא הזכירו אלא חלוקה אחת דבמקום הנחת פה פסול וצפהו מבחוץ אם נשתנה כו' ולא הזכירו שלא במקום הנחת פה כשר כמו דקתני בברייתא ומשו' דהם מפרשים דשלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ ותני והדר מפרש בברייתא ועיין בתוספ' וברא"ש וברמב"ן ובמ"מ שם פירושי' אחרי' בזה אבל זה נראה דזה שפירשו בשם הרמב"ן דאם צפהו זהב בצד הקצר סמוך לסופו מקום שמכניסו לתוך פיו בשעת התקיעה ושפתיו מכסה עליו דפסול משו' דחוצץ הזהב בין שפתיו להשופר דזהו לכ"ע ואף הרמב"ם והסמ"ג ורבינו יודו בזה ועיין בטור וב"י ולמד מזה הרמב"ן ז"ל דאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול:

צפהו מבחוץ היינו מצד הקצר עד צד הרחב מראשו לסופו ולא מיירי דהוסיף עליו דאם הוסיף עליו בכל צד אפי' כל שהוא פסול ועיין רא"ש:

אם נשתנה קולו כו' ומשום זה כתב הרמב"ן דלא יפה עושין אלו שמציירין ציורין בשופר כי לפעמים משתנ' קולו מחמת זה ופסול:

נסדק כו' עד הנחת פיו כשיעור כו'. וכדמפרש שזה טפח וחשבינן ממקום הסדק ולמעל' כאילו ניטל לגמרי והוי ארוך וקצרו דכשר ואפי' מעכב הסדק את התקיעה כ"כ הרא"ש דהוי כניקב דכשר אם לא סתמו לעול' וכתב הרא"ש ודוקא דנסדק רובו אבל נסדק מיעוטו הוי כנקב בעלמא וכשר אפי' אם לא נשתייר בו כשיעור:

כדי שיאחזנו בידו כו'. וזה הוא טפח וכדאמרינן בהמפלת דשיעור שופר טפח והא דקתני כדי שיאחזנו בידו ויראה הטעם קמפרש דהשיעור הוא טפח דהוי שית אצבעו' כדי שיאחזנו התוקע בד' אצבעותיו ויראה משהו מצד זה ומצד זה והוא טפח בינוני ולא בשל תוקע דוקא ועיין רא"ש ור"ן:

נסדק לארכו אינו פסול כו' דעת רבינו הוא כמו שהביאו הרא"ש והר"ן דבעינן בכל האורך ואפילו מצד אחד פסול אבל אם נשאר מקצתו כשר וכן מביא התשב"ץ ולזה מסכים הרשב"א ומשמע מדברי רבינו דאפילו לא הדקו כשר אם לא נסדק כולו וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל:

והיכא שניקב וסתמו כו'. רבינו מפרש כמו דעת הגדולי' שמביא הרא"ש שפירשו הפלוגתא דר' נתן ורבנן אאם אינו מעכב את התקיעה ורבי נתן לחומרא וכמו דקתני במלתייהו דרבנן בתוספתא ניקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכפשטא דמתניתין דאינו מחלק אלא בין מעכב את התקיע' ובין אינו מעכב ובא ר' נתן להחמיר דשלא במינו אפי' אינו מעכב פסול וטעמו של ר' נתן יש לומר דאם סתמו במינו וחזר קולו כמו שהיה קודם הנקיבה בטל לגבי השופר ולא הוי שופר ודבר אחר אבל שלא במינו אפי' חזר קולו לכמו שהיה לא בטל לגבי השופר והוי שופר ודבר אחר וכן נראה בעיני לפרש דעת הרמב"ם ז"ל כמו רבינו ואע"פ שהגדולי' לא פירשו דעת הרמב"ם ז"ל כן ועיין ב"י ובירושלמי מוקי למתניתן אף כרבי נתן ומיירי המתניתין דסתמו במינו שכן דרך השופר לסתמו במינו אבל שלא במינו פסול אפי' אם אינו מעכב כר' נתן וכן ר' יוחנן מפרש בגמרא למילתיה דרבי נתן בתרי לישני ועיין לקמן:

