סמ"ע על חושן משפט רסז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה]חייב ליטפל באבידה כו': ל' הטור כיצד מצות השבת האבידה אם הוא מכיר את הבעל יטפל עד שיגיענה לידו לא הגיע לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם עכ"ל ור"ל אף על פי שהגנב והגזלן וד' שומרים הבאים להשיב בעינן שיהדרוהו למקומן בידיעת בעלים ואם הדרוהו ולא הודיעו לבעלי' ונגנבה משם או מתה מחמת רעב חייבי' אבידה שאני דכתיב השב תשיבם ריבת' תורה אפילו השבה שלא מדעת כשהוא משתמר שם וכן פירש"י שם פ' אלו מציאות (דף ל"א ע"א) והמחבר תפס ל' הרמב"ם והיא היא ומ"ש בסעיף זה בסופו וא"צ דעת בעלים קאי נמי אריש הסעיף וק"ל:
החזיר אבידה בשחרית כו': נקט בשחרית מפני שהבעלי' אז בבית ונכנסי' ויוצאים ורואים אותן ומ"ה אפילו החזירם למקום שאין משתמר שם ה"ל כאלו מסר ליד בעליה:
אבל בבעלי חיים כו': משום דכל שהוציא' ממקומה נקטה לה דרך להיות הולך ממקום למקום ומ"ה צריך שמירה טפי:
סעיף ג
[עריכה]מכריז עליה בבתי כנסיות כו': מכאן ראיה למה שנוהגי' להכריז בבתי כנסיות גניבות ושאר ענינים בשעה שהצבור בב"ה מיהו נראה דהיינו דוקא בין מנחה למעריב או אחר יציאה מב"ה וכדי שלא להפסיק הציבור בתפילתם ומה שנוהגין עתה קצת להכריז בין אשרי ללמנצח לא שפיר עבדי דאף דסדר קדושה ענין בפ"ע הוא כמו מעריב למנחה מ"מ מיד אחר הקדיש דנפילת אפים מתחיל סדר קדושה לכן חוזרין ואומרין אשרי ולכן מוטב להכריז קודם התחלת אשרי וטוב יותר אחר גמר התפלה:
הגה וכ' מהרי"ק שורש ק"י ב"י מחס"א אם הכריז בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרי' שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות מי שישתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ"ל ועמ"ש בסמ"ע ר"ס כ"ח בכיוצא בזה לענין עדות:
סעיף ד
[עריכה]מי שאבד לו מטבע כו': ר"ל הן שאבד מטבע הן שאר דברים לעולם מזכיר שם האבידה שמוצא בפירוש וכ"כ לאפוקי ממ"ד בגמרא שיכריז סתם אבידה מצאתי ולא יזכיר מה הוא מחשש רמאי שידע בחבירו שאבד טליתו ומכיר סימניו ויבא ויאמר אני אבדתי הטלית ואלו הסימני' וזהו שסיימו הטור והמחבר וכתבו דלא חיישינן כולי האי כיון דצריך לו' סימני' מובהקין שבה והטעם שאין מכריזין סתם אבידה כדי לקרב הדבר לבעל האבידה בכל מה דאפשר ליתן לב שאבידתו נמצא ויבא ליתן סימניו:
ויבא ויתן סימניה: וסי' דמטבע נתברר בסי' רס"ב בטור ובדברי המחבר בסי"א וי"ב וי"ג ע"ש:
עד שיתן סימני' מובהקי': בדרישה כתבתי ל' המ"מ דג' מיני סימנים הן סי' נקב בצד אות פלוני והדומה לו והוא סי' מובהק גמור דנחשב בשאר דברי' כעדים וסי' ארוך וגוץ ומשקל ומקום הוא סי' בינוני והוא סי' מובהק סתם מיקרי ומיניה איירי הרמב"ם והמחבר כאן וקאמר שמחזירין עליה האביד' מדין תורה (וכמ"ש בסעיף ז') וסי' חיור וסומק אינו מיקרי סי' מובהק כלל ע"ש בדרישה מ"ש עוד מזה וילפינן ליה מקרא שנא' עד דרוש אחיך ודרשו רז"ל דרוש להבא לומר שלי הוא שלא יהא רמאי ומדאורייתא כשיתן סי' מובהק תו לא חיישינן שהוא רמאי וזה שמסיק וקאמר בראשונה כו' ור"ל שדינו כדין תורה אא"כ הוחזק רמאי שבו החמיר להצריכו עדים (ואי סגי בודאי רמאי באומר נקב יש בצד אות פלוני או לא עד"ר בזה) ומשרבו הרמאי' התקינו שלא להחזיר לסתם בני אדם אא"כ יביא עדים שהוא שלו או שיביא עדים שאינו רמאי חוזר הדין לדין תורה להחזירו לו בסימני' מובהקי':
סעיף ה
[עריכה]והרמאי אע"פ כו': עד שיביא עדים שהוא שלו בסעיף שאח"ז כ' מור"ם דבסי' מובהק מחזירין אפי' בזמן הזה כו' ושם כתבתי ל' הרא"ש דמוכח מיניה דאפי' לודאי רמאי מחזירי' בסימני' מובהקי' ומ"ש מור"ם שם בזמן הזה צ"ל דל"ד קאמר בזמן הזה שהכל הם בחזקת ספק רמאי' אלא אף בודאי רמאי נמי דינא הכי ומ"ש כאן דודאי רמאי צריך להביא ראייה הוא דעת הרמב"ם לחוד:
סעיף ו
[עריכה]וי"א דבסי' מובהק מחזירין כו': הי"א ל"פ אמ"ש בברייתא ובפוסקי' בהדיא דמשרבו הרמאי' התקינו שא"ל הבא עדים דלאו רמאי את וטול אלא דס"ל דאפילו לרמאי גמור מחזירים בסימן מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסבירא להו דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפילו בסי' חיור וסומק דאינו מובהק כלל וממילא גם עתה אם מביא ראייה שאינו רמאי או שהוא בחזקת צורבא מרבנן מחזירין לו בסימן ארוך וגוץ וכמ"ש בסעיף שא"ז וטעם פלוגתתן תלויה בביאור הגמרא כתבתיהו בדרישה ע"ש שהבאתי ראייה לזה ומ"ש תלמוד שהאי י"א שכתב מור"ם ז"ל לפלוגתא קאי ג"כ אמ"ש בס"ס שלפני זה והרמאי אעפ"י כו' עד שיביא עדים שהוא שלו וק"ל:
סעיף ז
[עריכה]סימני מובהקים הן: פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורב' מרבנן שמסתמא אינו רמאי וכ"כ ר' ירוחם:
סעיף ח
[עריכה]זה נתן סימני אבידה כו': ה"ה אם שניהם הביאו עדים:
סעיף י
[עריכה]העד א' כמי שאינו כו': ר"ל דאין צריך לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עיין ד"מ:
סעיף יב
[עריכה]שמדת רחבה אפשר לשערו כו': אבל לא מדת ארכה משום דדרך גלימא וטלית שלהן שהיו מכסין בהן היה רוחב הבגד לקומת איש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך טליתות של מצוה שלנו ומ"ה יכול לשער הרוחב על גבי האיש משא"כ האורך שהיה מעוטף ומכוסה כו' ולשון המחבר הוא כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש אבל ל' הטור הוא קצת בע"א ועפ"ר:
סעיף יג
[עריכה]יתן למי שכיוון משקלה: ל' הטור לפי שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוא סימן מובהק עכ"ל וכ' מור"ם בהג"ה בסי"ד ויתור הוא דכבר כתבו המחבר כאן בסי"ג ואי בשביל הטעם כדי ללמוד ממנו דבדבר שדרך לשוקלו ולא למודדו הוה הדין איפכא וכמ"ש הנ"י פא"מ והביאו בד"מ ה"ל לכתבו כאן אדברי המחבר ולא להאריך ולכתבו בבא בפני עצמו. ונראה דמור"ם אגב שיטפ' כתבה שם מפני שהוא ז"ל נמשך אחר לשון הטור והטור סידר דין זה דאורך ורוחב ומשקל אחר דין זה אומר כך ארכה וכך רחבה כו' וכשראה מור"ם שהמחבר לא כתבו אחר דין זה סבר שהשמיטו וכתבו הוא והמחבר נמשך אחר סדר דברי הרמב"ם שכתב בהאי סדר אע"פ שלא נזכר שם האי דינא בפי' המחבר כתבו ע"פ פי' הכ"מ שפי' שם בפי"ג דין ז' מ"ש הרמב"ם שם וזה נתן מדת האימריות שבה דהיינו לומר שנתן מדת האורך ורוחב האימריות שבה דהיינו שפת הבגד ע"ש ותמצא:
סעיף טו
[עריכה]המציאה מונחת אצלו: שנא' ואם קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך:
סעיף טז
[עריכה]כדין שומר שכר: פלוגתא בזה בגמ' איכא למ"ד דהוה עליה ש"ש משום דחייב ליטפל באבידה בניעור ושיטוח הכסות שלא תתקלקל' ובשאר אבידה ג"כ כל א' כפי צורכו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיפי' שאחר זה ובזמן שעוסק בתיקון האבידה אם בא עני ומבקש ממנו דבר צדקה או פת לחם הוא פטור מליתן לו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וזהו שכרו מ"ה ה"ל עליה בחיוב גניבה ואבידה כשאר ש"ש ואיכא מ"ד דחולק ע"ז וס"ל כיון דלא שכיח הוא דיבא עני באותו עת דעוסק בצרכי האבידה ואז לית שכר כלל על שמירת האבידה מ"ה לא היה דינו על שמירתו אלא כשומר חנם:
כיצד נקטינן לענין משכון והוא הדין כאן: ע"ש דבמשכון כנגד מעותיו שהלוה לו נתבאר שם בטור ובדברי מור"ם דלכ"ע מחשב כש"ש משום דה"ל כאלו קבל עליו בפי' בשעת הלואה להיות עליו כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה כשיעור חובו ולא לענין אונסין ע"ש אלא כוונת מור"ם כמו דנקטינן שם בשיווי המשכון ביותר מדמי חובו כן הדין כאן בכל שיווי האבידה ושם מסיק בסס"ב דמספיקא לא מפקינן ממונא והוי דינו כשומר חנם בהמותר:
סעיף יז
[עריכה]חייב ליטפל בה שלא תפסד: הרמב"ם ר"פ י"ד כתב דלמדו זה מדכתיב והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו ולא כע"ש דלמדו משור דכ' רחמנא לרבות גיזת זנבו אע"ג דלית ביה שוה פרוטה כדי שיחזר ויגדל ויהיה בו שוה פרוטה ודבריו הן ע"פ פי' התוספת והרא"ש אבל על ענין אחר הוא אמ"ש בגמרא (דף כ"ד ע"ב) שור דכתב רחמנא לגיזת זנבו וכמ"ש הטור והמחבר ש"ע אחר זה ודברי' דע"ש תמוהין הן שם דערבב הדברים דברי הרמב"ם ותוס' יחד והקשה שם פשיטא הדבר שתוס' שם לא ס"ל דינא הכי גם כתב תירוצי' מסברתו שלא הוצרך להן על פי' הטור עיין שם ותמצא:
סעיף יח
[עריכה]אחת לשלשים יום: אבל טפי לא מפני שמתקלקל טור:
ולא ינערנה בשני בני אדם (מפני שמנתחין אותה וקורעין לה): ל' הטור אלא א' ינערה בידו בד"א בשל פשתן אבל בשל צמר הניעור קשה לה וכפי' רש"י והרי"ף פי' להפך דבשל פשתן הניעור קשה עכ"ל הטור והרמב"ם כתב בפי"ג ג"כ דבכסות של צמר ינער והיינו כהרי"ף ואחריו נמשך המחבר:
לא לצרכה ולצורכו: הטעם שמא ישכח ע"ג המט' ויגנב ואע"ג דב' ספרי' התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכ' שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז"ל וכמפורש בטור ובסמוך ס"ך משא"כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה ועפ"ר מ"ש עוד בישוב זה:
סעיף יט
[עריכה]משתמש בהן בחמין: וכ"ש בצונן:
אבל לא ישים הכלי ע"ג האור: כן הוא לשון רש"י בגמרא והטור מביא ל' רש"י שפירש שלא ישהה החמין ע"ג האור עכ"ל ולכאורה משמע שהייה אסור אבל נתינה מועטת שרי אבל בפרישה כתבתי דל"ד שהייה קאמר ע"ש וגם ברמב"ם סתם וכתב כלשון המחבר:
כלי כסף כו': פירש"י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותן בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנ' בקרקע מסיק דלא יגע בהן ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש בשעה שנזדקק לעולם ובכסף דאינו צלול כ"כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע לא בהיותו ע"ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפילו על גבי הקרקע והטור והמחבר וגם שאר מחברים לא הזכירו זה דטמון קרקע משמע שלא חלקו בזה:
מגריפות: פירש"י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנים המדובקות:
מפני שמפחיתן: פירוש שנפגמים ממנו:
לא יגע בהן: כלי זהב אינו מתעפש וכנ"ל וכלי זכוכית שישתבר:
סעיף כ
[עריכה]דבר שלא למדו מעולם: כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפי"ג בדין י"ג וכתב שם המ"מ ז"ל מיהו כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שרגיל בהן ☜ אינו צריך ליגע בהן כלל ושאינו רגיל בהן נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמרא השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו מעולם שוין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמד לכתחלה עכ"ל רשב"א ואף ע"פ שלא כתבו הרב אלא בדין השואל נראה שה"ה לאבידה וצ"ע עכ"ל המ"מ. והנ"י הביאו בפ' א"מ בדיני מציאה דברי הרשב"א הללו ולא נסתפק כלל אם יש לחלק בין מציאה להשואל ומהתימ' שלא הזכירו המחבר ולא מור"ם ז"ל כאן ובד"מ הביאו ע"ש:
אבל קורין בענין אחד: כ"כ הרמב"ם אבל רש"י פי' בהפך דבשני ענינים קורין דכל א' קורא מענין שעומד לפניו ולא מענין אחר שזה מושך כאן וזה כאן ויקרע והטור כתב דעת שניהן אבל כתב דעת הרמב"ם באחרונה:
סעיף כא
[עריכה]שם דמיהן ומניחן עליו: פי' מחזיק לעצמן ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותם לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהם מצויים לקנותן אצל סופרי' והרמב"ם מסיים בזה שם בדין י"ג וז"ל ואינן עשויין אלא למצותן בלבד עכ"ל משמע מלשון זה דבשאר דברי' אף שמצויים לקנותו מכל מקום חביב לאדם דבר שרגיל בו משא"כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באלו אם גם הם בחזקת כשרות אבל הטור לא כתב אלא כלשון המחבר וע"ש בטור דכתב ז"ל וכן פירות שהתחילו לרקוב וכן כל כיוצא בזה מוכרן מיד עכ"ל ומהתימא למה השמיטוהו בעלי הש"ע:
סעיף כב
[עריכה]שם דמיהן עליו: פי' עושה שומא כמה הוא שוה עתה ובכך יקבלנו עליה להיות שותף בו עם בעל האבידה שיחלקו בהשכירות ובשאר שבח שיהי' בו ושאם ימות או יגנב יהי' ההפסד ג"כ לאמצע כל זה הוא דעת הרמב"ם והטור וכתב עוד דעות אחרות בזה ע"ש:
כדין כל השם מחבירו: עיין בי"ד סי' קע"ז בדברי הטור והמחבר:
סעיף כג
[עריכה]וסייחים של רעי כו': כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם ופי' אם אינו צריך לפטמן בביתו אלא מדרכן לרעות ולהשביעם ברעיי' מירק ועשב השדה:
סעיף כד
[עריכה]ה"ג אווזים ותרנגולי' זכרי' גדולים מטפל כו': ומ"ש זכרים אינו שם ברמב"ם וגם בטור אבל מלשון רש"י על הגמר' הוא ומוכרח לפרש כן דאי נקבות כבר נתבאר בסכ"ב דכיון דיש מהן בצים מוכר הבצים ומאכילן כדין בהמה העושה ואוכלת:
קטנים ביותר כו': ג' ימים כן הוא ג"כ ברמב"ם שם אבל רש"י פי' שם איפכא דגדולים מזונתן מרובה ג' ימים וקטנים ל' יום וכ"כ הטור ע"ש:
מכאן ואילך מוכרן בב"ד: וכן הוא ברמב"ם שם ולא כתב כאן דמחזיקין בשותפות כמ"ש בס"ס כ"ב דכיון דהם זכרים לית בהו ריוח ומאי שותפות שייך בהו ונראה דגם בסכ"ב דכששם הבהמה לשותפות ובסכ"א כששם התפילין לעצמו ס"ל דצריך בהן שומת ב"ד וא"כ ק"ק דה"ל להרמב"ם לכתבו שם:
דאין צריך ב"ד כו': ולוקחן כו' ואע"ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו דפורטין לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון. (העושה שכר הרבה ואינו מפחית הרבה) לטובת הממושכן אמרו דמשכירו לאחרי' ולא לעצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ע"ב ס"א שאני הכא בזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותן:
סעיף כה
[עריכה]לפיכך אם נאנסו חייב לשלם: כ"כ הרמב"ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוא ש"ש וכמ"ש לשונו בסימן זה סי"ו מ"ה בהני דמים דמותר להשתמש וליהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ"ה סיים נמי וכתב הרמב"ם והמחבר דאם מצא מעות דאז אסור להשתמש בהן דנשתיירו על דינן כשאר שומרי אבידה שאינן עליהן אלא כש"ש ומינה נלמד דמה שסיים מור"ם וכתב שם עלה דיש חולקין וס"ל דאינו אלא כש"ח ס"ל דבמצא אבידה ומכרה דאז מותר לשמש בדמים אינו אלא ש"ש ואע"ג דמותר להשתמש מ"מ כל זמן שלא שימש לא מיחשב כשואל להתחייב באונסין וכ"כ הטור בהדיא ואפשר שסמך על מ"ש דין שומר אבידה בסי"ו אבל מ"מ הל"ל גם זה כדי שלא נטע' ולומר דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מטה סחורה לידו לקנות' ודוחק לומר דמ"ה לא כתבו משום דלא ס"ל כהחולקין בזה מה"ט וצ"ע:
אבל אם מצא מעות כו': ל' הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וכן הובא בגמרא ובפוסקי' ומהתימה שלא כתבו רמב"ם והמחבר ומור"ם ז"ל כאן וע"ל סימן רצ"ב ס"ו:
סעיף כו
[עריכה]נוטל מהבעלים בלא שבועה: פירוש אף על גב דבשאר עניינים אין אדם מוציא מיד שכנגדו בלא שבועה אפי' הוציא ברשות וכמ"ש לעיל בסימן צ"א ס"ג וצ"ג סט"ו כאן נוטל בלא שבועה וכ"ש דאם שכרן ומהשכר שקיבל האכילן דאין בעל האבידה יכול להשביעו כמה קיבל וכמה הוציא ופשוט הוא:
מפני תיקון העולם: מפורש בסעיף שאחר זה:
סעיף כז
[עריכה]וטען בעל המציאה ששני כיסים כו': ואם טען ראיתי שהגבהת שני כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה ומציאה אלא כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד: