סמ"ג עשה קנ
מצות קנ–קנג, מצוות יובל:
כתוב בפ׳ בהר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהי׳ לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו יובל היא שנת החמשי׳ שנה תהי׳ לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו.
והרי יש כאן ד׳ מצוות עשה:
- לספור השנים שבע שבע;
- לתקוע בשופר בעשרה בתשרי כדי לצאת עבדים לחפשי;
- לקדש שנת החמשים;
- החזרת אחוזה ביובל. [בפ״ב דערכין דף י״ב וכן בת״כ ריש פ׳ בהר]
ולא מנו ישראל שמיטין ויובלות אלא עד אחר י״ד שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו, שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, עד שיהא כל אחד מכיר שדהו וכרמו. ושתי המצות, ספירת השבע שבע וקדוש שנת החמשים, מסורים לבית דין הגדול בלבד. כתב רבינו משה [פ״י דהלכות שמיטה בר״ה דף כ״ד ויובל דף תמ״ט] שכל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו ישראל בשבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבית שני אלא שמיטות בלבד ולא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן וכן עולה מתלמוד דמסכת ע״ז [דף ט׳] בשמעתא דתנא דבי אליהו כפי חשבון זה שהוא קבלה ושנת השמיטה ידועה ומפורסמת היא אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכולם לא מנו אלא לשני חורבן ומשליכין אותו שבע שבע ולפי חשבון זה היה בימיו שנת שבע ומאה ואלף לחורבן מוצאי שביעית ולפי זה החשבון הי׳ בשנת ארבע לפרט מאלף ששי שמיטה בין לפירוש רבינו שמואל בין לפירוש ר״ח [בתוס׳ שם] וכתב שעל זה אנו סומכין ובפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות ע״ד כא״ן דברי״ו. אמנם בסוף סדר דרבנן סבוראי אומר לפי חשבונם שהיתה באלף ששי שמיטה בשנת חמש לפרט ורוב הגאונים חולקין על זה.