לפירוש שני שהוא עיקר. פירש דמעכב התקיעה דקתני במתניתין היינו לאחר הסתימה דאם לאחר הסתימה מעכב את התקיעה פסול אבל אם אינו מעכב כשר ואע"פ שהיו הנקבים מעכבים קודם הסתימה וזהו הפירו' הב' שהביאו התוספ' ולא כמו הפירוש הא' שפירשו לפי הירושלמי דמעכב את התקיעה קאי אקודם סתימה דזה אינו וכמו שמוכח בגמרא ממילתא דרבי יוחנן דמוקי פלוגתייהו דרבי נתן ורבנן דברייתא לחד לישנא בנפחת רובו דוקא אבל בנשתייר רובו כשר לכ"ע וא"כ מתניתין אמאן תרמייה דהא בנקב גדול עד חציו בודאי הוא מעכב את התקיע' וכשר אלא ודאי פירוש השני הוא עיקר וכמו שהוכיחו התוספ' והרא"ש והר"ן דמעכב את התקיעה קאי אלאחר סתימה ולא איכפת לן במה שמעכב את התקיעה קודם סתימ' דהא הנקב בלא סתימה אינו פוסל לעולם וכדאמרינן עלה בירושלמי שם הדא דאיתמר בשסתמו אבל לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר אבל אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה נמצא דלא אהני הסתימה לקול השופר כיון שלא חזר הקול לכמו שהיה קודם הנקב ולא בטל לגבי השופר והוי כמו שופר ודבר אחר אבל אם אינו מעכב ומיהדק יפה שהחזיר להקול כבתחילה ובטל לגבי השופר ועיין ר"ן וכתב הרא"ש דגם הירושלמי יש לפרש כפירוש השני ועיין תשובת הרא"ש והרשב"א ובנימן זאב

היכ' שמעכב פסול לדברי הכל וכדפרישי' דאפי' במינו. פסול וכסתמ' דמתניתין וכ"ש שלא במינו דלא בטל לגבי השופ':

פלוגתא דר' נתן ורבנן. דלרבנן כשר כיון דאינו מעכב ולרבי נתן פסול לפי' רבינו דשלא במינו לא בטל לעול' לגבי שופר ונראה דעת רבינו להחמי' כר' נתן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם וכן פסק ר"ח משו' דר' יוחנן מפרש למילתא דרבי נתן וכן בירושלמי מוקי למתניתן אף כרבי נתן ומשום דהלכתא כותיה וכן לא כתב רבינו כלום מהני תרי לישנא דרבי יוחנן ומשמע שדעתו לחומרא וכלישנא קמא וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם דלעולם בעינן שנשתייר רובו אבל אם נפחת חציו ולא נשתייר רובו שלם פסול אפי' סתמו במינו דלא שייך לומר דבטל לגבי השופר כיון שהסתימה היא הרוב או על חציו ולא בטל אלא המיעוט לגבי הרוב וכתב הסמ"ג דהר"י היה מסופק אם נשתייר בו כשיעור ממקום הנקב וכמו בנסדק לרחבו דלעיל אם פסול או לאו דהא אי בעי קצץ לי' וכשר או שמא כל זמן שלא קצצו הקול הולך מחמתו ופסול ובעל העיטור הכריע להכשיר וחלק עליו הטור וע"ש ושאר דברי הסמ"ג צריכין עיון ועיין ר"א מזרחי ושלטי הגבורים ורש"ל וכל זה פירשתי דעת רבינו וכן הבנתי מדברי הר"ן והמגיד ושכן הוא לפי דעתם דעת הרמב"ם אף שלא פירש רק הב"י אבל הרא"ש הסכים לפירוש התוספת דרבי נתן קאי אמעכב את התקיעה ולקולא דבמינו כשר לעולם ולדידי' מתוקמא מתניתן בשלא במינו דוקא ופסק כרבי נתן וע"ש ויש להחמיר כדברי רבינו וכדעת הגדולים וגם לפי פירוש ורבינו ודעמיה מתפרש הסוגיא בטוב טעם וניחא שמעתתיה יותר מכפי פירושם ל התוספת והרא"ש:

וקטנים שהגיעו לחינוך כו' שם דף ל"ג ונראה דגירסת רבינו הוא כמו הגירסא והפירוש שהביא הרר"א מזרחי שגורסים בגמרא שהקושיא מרישא לסופא היא ממתעסקין על ואין מעכבין ולא מיו"ט לשבת דמקשה הש"ס דמרישא משמע דמתעסקין אפי' לכתחילה לומר להם תקעו ומשתדל עמהם ל"ש ביו"ט ול"ש בשבת ובסיפא קתני אין מעכבין את התינוקת מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ומשמע דאין מעכבין דוקא אבל אין מתעסקין לכתחילה ל"ש בשבת ול"ש ביו"ט וכדקתני בברייתא בשבת' ואצ"ל ביו"ט ומשמע דחד דינא איתא לתרוייהו ומשני הש"ס כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך פירוש הא דאין מעכבין מיירי בקטן שהגיע לחינוך וכמו דמייתינן בריש ערכין הא דאין מעכבין בקטן שהגיע לחינוך וכמו שפירש ור"י דבקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין ואע"ג שמחוייב לחנכו כיון שמצות היום בשופר מניחין אותו לתקוע ואין מוחון בידו ואפי' בשבת שחל בר"ה ואע"ג דאין תוקעין בו מ"מ כיון דמצוה היא והוא מתלמד בזה לתקוע שבקינן ליה אבל אין מתעסקין עמו לכתחילה ואפילו ביו"ט שחל בחול דכיון דהוא אינו חייב בתקיעה הוי תקיעה שלא לצורך דהוי שבות ולכך לכתחילה אסור ואם נפרש לדעת רבינו שמתעסקין היינו שתוקעין עבור ללמדו ניחא טפי דלא עבדינן שבות לתקוע תקיעה שלא לצורך וכמו שמביא מזה הסמ"ג וכאן בקטן שלא הגיע לחינוך דכיון שלא הגיע לחינוך עדיין מתעסקין אפי' לכתחילה וכדי שיתלמד דאיכא מצוה שרי אפי' לכתחילה מיהו בזה ודאי אין לפרש דיתקע גדול עבורו ללמדו בשבת ומוכרח אני לפרש כזה בדברי רבינו כיון שלא הוזכר בדברי רבינו כלל לחלק בין שבת ליו"ט וכן משמע בסמ"ג דלפירוש הרר"א ממיץ הדין שוה בין בשבת ובין ביו"ט אלא שרא"מ מפרש איפכא וכמו רש"י והרי"ף דהגיע לחינוך קיל טפי ומתעסקין עמו בשבת כדי לחנכו ורבינו מפרש כמו התוספ' ומשום ההיא דערכין דמיתוקמי הא דאין מעכבין בהגיע לחינוך והא דלא הזכיר רבינו הרבותא דשריותיה בקטן שלא הגיע לחינוך דמותר להתעסק עמו אפי' בשבת וכן דאין מעכבין אפי' בשבת יש לומר שרבינו סובר כמו דעת הרבינו אפרים והמאור שלא נאמרו דברים הללו אלא בזמן שהיו תוקעין בשבת בב"ד הגדול ובזמן ב"ד היו כולם תוקעין וכדאיתא בש"ס ומשו' זה אין מעכבין ומתעסקין עם הקטן אבל עכשיו שאין תוקעין בכל מקום בשבת אסור לקטן לתקוע בשבת וכמו דמחנכין אותו בכל המצות וכן לא ספינן ליה בידים אפי' איסור דרבנן לדעת רוב הגדולים וכדמשמע ביבמות בפרק חרש דף קי"ד ומשו' זה לא הזכיר רבינו שריותא דקטן גבי שבת כלל וכן ראוי להחמיר כדעת רבינו וכדעת הגדולי' אבל הרמב"ן ז"ל העלה דמאחר שכתבו זה כל המחברי' הראשוני' ע"כ דעתם הוא דאף עכשיו נוהג זה דאין מעכבין ומתעסקין למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה בכל יום א' דראש השנה שחל בשבת והטעם דכיון שהתקיעה בשבת אין בו איסור אלא משו' גזירה דרבה דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וזה לא שייך אלא גבי המחויב לתקוע דיוליכנו אצל בקי אבל לא מי שאינו מחויב לתקוע ואינו תוקע אלא להתלמד אינו אסור אלא משו' שבות וכמו דמשמע בפ' כיסוי הדם דף פ"ד דקתני שם תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת דהוי שבות וכמו רדית הפת דבחדא נקטינהו בפ"ק דשבת ובריש פרק בתרא דר"ה דהוי חכמה ואינה מלאכה ואסורין משום שבות וכמו שהוכיחו התוספ' וכן מעכבין הנשים מלתקוע ביו"ט לר' יהודא משו' שבות וכן כתב הרי"ף ז"ל בריש שבת אבל בר"ה שחל בשבת שהן צריכות להתלמד כדי לתקוע למחר מותר ואין בו משו' שבות לגבי קטן כל זה מדברי הרמב"ן והוספתי בביאור כונת דבריו ז"ל ומדברי כולם נלמד דאחר שתקע ויצא י"ח ביו"ט אסור לתקוע שלא לצורך וכבר כתבתי למעלה בדעת ההג"ה דלנשים מותר לתקוע להוציאן וכדעת ראבי"ה שהביאו הרבה מהמחברים ולדעת הרי"ף והרמב"ם החילוק הוא לגבי קטן בין שבת ליו"ט דביו"ט מותר לכל קטן להתעסק עמו אפילו לכתחילה ופשיטא שאין מעכבין ובשבת מחלקינן בין קטן שהגיע לחינוך ובין קטן שלא הגיע לחינוך והוא דהרי"ף נראה שדעתו כמו דעת רש"י דבהגיע לחינוך מתעסקין עמו אפי' לכתחילה בשבת וכדי לחנכו שיתלמד לתקוע למחר ובלא הגיע לחינוך מעכבין אותו אפי' מלתקוע בשבת ואע"ג דכל איסורין אין מצווין להפרישו כדמסקינן בפ' חרש שם הכא מעכבין משום דמיפרסמא מילתא ודלא ליפוק מיני' חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ולהרמב"ם הוא כמו לר"י דהוה איפכא דבקטן שהגיע לחינוך מעכבין בשבת ובלא הגיע לחינוך מתעסקין אבל הרמב"ם זכרונו לברכה כתב דמיירי בשבת שאינו של ראש השנה דאי בשבת של ראש השנה אסור כדי שלא יאמרו שתוקעין שלא בפני בית דין ולא כן פירש הכ"מ וכן כפי הנוסחא שבירושלמי שלפנינו וכן הביאה הר"ן משמע דמיירי בשבת של ראש השנה ועיין בהרשב"א זכרונו לברכה בתשובה סימן צ"ב ובחידושיו וביבמות בפרק חרש שהעלה דאיסור דרבנן כל שהוא לצורך הקטן ולא לצורך הגדול מאכילין אותו בידים ולא יקשה עליו מסוגיא זו דאין מעכבין דנוכל לפרש הטעם דמפרסמא מילתי' כמו שכתב הר"ן והמגיד אבל יש לדקדק בזה ממתניתין דפ' מפנין דקתני שם גבי טילטול אבל לא את הטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן וכמו דאיתא מתניתין זו בכמ' מקומו' בש"ס ומוקי לה הכל בטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב ולדבריו ז"ל היה מותר לטלטל כיון דחזי ליתן לקטן להאכילו בידים וכמו דמוכח בשבת בכמה מקומות דכל דחזי אף לבהמ' ולעוף המצוי שרי לטלטולי ופשיטא בשביל קטן וכן בפ' בכל מערבין קתני למשנה זו גבי עירוב אבל לא בטבל ומוקי לה שם נמי בטבל דרבנן ואמאי הא חזי לקטן וכמו דקתני שם בברייתא דאמרי ב"ה לב"ש אי אתם מודי' שמערבין לגדול ביום הכפורים ומשום דחזי לקטן וכ"ש דאנן קי"ל כרבנן דפליגי אסומכס שם ומערבין לישראל בתרומה משום דחזו לכהן ולנזיר ביין ופשיטא דהיה שרי לערב בטבל דרבנן משום דחזי להאכיל' לקטן בידים לדעת הרשב"א ז"ל וראיתי להרשב"א שעמד בזה מהא דבכל מערבין ונדחק לתרץ ולהוכיח דלעולם בעינן דבר הראוי לגדול גבי עירוב אבל הא דפ' מפנין לא הביא כלל ולכאורה קשיא מזה לדבריו ז"ל אבל נראה לפי האמת דאין מזה סתירה לדעתו לא מהא דמפנין גבי טילטול ולא מההיא דבכל מערבין ובחנ' נדחק הוא ז"ל בזה דשאני טבל דודאי לא ספינן אותו לקטן אפילו בטבל מדרבנן ומשום דטבל אסור בהנאה של כילוי וכמו שהוכיחו התוספ' בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ו) ובפ"ק דפסחים דף ט דאסור בהנאה של כילוי דאין מדליקין בטבל טמא וכן מההיא דר' אושיעא דמערי' אדם על תבואתו כו' כדי שתהא בהמתו אוכלת דמשמע דבטבל שראה פני הבית אינו מאכיל לבהמתו והוא משום דאסור בהנאה של כילוי וכמו שפירשו הטע' דדרשינן ממשמרת תרומותי בשתי תרומו' הכתוב מדבר בטהורה וטמאה וכמו כן ילפינן טהורה מטמאה וע"ש ומשום הכי אסור להאכיל לקטן משום הנאה של הגדול וכן מוכח בדברי התוספ" דזה הוא אפילו בטבל דרבנן וכמו שתמצא זה בדבריהם בכמה מקומות מהש"ס כן נראה לי ברור ואין רצוני עוד להאריך בזה כי כבר נתבאר דברי באריכות בדבריהם ז"ל: