סמ"ע על חושן משפט רלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט רלח |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

אע"פ שאין אותו פלוני לפנינו:    דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דאין כותבין השטר בל' כאלו הסכים הלוקח בקנין אלא שהמוכר א"ל כך וכך וכמ"ש בסמוך נמצא דאין בו צד חובה להלוקח:

והוא שמיד הקנה לו בקנין:    ז"ל הטור דאל"כ איכא למיחש שמא כתב ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזיל וזבנא לאחריני ביני ביני ואזל האי ומפיק לשטרא שזמנה בניסן וטריף שלא כדין מאידך דזבנא בתר ניסן אבל אם הקנה לו השדה מיד בקנין תו כדין טריף דהא הוא קנה מתחלה מהשתא וזהו לדעת הרי"ף אבל ר"י פסק דעדיו בחתומיו זכין לו הלכך גם בלא קנין כותבין לו שטר כו' ע"ש והביא פלוגתתם הטור כאן ובס"ס ל"ט והרא"ש הסכים לדעת ר"י והמחב' סתם וכתב כדעת הרי"ף דלשיטתו אזיל דגם לעיל ס"ס ל"ט סתם ופסק כוותי' ע"ש:

או שהעיד על עצמו כו':    ג"ז כתב בטור בס"ס זה בשם הרמב"ן דאפי' למ"ד דאין עדיו בחתומיו זכין לו מודה שאם העיד על עצמו שקיבל המעות וקנה באחד מן הקנינים מיד נקנה לו השדה באחר מן הקנינים כאלו כתב לו שטר אקנייתא והשטר אינו אלא לראייה בעלמא כו' ע"ש:

השמות שבשטר שזהו פב"פ וזהו פב"פ:    עיין פרישה ודרישה שם כתבתי דיש לתמוה למה צריך להכיר הלוקח בשלמא המוכר מפורש טעמו בטור כאן ובסי' מ"ט דאם לא יכירנו איכא למיחש שמא זה הבא לפנינו יעלה לו שם בשם אחר ויאמר שהוא מוכר שדיהו לפלוני ומחייב בשטר מכירה זה לאותו אחר ששמו כן כשיוציא הלוקח השדה מידו בשטר זה אבל כשידעו שם המוכר תו ליכא למיחש וגם ליכא למיחש לשמא כתב ליתן ולא נתן כמ"ש המ"מ ובסימן ל"ט כתבתי לשונו דהא איירי כאן בשטר קניין או הודאה וכמ"ש ואין בידי ליישב הא דכתב המחבר בהדיא דצריכין להכיר שניהן אלא כשגם הלוקח לפני עדים כשבא ומבקש לכתוב לו שטר מכירה ואז שייך הטעם שכתב הטור בשם הרמ"ה בסי' זה (וכתבו המחבר בסמוך בסי' ג' בקיצור) וז"ל אפי' אם העיד המוכר על עצמו שכבר קיבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהן אין כותבין שהן מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דלמא גרם ליה האי קלא הפסד מאינשי אחריני עכ"ל ומ"ה דוקא כשהלוקח בא עם המוכר לפני עדים צריכין העדים להכיר שניהן דאז העדים כותבין ששניהן הסכימו זה במכירה וזה בלקיחה וא"כ יהיה הפסד ללוקח משא"כ כשהמוכר בא לבדו דאז אין העדים כותבין אלא איך שהמוכר בא לפניהן ואמר ליה כך וכך וקול כזה לא יפסיד להלוקח שהרי אין הקול יוצא שהלוקח הסכים להדבר ויאמרו יכול להיות שאין לו שום ידיעה מזה וכן יכול להיות כונת הטור ואף שהטור והמחבר שניהן כתבו כאן דאיירי אפי' באין הלוקח לפנינו לא כתבו זה אלא לרבותא וכ"ש שכותבין כשגם הלוקח לפנינו ומזה איירי דוקא מ"ש שיכיר שניהן וק"ל ובע"ש כ' ז"ל ובלבד שיכירו העדים את המוכר ואת השמות שבשטר שזה פב"פ שמכר שדיהו דאל"כ שמא עשו קנוניא כו' (פי' דחייב לאחר כנ"ל) התחיל בהכרת המוכר וסיים ג"כ בהכרת המוכר וכת' טעמו בצדו ובאמצע כתב שיכיר שמות שבשטר כאלו הצריך להכיר גם הלוקח וגרם לו זה לשון הטור ובעל ש"ע שהצריכו להכיר שניהן ולא ידע טעם להכרת הלוקח וכמ"ש ומ"ה כ' וצידד הדבר לכאן ולכאן כמסתפק בדבר:

אבל אין כותבין שטר ללוקח כו:    כן הוא ל' המשנה וכתבו הטור וכ' עליו ז"ל וכ' הרמב"ן האי מילתא דפשיטא היא (דאיך יאמינו להלוקח לבד באמרו שיכתבו לו שטר קנייה שקנה שדה פלוני) אלא מיירי שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו אין שומעין לו כו' וא"ת למה כ' המחבר זה בשם י"א כיון שהוא מוכרח לומר כן ע"פ מ"ש דאין כותבין שטר ללוקח כו' דקשה פשיטא וכמ"ש וי"ל דיש לקושיות פשיטא תירוצים אחרי' חדא כמ"ש המ"מ דקמ"ל דאף אם יאמר הלוקח כתבו לי שטר שקניתי שדה פלוני מפלוני ויהיה השטר אצליכם עד שיבא פלוני ויודה לפניכם שכן הוא או יעשה לו קנין בפניכם ע"ז אפ"ה אין שומעין לו מפני דמחזי כשיקרא כיון שבשעת כתיב' עדיין לא ידעו אם האמת הוא כן ועוד היה נלע"ד לישב ולומר דקמ"ל דאף אם בא הלוקח ואמר לעדים כתבו איך שאמרתי לפניכם שקניתי שדה פלו' מפלוני כו' דגם לזה אין שומעין לו דאף דא"י להוציא השדה מיד המוכר בשטר הזה מ"מ יהיה קצת קול בזה שפלוני מכר שדהו ויזילו נכסיה או שום טעם אחר וא"ש דהוה זה דומ' למ"ש לפני זה דשומעין למוכר לכתוב לו שטר שמכר שדיהו לפלוני כו' דג"כ פי' דהעדי' כותבין איך שפלו' א"ל כן שיכתבו איך שמכר שדיהו לפלוני ולא שיכתבו כאלו הסכימו לזה שניהן וכמ"ש לעיל בסמוך בשם הרמ"ה ושם שומעין לו כיון שעל הרוב יש תועלת בזה להלוקח וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ באמירת הלוקח כן שעל הרוב אין בו תועלת נגלה להמוכר ועמ"ש עוד מזה בדרישה:


סעיף ג[עריכה]

כשמעידים על עצמו:    פי' וכן כותבים בשטר מכיר' שבא לפניהן וא"ל הוו עלי עדי' איך שאני מקנה שדה שלי לפלוני וכבר קבלתי ממני כל דמי דמכירה וז"ש ואם לא כתבו כן פי' שלא נכתב בהשטר שכבר קיבל כל הדמים אזי כשיתבענו כו':

אם משמע מתוך השטר כו' אין כותבין:    כן הוא ג"כ ל' הטור והל' דחוק דמתחיל בל' השטר דמיירי בשטר כתוב לפנינו וסיים באין כותבין וצ"ל דה"ק אם מבקש שיכתבו לו באופן שיהא משמע מתוך השטר כו' אין כותבין והטעם כבר כתבתי משום דשמא יגרום להלוקח בזה הפסד ממקום אחר:

אפי' לא העידו כו':    דלאו כל כמיני' דמוכר להוציא מעות מיד זה שכתוב בשטר ממנו כיון דלא נכתב בשטר שהלוקח הסכים על הקנין ואפשר שגם הי"א קמאי ס"ל דאין המוכר יכול להוציא מעות בשטר כזה מיד הלוקח מ"מ ס"ל דלא יכתבוהו משום דיטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם: