סמ"ע על חושן משפט שלז

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט שלז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

פועל שעשה מלאכה כו':    כללי דיני הסימן זה ילפינן לה מדכתיב (בפ' כי תצא) כי תבא בכרם רעיך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן ודרשינן בגמ' כי תבא בפועל הכתוב מדבר כמ"ש לא תבא עליו השמש בכרם רעיך ולא של הקדש ואכלת ולא מוצץ (פי' לאכול היין ולזרוק החרצנים) ענבים ולא ענבים ודבר אחר (דהיינו לאכול הענבים במלח ולמתקן כדי שיאכל הרבה) כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף נפשו של פועל אם חסמת פטור שבעך ולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל (והיינו בשעת גמר מלאכה) ובשעה שאי אתה נותן אי אתה אוכל. עוד דרשו מדכתיב לא תחסום שור בדישו והיינו דבר תלוש קודם שנגמרה מלאכתו למעשר וילפינן בגמ' דכתיב לא תחסום שור בדישו שור דכ' רחמנא ל"ל הלא כל בהמות אסורין דילפינן שור שור משבת לאקושי חוסם לנחסם מה שור אוכל מן התלוש והיינו דישה אף אדם דהיינו פועל ומה פועל אוכל מן המחובר דהיינו כרם אף שור ע"ש:

אפי' אינו עושה לא בידיו ולא ברגליו כו':    קמ"ל דל"ת דבעינן פועל דעובד בידיו וברגליו בשעת דישה דומיא דשור אלא דרשינן מדכתיב בפועל כי תבא ביאה סתם משמע בכל מה שאתה באת שם לעבוד:

ואסור לחוסמו:    ואע"ג דילפינן מכנפשך דאם חסמו פטור וכנ"ל סק"א היינו פטור ממלקות ולא ילפינן לה משור דאם חסמו חייב מלקות אבל איסור עכ"פ איכא מיהו היינו דוקא כשחסמו בעל כרחו אבל אם מתנה עמו שלא יאכל אין בו איסור בכך:

שלומי משלם:    כשיעור שהיה אוכל:

סעיף ב

בגידולי קרקע:    דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

במחובר כו':    בתחלה אמר דמשעת גמר מלאכה אתה מתחיל לאכול ולא קודם לכן ואח"כ אמר דעד מתי אתה הולך ואוכל וכאלו אמר הפועל אוכל אפי' במחובר רק שיהא נגמר בישולו ומתחילין ליתן בכליו של ב"ה ועושה ואוכל גם בתלוש עד שנגמרה מלאכתו למעשר או לחלה וכמו שנתבאר:

ומוסק בזתים ואורה בתאנים כו':    כולן מיירי בעושה בהן ואוכל בשעת לקיטה ממקום חיבורו וכל א' יש לו שם בפני עצמו בענבים ל' בצירה ובזתים לשון מוסק וכן אינך:

בחיוב האחרון:    שבו מפורש בסעיף אחר זה ע"ש:

והמגבן:    עושה גבינות ומחבץ היינו שמקפה את החלב. להיות נקרש דאינו גידולי קרקע דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

ואפי' המנכש בבצלים כו':    פי' ל"מ כשעוקר מביניהן שאר ירקות שאינן יפות דאינו אוכל דהא ילפינן מאל כליך לא תתן דאינו אוכל אלא בשעת גמר בישולו שנותן לכליו של ב"ה אלא אפי' במנכש בבצלים קטנים שקורין ציביל"ש שהן לא נעשים גדולים לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להן מקום להתפשט דאיכ' השתא נתינ' לכליו דהב"ה אותן בצלים קטנים מ"מ כיון דעיקר מלאכה זו אינו אלא משום הגדולים ולהן אינו גמר מלאכה אינו אוכל אפי' מן הקטנים:

סעיף ג

בודל בתמרים כו':    פי' שנדבקו יחד כקציעות והוא בודל בהתמרים ומפרידן זה מזה שמיד אחר שנעשו קציעות נתחייב במעשר וכל המלאכה שעושה בהן אח"כ לאו דומיא דדישה הוא שעדיין לא נתחייב במעשר עד אחר המירוח:

וענבים:    היינו כשדעתו לאוכלן כמות שהן אבל כשבצרן לעשות מהן יין או זתים לעשות מהן שמן גמר חיובן אינו אלא לאחר שנעש' היין והשמן ועפ"ר:

חיטין העומדין לעשות מהן פת:    בפרישה כתבתי דדוקא בחטין אמרו כן דמסתמא עומד לפת ובפת מחויב בחלה משא"כ בשעורין וכוסמין ושיבולת שועל שמסתמא אינו עומד לפת אלא לעשות מהן משקה ולהאכילן לבהמתו או לעשות מהן תבשיל כשיגרסו השעורים וכנהוג אזי אסור לאכול מהן מיד אחר המירוח שמאז הוא גמר חיובן דהיינו מעשר ולא כע"ש שמשוה שעורין לחטין ע"ש. ואפשר שג"כ דעתו הוא דוקא כשהוא עומד לאפות בהן פת מ"מ לא הי' לו להשוותן ע"ש:

עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה:    והיינו משעה שנתן מים על הקמח לערבן יחד וכדאיתא בי"ד סי' שכ"ז:

סעיף ה

נפתחו חביותיו:    פי' ושוכר פועל לסתום החביות או נשפך היין מהחביות למקום אחר ושוכר הפועל להחזירו לחביות דבכל אלה יודע הפועל שכבר נגמר מלאכת היין למעשר אבל אם נשפך היין מחביות לגת ושכרו לדלותו משם לחביות איכא מקום לפועל לסבור שעדיין לא הועלה מעולם מהגת ועדיין לא נגמר מלאכתו למעשר וכן כשנתפרסו עגוליו והיינו שהיו תחלה יחד מחוברין בכלי הנקרא ע"ש זה עגולי דבילה ונתפרדו זה מזה ושכר הפועל להחזירן לעיגולן יחד אם כששכרו הראה לו לעשות באלה ודאי ידע שכבר נתחייבו במעשר ואדעתא דהכי נשכר לו שלא לאכול מהן אבל אם לא הראם לו בשעת שכירות אלא אמר לו תעשה לי עגולין יש לו מקום לומר לו אדעתא דהכי נשכרתי והוי מקח טעות מ"ה חייב לעשרן ולהאכילן ע' בטור ובפרישה:

סעיף ו

השומר במחובר כו':    דק"ל שומר לאו כעושה מעשה דמי והתורה לא התירה לאכול אלא לפועל העושה מעשה:

אפי' בשעת גמר מלאכה:    פי' כגון שבצרן ברוח זה והוא שומר באותו שדה ברוח אחרת במקום שיבואו לבצור שם אחר שעה אינו אוכל מהן כיון דעדיין מחובר הוא לאפוקי שמר מה שכבר בצרו והניחו בסל ובגת זהו נקרא שומר גיתות דמסיק וכ' דאוכלין מה' מדינה ועפ"ר:

סעיף ז

יכול לאכול קישות או כותבות שוה סלע כו':    כן הוא ג"כ ל' הגמ' והפוסקים ונראה דל"ד קאמרי' קישות א' אלא אפי' הרבה נמי אלא משום דבגמ' איכא מ"ד דאפי' לא שכרו אלא לקישות א' יכול לאוכלו ואפי' שוה יותר משיעור שכרו מ"ה נקט גם הטור והמחבר קישות א' אע"פ דלא קי"ל כאותו מ"ד וכדמסיק מור"ם:

וי"א דוקא כו':    הא דכ' מור"ם וי"א אדברי המחבר ושניהן הן דברי הטור ר"ל לאפוקי ב"י דכ' דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כן:

קישות א' לא יאכלנו:    דבעינן אכילה בשעה שנותן לכליו של ב"ה והרי זה לא יתן:

סעיף ח

היה משמר ד' וה' ערימות:    כבר נתבאר דמשמר בדבר תלוש כגון ערימו' אוכל מהלכו' מדינ':

סעיף ט

הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבי' כו':    גם זה נדרש ממ"ש ואל כליך לא תתן ממה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל:

למקום היפות:    הל' משמע דר"ל כשעוש' בענבי' יכול למנוע עצמו מלאכול בשעה שעושה באילן שאינו מבושל כל כך עד שיגיע למקום שמבושל כל צרכו ומשם יאכל כל שבעו דאלו בשני מינים לא א"ש ל' יפות דהא כל א' יפה במינו ונראה דה"ה כששכרו לעשות בענבים ותאנים יכול למנוע עצמו מלאכול בענבים כדי לאכול כל שבעו מהתאנים אם ניחא ליה בהן יותר אלא שבשני מינים רגיל האדם לאכול משניהן כי רווחא לבסומי שכיחי עפ"ר:

סעיף י

לא יאכל בגפן אחר כו':    איבעיא הוא בגמרא אי בעי נמי ממה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל והרי אינו או דלמא לא בעינן אלא ממין שאתה נותן ומסיק שם בגמרא למפשט האבעיא מהא דתניא היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים "אוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר היכי משכחת לה אמר רב ששת ברי' דרב אידי במודלי' ופרש"י לעולם תרווייהו בעינן ממין וממה והאי דאצטריך למתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלה על הגפן או גפן מודלה על תאינה ואשמעינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר ואע"ג דהוא עסק בשניהן שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלה על חברתה א"צ להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עוסק עכ"ל רש"י נלמד מזה שכתבתי דדין מודלת תאנה ע"ג ענבים תליא בהאבעיא דאם העוסק בגפן זה מותר לאכול בגפן אחר דאם נאמר שאסור א"כ צריכין לפרש הבריית' הנ"ל דקתני הי' עוש' בתאנים לא יאכל בענבים ודייקינן מינה הא גפן בגפן מותר לאכול מיירי במודלת וכנ"ל ממילא נלמוד מינה דבתאנים וענבים אפי' במודלת אבל אם נאמר שגפן וגפן מותר אפי' בלא מודלת א"כ לפ"ז יתפרש ברייתא הנ"ל דקתני היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים כפשוטו בלא מודלת הא במודלה י"ל דגם בתאנים וענבים מותר וכיון דלא אפשטא האיבעיא אזלינן לקולת הנתבע א"כ גם בתאנים וענבים אי בשעה שהי' עוסק בתאנים עבר ואכל מהענבים נראה דלא מפקינן מיניה רק [אפי'] באינו מודלת ולא כמ"ש בע"ש דגפן המודלה ע"ג תאנה או איפכא אי אכל מהמידלה מפקינן מיניה וז"א לע"ד ודו"ק:

סעיף יא

שלא יתבטל ממלאכתו:    דבשעה שהוא אוכל א"א לו לעשות מלאכתו:

סעיף יב

פת או דבר אחר כו':    כבר כתבתי בר"ס זה דילפינן מדכתיב ענבים ולא ענבים וד"א דהיינו למתקן להם ע"י מלח או יהבהבם באור או יפרכם ע"ג סלע שעי"ז יאכל הרבה:

ואם קצץ כו':    דאז לא שייך ה"ט דהרי לא יאכל אלא שיעורו:

סעיף יג

למוץ הענבים כו':    ג"ז כתבתי בר"ס זה דנלמד מדכתיב ואכלת ולא מוצץ:

להבהב השבלים באור או להפריך ע"ג סלע:    גם בענבים שייך תיקון בהבהוב ופריכה ע"ג סלע ואפי' בענבים המבושלין כל צרכן וכ"כ התו' בשם ר"י דמפרכת' ומשברת' לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת לפיו מעט מעט ועמ"ש בפרישה בישוב קושיא למה כלל הטור והמחבר דין איסור הבהוב בהדי אינך דלא יטבל פתו במלח ולא ימצץ שהם דברים פשוטים בגמ' לאיסור והבהוב הוא בעיא דלא איפשט' וכבר נתבאר דבאבעי' דלא איפשטא לא מפקינן ולא מנכינן מאגרי' משא"כ בדברי' הפשוטים לאיסו' עפ"ר:

אפי' אין מתבטל כו':    כיון שאשתו ובניו יעשו לו זה וכנ"ל.

סעיף יד

אכילה גסה:    ג"ז כתבתי בר"ס זה דנלמד מדכתיב שבעך ולא אכילה גסה:

סעיף טו

לטבל פתו בציר:    דלא ממעטינן ענבים ולא ענבים וד"א כנ"ל אלא שלא יהא ההכשר לתיקון הפירי אבל להכשר הפועל נפשו ע"י טיבול פתו בציר כדי לאכול הרבה לא נתמעט מזה ומותר וכן איפכא יכול הב"ה לעשות תקנה לנפשו שלא יאכל הפועל הרבה כגון להשקותו יין תחל' וכל כיוצ' בזה:

סעיף טז

או שאמר הריני נוטל מעט כו':    קמ"ל בזה דאע"ג דכבר נטלה לעצמו לאוכלו לא אמרי' דכבר זכה בו ויכול ליתנו למי שירצ' וכדעת הי"א שכ' הטור אבל גם הטור כתב עליו דאינו נראה והטעם דהא דהפועל אוכל אין מכח דהתורה זכתה לו מכח תוספות שכרו דפועל דאז היה מותר ליתן את שלו למי שירצה אלא מחמת חנינה וחסד כשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה זכתה התורה לפועל במתנה ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנתנו בפיו ללעסו ועמ"ש בע"ש ומ"ש שם עליו בהגה דלא דק:

אין שומעין לו:    נראה פשוט דהיינו כשלא התנה עם ב"ה כן מתחלה דאם התנה עמו פשיטא דמותר דכל תנאי שבממון קיים:

ואפי' נזיר שהי' עושה:    פי' דל"ת כיון דידע הב"ה שהוא נזיר ולא יאכל ה"ל כאלו התנה עמו שיתן (ממה שיש לו לאכול) לאשתו ולבניו קמ"ל ועד"ר:

סעיף יז

שהיה עושה הוא ובניו כו':    בפרישה כתבתי דלרבותא נקט שהי' הוא עושה עמהן דקמ"ל דמחלקינן התנאי שהתנה על שלשתן יחד ואמרי' דמהני התנאי לגבי דידיה וכמ"ש בד"ת זה ולא מהני לגבי בניו ואשתו אם לא שהה גדולים ע"ש.

גדולים ומדעתן:    כצ"ל דלא יוכל להתנות שלא מדעתן מה שזכתה להן התורה:

סעיף יח

בשעה שאין לו לאכול כו' עד עובר בל"ת:    נרא' דר"ל דעובר אלאו דלא תגזול או לא תגנוב שאוכל ממה שלא התיר' התורה וכן בנותן ממנו לאחרים ואם הוליך ממנו בידו לביתו נתרבה לו לאו דואל כליך לא תתן ולא בע"ש דכ' דעובר בלאו הבא מכלל עשה ע"ש והרמב"ם כ' בפ"ב משכירות ז"ל המבטל מלאכתו ואוכל או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכ"ז שעוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ולטעמו אזיל הרמב"ם דס"ל דמן התורה אסור לו לאכול בשעת המלאכה ולמדו מדכתיב וחרמש כו' אבל הטור לא ס"ל הכי גם הרמב"ם דהתחיל בהאוכל שלא בשעת גמר מלאכה כו' לא נלמד מלאו דוחרמש לא תניף כו' ואפ"ה מסיק וכ' שם הרמב"ם ז"ל ואין לוקין על שני לאוין אלו שאה אכל או הוליך חייב לשלם עכ"ל ומדכ' שאם אכל כו' משמע דזהו נתינת טעם דמ"ה אין לוקין על לאוין הללו כיון שנתנו להשבון בפרעון ואי אין לאו דגזילה וגניבה כנ"ל לא היה צריך לטעם זה דמהיכי תיתי לו' דלוקין כיון דאין לאוכל שלא בשעת מלאכה לאו אלא עשה הבא מכלל לאו ודוחק לו' דמשום אינך כ"כ ודוק.

סעיף יט

ויאכיל מזונותיו לבניו כו':    פי' מזונותיו של עצמו שניזן מהן בביתו דאלו ממה שיאכל מהכרם כבר נתבאר סט"ז דאסור ליתן לאשתו ולבניו מהן והא דכ' הטור והמחבר בס"ס של"ח דרשאי בעל הפרה להרעיב בהמתו כדי שתאכל הרבה מן הדישה התם שאני דעיקר אכילת בהמה ושביעת' הוא מהתבוא' הלכך אף שמרעיבה תחלה מ"מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבא לדוש בה וחוזרת לכחה משא"כ פועל שעיקר מזונות שלו שיש לו כח מהן אינו מהכרם הלכך אסור להרעיב נפשו ממזונות העיקרים וק"ל:

סעיף כ

שהרי הקפידו על ברכה רביעית כו':    בטור כ' ז"ל שהרי דקדקו חכמים בזימון על ברכה רביעית כו' ובפרישה כתבתי דנראה דגרסינן בזימון ועל ברכה רביעית ותרתי קאמר ור"ל בזימון שלא הצריכו לפועל להמתין על אחרים עד שיברכו בזימון כדי שלא יבטל ממלאכתו ולא כע"ש שכ' ז"ל בברכת הזימון שפטרו הפועלים שלא יברכו ברכה רביעית הרי דס"ל דחדא קאמר ופי' תיבת הזימון דכתב הטור מלשון בהמ"ז ובמיימוני סוף ה"ש לא כתב לא זימון ולא בהמ"ז וכל' המחבר והנלע"ד כתבתי: