סימן סיבה והבדלה/חלק א

מבנה כללי

התורה עוסקת בהרחבה בבעלי החיים הטמאים והטהורים בשני מקומות - בפרשת שמיני [ויקרא יא] ובפרשת ראה [דברים יד]. בשניהם סדר העניינים כולל בהמה וחיה, דגים, ועופות. בפרשת שמיני נוספים גם חגבים ושרצים .

תאור בעלי החיים מתבצע בשתי אופנים - רשימות המינים הטמאים או הטהורים, ותאור סימני הטהורים או הטמאים. בשתי הפרשיות הדגים מתוארים ע"פ סימנים - לטהרה, והעופות ע"פ רשימת העופות - הטמאים, ורק ביחס לבהמה וחיה ישנה חלוקה בין הפרשיות. בפרשת שמיני מוצגים שני הסימנים המטהרים, ויחד עמם המינים שיש בהם רק סימן אחד. לעומת זאת בפרשת ראה מובאת תחילה רשימת הבהמות והחיות הטהורים, ואחר כך מופיעים הסימנים והמינים בעלי סימן אחד, כפי שהופיעו בפרשת שמיני.

מתוך ההתבוננות בפרשיות עלינו לברר אם יש הבדל בין שימוש בסימנים לשימוש ברשימת המינים. כמו כן האם יש הבדל בין מקום שבו מתארת התורה את המינים הטמאים למקום שבו היא מתארת את הטהורים, ומה משמעות הכפילות של סימנים ורשימה בעת תאור הבהמות והחיות הטהורות. זוהי נקודת המוצא לשאלה העקרונית שתתברר בחלק הבא - סימן או סיבה.

היחס בין סימנים למין

המשנה [חולין נט, א] מונה את סימני הבהמה והחיה, העופות, הדגים והחגבים, שעל ידם אפשר להבחין בין טמאים לטהורים. אין המשנה מונה את שמות בעלי החיים עצמם, ונראה לכאורה שהסימנים הם המדד היחיד לטהרה וטומאה של בעלי חיים.

ברם, דברי רב נחמן [שם סב, א] לגבי עופות, שוללים זאת: "היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור". ואם בדבריו של רב נחמן, יש מקום לספק, הרי שבדברי הרמב"ם [מאכלות אסורות א, טו] שנפסקו בשולחן ערוך [יו"ד פב, א] ברור שידיעת המינים כשלעצמה יכולה להועיל.

הרוגצ'ובר [צפנת פענח שם] מעלה את האפשרות שהיכרות עם המינים המובאים בתורה יכולה להכשיר גם עוף דורס, אע"פ שבמשנה נאמר "כל עוף הדורס טמא". מעבר לשאלה האם ידיעת המין יכולה לגבור על ידיעה סותרת של הסימנים, יש לדון כמובן האם תיתכן תופעה כזו. ניתן להעלות בהקשר זה, שתי זירות שבהם יתקיים ניגוד בין סימנים לידיעת המין: האחת - אם נניח שיש לפנינו מצב של ספק, והתורה מאפשרת שתי צורות לבירורו, כאשר האפשרות של טעות נלקחת בחשבון. השאלה תהיה איזו צורת בירור העדיפה תורה - השוואה וזיהוי בין הפרט הנידון למינים האסורים או המותרים, או זיהוי ע"פ סימנים. לפי אפשרות זו קיימת חפיפה מוחלטת בין הסימנים למינים. השנייה - אם נניח שיש לפנינו גורמים שונים היוצרים את הטומאה והטהרה, שלכל אחד מהם יש השפעה עצמאית על המציאות הסופית, יש צורך לקבוע באיזה מהם להתחשב - ובאיזה מינון - כדי להכריע את דינו של הפרט. לפי זה אפשר שאין חפיפה מוחלטת בין הסימנים למינים.

הבדלים בין בהמה לעוף

בגמרא [חולין פ, א] מובאת מחלוקת רב יצחק ורב אחא בר יעקב, האם מיני בהמה וחיה המובאים בתורה הם רשימה סגורה, ומעתה לא יתכן מין נוסף טהור, או שיתכנו מינים נוספים. מפשטות הסוגיה משמע שהלכה כרב יצחק, וכן משמע מפסיקת הרמב"ם [שם ח]: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה, לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים".

כשנעיין נמצא הבדל מה בין הלכה זו ובין ההלכה הנוגעת לסימני עופות. בעופות כתב הרמב"ם [שם טו]: "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין, והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן, ואלו הן...".

בעוף, הרמב"ם פותח את הדיון ברשימה המופיעה בתורה, ואילו בבהמה הרמב"ם פותח בסימנים ומסיים ברשימת הטהורים. כמו כן, לגבי העופות אין הרמב"ם טורח לומר שבכל העופות הטמאים יש סימני טומאה, ואילו בבהמות הרמב"ם מבהיר שמדובר בבהמות שיש להם סימני טהרה. משמע מלשונו שבבהמה מדובר בדרך חלופית לבדיקה ואילו בעוף בדרך המלך לבירור הטהרה .

שאלות נוספות

שאלות נוספות לגבי ההבדלים בין סימנים למין ובין הקבוצות השונות:

• א. האם יש ההבדל בין סימני בהמה וחיה שנתפרשו בתורה, וסימני עוף שנאמרו מדברי סופרים, ואם כן מהו .

• ב. האם יהיו הבדלים בין זיהוי מין שלא מוכר לנו כטמא או טהור, ובין זיהוי פרט מסוים למין המוכר לנו. הגמרא בחולין [נט, א ואילך] עוסקת בשני המצבים, אך יש לעיין אם יש חילוק בין התייחסות הגמרא לכל אחד מן המצבים .

• ג. מהרמב"ם משמע שיש אפשרות להרחיב את עשרת המינים לתתי-מינים "וכל העשרה מינים ומיניהם מעלה גרה...". בנקודה זו עלינו לעיין ביסודיות - האם גם בעוף יכולה להיות הרחבה לתתי-מינים, וכיצד הרחבה כזו מתקיימת, האם יש לה זיקה לסימנים, או שמא היא מתבססת על חקירת המין ואופיו .

• ד. כשהשולחן ערוך עוסק בסימני טהרה של בהמה וחיה [יו"ד עט], הוא אינו מביא את רשימת הבהמות והחיות הטהורות, אך הוא מביא אותה כשהוא דן בהבדלים בין חיה לבהמה לגבי איסור חלב ואיסורים נוספים . גם הגמרא דנה ברשימה זו דווקא בזמן שהיא עוסקת באיסור חלב והיתר למזבח, הקשורים להבחנה בין חיה לבהמה, ואילו המשנה והגמרא בפרק אלו טריפות, כשהן עוסקות בטהרת המינים לאכילה - אינן דנות ברשימה זו. עלינו לברר מה משמעות ההבדל הזה .

• ה. לשאלת הפסיקה של רשימה זו יש להוסיף שאלה שדנו בה האחרונים [דרכי תשובה פ, ס"ק א, וס"ק ו ] האם ניתן להסתמך על רשימת שלשת הבהמות המותרות כדי להתיר חלבו של מין שיש בו סימני טהרה ואינו אחד מהם. כאן עולות שתי שאלות:
  • 1. מצאנו רשימה של טמאים בעופות, שנועדה להתיר כל מה שאין בה, ורשימה של טהורים בבהמה וחיה שנועדה להתיר כל מה שיש בה. האם ניתן להפעילם באופן שונה ממה שנקטה תורה, ולהשתמש ברשימת החיות כדי להתיר חלבו של מי שאינו נמצא בה, או שהשימוש ברשימה מוגבל לתחום של זיהוי חיובי דווקא.
  • 2. האם אפשר להסתמך במקביל על סימנים ועל זיהוי המין כשעוסקים בשני איסורים שונים.

סימני בהמה וחיה

התוספתא [חולין ג, ז \ כ ] מלמדת: "אלו הן סמני בהמה "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו". כל מעלת גרה אין לה שנים מלמעלה".

הגמרא מבארת שאם מצאנו בהמה שאין אנו יודעים אם יש לה פרסות, בודקים בפיה האם בחלק העליון יש לה שינים, ובמידה ואין לה, אם היא אינה גמל צעיר היא כשרה. ומופיעים [ברש"י ותוספות ושאר הראשונים] שני הסברים לגבי טיבם של שינים אלו:

• 1. שתי שינים בחלק העליון של הפה.
• 2. חניכים עבות בולטות בחלקו העליון של הפה.

השו"ע [יו"ד עט, א] הביא את שתי השיטות והש"ך [שם ס"ק ב] פסק בשם המהרש"ל כראשונה . בנוסף לבדיקה זו מביאה הגמרא עוד שתי בדיקות אפשריות:

• א) בהמה שפיה חתוך, בודק בפרסותיה, ומוודא שאינה חזיר, שכן מבין מפריסי הפרסה היחיד שאינו כשר הוא חזיר.
• ב) בהמה שפיה ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה הסמוך לזנבה אם יש בו חוטי בשר הנקרעים לאורך וחוטי בשר הנקרעים לרוחב, ואינו ערוד (- חמור בר), כשר.

ומעתה יש לשאול:

• 1) כיצד יתכן שסימנים אלו נכונים, הרי אפשר היה להביאם במקום הסימנים הכתובים בתורה, ובכך לקצר בפרשת הבהמות והחיות הטמאות. כגון הבאת סימן הפרסה לבדו, ושלילת החזיר, או הבאת סימן שתי וערב לבדו, ושלילת ערוד. השאלה מתחדדת לאור העובדה שהגמרא [סג, ב] לומדת מפרשת הסימנים שאדם צריך לשנות לתלמידו דרך קצרה .
• 2) האם יש הבדל בין סימנים המפורשים בתורה. האם לחילופין יש הבדל בין הסימנים השונים המובאים בגמרא. והאם כשהגמרא מציגה מקרה של בהמה שפיה או גם פרסותיה חתוכים מדובר במצב של בדיעבד. האם אפשר להחיל כאן כלל הקיים בהלכות אחרות שכאשר אפשר לברר את האיסור בדרך המלך יש לעשות זאת .

 

בין חיה לבהמה

קרניים וטלפיים

התוספתא [חולין ג, ז \ כא] ובעקבות זאת גם הגמרא דנה בסימני חיה לאחר סימני הבהמה. בתוספתא ישנה מחלוקת:

"אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים. ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לשאל על הטלפים".

הגמרא מסבירה שההבחנה בין חיה ובהמה אינה נדרשת לשם טהרה אלא כדי לדעת האם יש בהם איסור חלב ועוד דינים התלויים הבדל בין חיה לבהמה . ואף על פי כן נחלקו הראשונים [תוספות שם נט, א] האם מדובר כאן רק בסימני חיה או גם בסימני בהמה:

• א. לדעת ריב"ם, ת"ק סובר שיש צורך בקרניים כדי להבחין בין חיה לבהמה, ואילו הטלפיים נועדו להבחין בין טהורה לטמאה. ובניגוד לבהמות שביניהן יש את החזיר, בין החיות אין מפרסת פרסה ושוסעת שסע שאינה מעלה גרה . ולעומת זאת לדעת ר' דוסא, אין חיה טמאה שיש לה קרניים, וממילא הקרניים משמשות גם כסימן טהרה.
• ב. ר"ת כותב, שטלפיים הם גם סימן המבחין בין חיה לבהמה , ולדעת חכמים יש צורך גם בקרניים, ולדעת ר' דוסא ניתן להסתפק בקרניים.
• ג. תוספות סובר כר"ת שטלפיים הם סימן המבחין בין חיה לבהמה, אלא שהוא סובר שלפי חכמים מספיק סימן אחד - קרניים כקרני חיה או טלפיים כטלפי חיה, ולפי ר' דוסא קרני חיה מוכיחות וטלפי חיה לא, כי יש טלפי חיה הדומות לבהמה. וכן כתב רבנו ירוחם [נתיב טו, ח"ה, כ].

הבית יוסף [יו"ד, פ] מביא את דברי רבנו ירוחם, וכותב: "וכיון שאין אנו מוכרחים לפרש כרבנו תם, לא רצה לפסוק הלכה כמותו להקל, וכן נראה שהוא דעת שאר הפוסקים שלא הזכירו סימן זה דטלפים".

ואכן בשו"ע [שם פ, א] פסק כריב"ם. וצריך עיון - הרי שיטת רבנו תם כפי שהיא מובאת בתוספות, אינה להקל אלא להחמיר, שהרי הוא פוסק שלדעת חכמים יש צורך גם בקרניים וגם בטלפיים לזיהוי בהמה, וממילא כל שאין לה טלפיים אע"פ שיש לה קרניים חלבה אסור, וממילא הנימוק של הבית יוסף מדוע לא פסקו כרבנו תם - לכל הפחות להחמיר - אינו שייך, ועל כן עלינו לברר מדוע נפסקה הלכה שלא כרבנו תם . כמו כן, יש לעיין לשיטת ריב"ם, במה חלקו חכמים ור' דוסא, האם מדובר במחלוקת מציאותית האם קיימות חיות טמאות עם קרניים?

מראה הקרניים

לגבי סימן הקרניים קיימת שקלא וטריא אשר בסופה מתברר שיש צורך במספר מאפיינים לקרניים כדי לשלול את האפשרות שמדובר בעז או שור. הראשונים נחלקו לגבי פירושם של המאפיינים: א. מפוצלות: 1. רש"י באר - קרניים מפוצלות זו מזו ("כענפים היוצאים מן הבד" [פרי מגדים יו"ד פ, משבצות זהב ב]). 2. תוספות באר שמדובר ב'ביצול', קרניים הזקופות בעיקרם וכפופות בחלקם העליון. מאפיין זה מלמד כשלעצמו שהקרניים הם קרני חיה, ואילו המאפיינים המובאים לקמן יחד מלמדים שמדובר בחיה, כאשר נחלקו הראשונים בשאלה אלו מהם נדרשים להלכה: 1) לדעת רמב"ם [מאכלות אסורות א, י] וכן פסק בשו"ע [שם] יש צורך בכולם. 2) לדעת רי"ף יש צורך רק במאפיינים ב - ד. 3) לדעת רש"י ע"פ הסבר רשב"א [חולין נט, ב], יש צורך רק במאפיינים ג - ה. ואף לגבי מהותם של המאפיינים נחלקו כפי שנראה:

ב. כרוכות: 1. רש"י, לשון ראשון - עשויות שכבות, וכ"כ רשב"א ר"ן וכן פסק רמ"א [בשו"ע שם]. 2. רש"י לשון שני - עגולות .

ג. חרוקות \ חדוקות: 1. רש"י וטור - חרוקות - מלאות חריצים, וכן פסק רמ"א. 2. רמב"ן ורשב"א ור"ן - חדוקות - מהודקות, בניגוד לקרני השוק שאפשר לקלפם לשכבות.

ד. הדורות \ חדורות 1. פרוש ראשון ברש"י ורשב"א - עגולות (בחתך שלהם לעומק), וכן פסק רמ"א. 2. פרוש שני ברש"י - מחודדות.

ה. מיבלע חרקיהו 1. רש"י - החריצים שהוזכרו בסע' ג-1 צריכים להיות צמודים ומובלעים זה בזה. 2. רשב"א ור"ן הגלדים שהוזכרו בסע' ב-1, ושבסע' ג-2 הוזכר שהם צריכים להיות מהודקים, צריכים גם להיות מובלעים זה בזה. 3. לשיטת הרמב"ם [מאכלות אסורות א, י] כפי שהבין המגיד משנה והבית יוסף [יו"ד שם] בהבנת דבריו - כל הסימנים הנ"ל נחשבים רק אם הם מובלעים , וכן פסק השו"ע [יו"ד שם]. בעקבות המחלוקת הענפה הזו יש לעיין מה ההסברים השונים למהלך הגמרא והפענוח של סוגי הקרניים מלמדים אותנו על מהותם של סימני חיה, וכמו כן מהם ההבדלים בין שימוש בסימנים לעניין טהרה ובין שימוש בסימנים לעניין הבחנה בין חיה לבהמה .  

סימני עוף

המשנה [נט, א] מלמדת: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא".

בדברי המשנה שלשה נושאים מרכזיים: סימני העוף, החלוקה ביניהם, והיחס בינם ובין הרשימה המופיעה בתורה. כל אחד מן התחומים טעון ברור בפני עצמו.

דרך לימודם של הסימנים

1) מודל או יוצאי דופן

המשנה [חולין נט, א] אומרת שסימני עופות לא נאמרו מן התורה. על כך מקשה הגמרא [ס, ב - סא, א] מברייתא:

"נשר" - "מה נשר מיוחד, שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין טהורין, אף כל כיוצא בהן טהורין", ומשיב אביי "לא נאמר פירושן מדברי תורה, אלא מדברי סופרים" .

בפשטות, תשובתו של אביי היא שהתפקוד של סימני עופות דומה לשאר הסימנים, אלא שהם נלמדו מדברי סופרים. לפי זה, כשם שבשאר בעלי החיים הטהרה קיימת דווקא כשאין כל סימן טומאה, כך גם כאן.

ברם, לאחר מכן מובאים דבריו של ר' חייא: "תני רבי חייא: עוף הבא בסימן אחד טהור, לפי שאין דומה לנשר. נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול, הא איכא דאית ליה חד תיכול".

דברי ר' חייא מעמתים את שני חלקי הברייתא - אם ניתן ללמוד מנשר שבארבעה סימני טומאה העוף טמא, ממילא עוף שיש בו סימן אחד טהור. כאן אנחנו מתוודעים, לסוג חדש של סימנים. בכל בעלי החיים כדי לטהר יש למצוא את כל סימני הטהרה, ואילו כאן כדי לטהר די בסימן אחד. כמובן, שהדבר עומד בניגוד לסוף הברייתא הדורשת מתורין שיש צורך בארבעת הסימנים, ולכן הגמרא מקשה: "ולילף מתורין, מה תורין דאיכא כולהו ארבעה, אף הכי נמי, עד דאיכא כולהו ארבעה".

החל משלב זה קיימות שתי גרסאות, גרסת רש"י [במשנה ובגמרא שם] וגרסת ר' משה בר יוסף [רמב"ן חולין סב, ב; רשב"א שם סב, א; רז"ה שם כ, ב - כא, א בדפי רי"ף ועוד], שתלויה ביחס בין הסימנים המובאים במשנה:

• א. לדעת רש"י - יתכן שלעוף דורס יהיה קורקבן נקלף זפק ואצבע יתירה. לכן קיימים ארבעה סימנים שונים.
• ב. לדעת ר' משה בר יוסף - הדריסה קיימת בעוף שיש בו את שלשת הסימנים הנ"ל, ובעצם ישנם שלשה סימנים המקבילים לסימן אחד.

לדעת רש"י תשובת הגמרא היא: "אם כן, שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי" . כלומר - אילו היינו צריכים כדי לטמא את כל ארבעת הסימנים, לא היה צורך ברשימה של עופות טמאים, שהרי בידינו מצויים כל הסימנים המטמאים , ודי באחד מהם כדי להוכיח שהעוף טמא. זהו אופן הלימוד מתורין שהוא דומה לשאר הסימנים בבעלי החיים המובאים לעיל. לעומת זאת העובדה שהובאו המינים הטמאים מלמדת שלא היה ניתן ללמוד אותם, כיוון שלמינים הללו רק חלק מסימני הטומאה , והיינו עלולים לטהר אותם ע"י חלק מן הסימנים.

לפי זה יוצא שרשימת העופות אינה מודל ללימוד, אלא רשימה של יוצאי דופן. נקודה זו מעלה כמה שאלות:

• א. האם ישנו הבדל בין רשימת העופות שבתורה, לנשר, כך שברשימת העופות הטומאה היא תופעה חריגה, והמודל הבסיסי לעופות טמאים הוא נשר, או שגם נשר הוא עוף יחיד שטמא .
• ב. שאלה זו מובילה לשאלה נוספת - עד כמה קיים קשר בין הסימנים ובין העופות הללו, והאם כשנדון מי הם העופות שנוספו כשהתורה אמרה [ויקרא יא, יד - יט] "האיה למינה... ערב למינו... הנץ למינהו... האנפה למינה", יהיה תפקיד לסימנים, או שאין קשר ביניהם .
• ג. מהו המקור לכך שדווקא הסימנים הללו הם סימני העוף, ולא תכונות אחרות המאפיינות את הנשר בניגוד לתורין, כגון גודל הגוף או היכולת לטרוף. בתפארת ישראל על המשנה [חולין ג, ו] כתב שסימני עוף הם הלכה למשה מסיני, האם יש הכרח בכך .

ניסיונות לימוד אחרים

לאחר שהגמרא מציגה את רשימת העופות בתור קבוצה ייחודית, ישנם חמישה שלבים שבהם הגמרא מעלה את האפשרות ההפוכה שדווקא עופות אלו מהווים מודל ללימוד:

1. לימוד - הקיים רק לגרסת רש"י - מקבוצה של רוב העופות , שיש בהם שלשה סימני טהרה, שכל מי שיש בו רק שלשה סימני טהרה טמא. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בתורה עורב שיש בו רק שני סימני טהרה .

2. לימוד מעורב שמי שיש בו שני סימנים טמא ורק מי שיש לו שלשה סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות - טהור. תשובת הגמרא היא שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בעלי סימן אחד - לרש"י פרס ועזניה, ולר' משה בר יוסף - רוב העופות.

3. לימוד מפרס ועזניה - שמי שיש בו סימן אחד טמא, ורק מי שיש לו שני סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות או עורב - טהור. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן, לא היה צורך למנות נשר שאין בו סימנים כלל.

4. לימוד מפרס ועזניה שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי אילו היה טמא, לא היה צורך לכתוב אלא אחד מהם, וממנו נלמד את שאר המקרים שבהם בעל סימן אחד טמא. תשובת הגמרא - בפרס ועזניה יש סימנים שונים, ולכן ניתן להסביר מדוע נמנו שניהם גם בלי להגיע למסקנה כזו.

5. לימוד מכל העופות פרט לנשר, שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי כל אחד מן הסימנים מצוי בעופות הטמאים לפחות פעמים, ואילו היה סימן זה מטמא תמיד, די היה בהזכרת כל סימן פעם אחת, והיינו לומדים מכך שמי שיש בו סימן כזה מטמא. האזכור הכפול מלמד שעוף בעל סימן אחד טהור.

תשובת הגמרא לשאלה זו מפוצלת לשתי גרסאות: א. לפי הגרסה כפי שהיא מופיעה לפנינו, וכן שיטת רש"י, קיבלנו במסורת שלקבוצה של רוב העופות יש שלשה סימני טהרה מסוימים מבין הארבעה, לעורב שנים מתוכם, ולפרס או עזניה - לאחד מהם יש סימן אחד מבין שלשת הסימנים שיש לקבוצה, ואילו לשני יש סימן שאין לשאר העופות. ב. לפי גרסת ר' משה בר יוסף, קיבלנו במסורת שלעשרים ושתים מן העופות יש סימן טהרה אחד מתוך שלשה סימנים, לעורב יש את כל השלשה, ולעזניה יש סימן אחד שאין באחרים. לכל הדעות התשובה היא: אם לא היה מופיע נשר בתורה, היינו לומדים מאותו עוף שיש לו סימן אחד שאין בעופות האחרים, שכל עוף אחר שאינו מופיע בתורה ויש בו סימן כזה טמא, ולכן יש צורך בכתיבת הנשר כטמא, ההופכת את העופות המנויים לייחודיים שאי אפשר ללמוד מהם.

שאלות נוספות

דברי הגמרא מותירים אותנו עם מספר ידיעות יסודיות, שמתוספים אליהן מספר כללים נוספים הנגזרים מהמשך הסוגיות. בעזרת אלו, ולפעמים בעזרת תצפיות במציאות , באו הראשונים והאחרונים להציב בצורות שונות את זיהוי העופות והסימנים, בצורה המדויקת האפשרית. הצבה זו דורשת חיבור לעצמה שיברר את אופני לימוד הסוגיה של סימני העוף. אנו לא נדון בכך, אך נציין מספר עקרונות העולים מסוגיה זו, ונוגעים להבנת מהותם של הסימנים:

• א. מן הגמרא עולה שהאפשרות הפשוטה היא לימוד של סימני העופות המצויים בתורה ומקובלים בידינו בתור מודל ללמוד מהם על עופות אחרים בעלי סימנים דומים. יש לדון, האם למסקנה התבטלה אפשרות זו, או שהיא עדין קיימת באופן מצומצם בנשר .
• ב. כמו כן יש לדון במידה והסימנים עדין ממלאים תפקיד, מהו מעמדם של העופות שיש בהם סימני טהרה - האם הם טמאים למרות שיש בהם סימני טהרה, או שטומאתם נובעת מסיבה אחרת .
• ג. מאפשרויות 4 - 5 עולה, שיתכן שסימן אחד אשר ישמש כמודל למקרים אחרים, ואילו סימנים אחרים לא. מאידך, באפשרויות הקודמות עולה, שניתן ללמוד מעוף שיש בו שני סימני טהרה, קל וחומר לאסור עוף שיש בו סימן אחד של טהרה. קל וחומר כזה יתכן לכאורה דווקא אם נבין שסימני הטהרה שווים, אך אם אינם שווים לא. האם אפשרויות אלו סותרות זו את זו או עולות בקנה אחד, ומה הסברה שעוף בעל סימן אחד יהיה חמור יותר מסימנים אחרים .

הסימנים עצמם

הראשונים נחלקו לגבי טיבם של הסימנים, ויש לבאר בכל אחת מן המחלוקות האם היא מתקיימת רק ביחס לפרוש הסימנים עצמם, ונובעת מהבדל בהבנת מקורות ואולי גם בניסיונות שונים, או שהמחלוקת נובעת מהבנה עקרונית של הסימנים ותפקידם.

1) דריסה

• 1. רמב"ן ור"ן [חולין נט, א] ורא"ה [חולין נט, ב] מבארים על בסיס הגמרא בב"ק [טז, ב] שדריסה היא פעולת הציד או ההריגה ע"י מכת הציפורנים.
• 2. ר"ת מתבסס אף הוא על דברי הגמרא בב"ק ומבאר שדריסה היא אכילת הבהמה טרם הריגתה. וכך כתבו רשב"א [תורת הבית בית ג שער א ], ורא"ש [חולין ד, נח]. רשב"א מצמצם הגדרה זו, וכותב שאכילת זבובים וכיוצא בהם טרם הריגתם אינה נחשבת לדריסה.
• 3 . בפרושו של רש"י מופיעות שתי אפשרויות:
  • א. בדבריו על המשנה [נט, א] כותב רש"י - הדורס - האוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל.
  • ב. בגמרא [סב, א] הוא כותב - הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא יינטל כולו אצל פיו. וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשנה .

אמנם, בנדה [נ, ב] מבואר בדבריו שהפרוש הראשון הוא פרוש שקבל רש"י ואילו השני הוא דברי רש"י עצמו.

• 4. מפשטות דברי רבנו גרשום [חולין נט, א] משמע שדריסה היא הקליטה של המאכל ואכילתו באוויר.

להלכה, ט"ז [יו"ד פב, א] פוסק כתוספות שמדובר באכילת העוף חי; הב"י [שם], המהרש"ל [ים של שלמה חולין ג, קיד] הפרי חדש [שם ד] והש"ך [שם ג] פסקו כר"ן שהדריסה היא נעיצת ציפורנים, וכתבו שזו דעת השו"ע; והגר"א [שם ד], החכמת אדם [לו, ב] מביאים גם את דעת רש"י . לסיכום כותב הפרי מגדים [שם משבצות א] שיש להחמיר לכל השיטות.

2) אצבע יתירה

א. לדעת רש"י [חולין נט, א] זוהי - "אצבע הגבוה שאחורי האצבעות", ובדבריו שני פרושים: 1. הרמב"ן [שם סב, ב] מבאר - שמדובר באצבע שנמצאת בגובה אחר משאר האצבעות, ויוצאת לאחור. 2. ר"ן [כ, ב בדפי רי"ף] מבאר - שהכוונה לאצבע האחורית הרביעית של רוב העופות, והיא גבוהה קצת יותר. ב. ר"ן עצמו דוחה את רש"י כיוון שהאצבע שמאחור משמשת לדריסה והיא מצויה בנשר ולכן הוא כותב שמדובר באצבע האמצעית והיא יותר ארוכה מן האחרות, ובנשר אין תופעה כזו. הב"י [שם] הביא את רש"י והאריך בדברי הר"ן, הש"ך [פב, ה] הביא שני הפרושים, ובט"ז [שם ג] הביא רק ר"ן.

3) זפק וקורקבן נקלף בספר החינוך [מצווה קנז] מבואר שזפק הוא מקום רחב בסוף הושט שהעוף מקבץ בו את המאכל בתחילת האכילה. לגבי קילוף הקורקבן הגמרא [שם סב, ב] דנה מהו הקילוף המוזכר במשנה: "אמר רב אסי, שמונה ספיקות הן: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא. מאי ספיקייהו, עופות טהורים קורקבנן נקלף, וטמאין אין קורקבנן נקלף, והני - קורקבנן נקלף בסכינא. והא ההיא בר אווזא דהוה בי מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה ואותביה בשימשא, וכיון דרפי איקליף. התם - כי רפי איקליף בידא, הכא - אע"ג דרפי לא מקליף אלא בסכינא". וצריך עיון - אם קיים ספק לגבי קילוף בסכין, כיצד לגבי קילוף ביד לאחר רפיון הקורקבן בשמש אין ספק .

4) בדיקת הדריסה לאחר שהמשנה [שם] מביאה את סימני העופות היא מוסיפה: "ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא".

ובברייתא [סה, א]: "ר"א בר' צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן - טמא, שלש לכאן ואחת לכאן - טהור. ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר - טמא. ציפרתא נמי מקלט קלטה, אמר אביי: קולט ואוכל, קאמרי".

את דברי ר' אליעזר על המשנה מסביר רש"י - "טמא - בידוע שהוא דורס". לעומת זאת מן הנימוקי יוסף [שם נט, א ] משמע לכאורה שזהו סימן בפני עצמו: "חולק את רגליו - מסר לנו סימן אחד לטומאה שכולל כל העשרים וארבעה עופות הטמאים, שהיה ברור לו לרבי אלעזר שאין שום עוף טהור חולק את רגליו כשנעמידהו על חוט או מקל, והוא שנותן שתי אצבעות מכאן ושתי אצבעות מכאן".

יש להבין, האם לדעת הנימוקי יוסף יש מחלוקת בין ת"ק ובין ר' אלעזר, ואם כן במה נחלקו. כרש"י נפסק בשו"ע [יו"ד פב, ב], המביא את הסימנים הנ"ל כבדיקה לדריסה, וכתב באר הגולה [שם] שהפוסקים סברו שתנאים אלו לא באו לחלוק אלא לפרש. אמנם בין הראשונים ישנן שלש דעות:

• א. לדעת המאירי [ס, ב] יש מחלוקת ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק.
• ב. לדעת רבנו ירוחם [נתיב טו, ח"ה, כא] יש מחלוקת הלכה כמותו.
• ג. הב"י [שם, וכך משמע בשו"ע] מביא את דברי הר"ן [כ, ב בדפי רי"ף ] שלדעתו דברי ר' אליעזר מתקבלים באופן חלקי - אם הוא חולק רגליו שנים שנים - טמא, אך אם חולק שלוש ואחת - אינו טהור. הדברים מובנים על רקע הבחנתו של הרא"ה על המשנה [שם]:

"ולא קאמר ר' אלעזר בר' צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא, אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו...". אע"פ שבמפורש אמר "שלש לכאן ואחת לכאן טהור", המשנה עצמה אינה מכריעה כך .

• ד. רבנו גרשום על המשנה [נט, א] כותב -

"הדורס טמא - שקולט מהאויר. החולק את רגליו טמא כמפרש בגמרא מותחין לו חוט של משיחה". ולכאורה הוא מבאר מהו דורס, אלא שבאור זה סותר את דברי הברייתא לקמן [סה, א] שממנה משמע שקליטה זו היא רק בדיקה לדריסה. אמנם בעצם לשונו של ר' שמעון בן אלעזר "כל עוף" צריך עיון - מה הצורך לחזור שוב על הידיעה שכל עוף הקולט מן האויר טמא, הרי ברגע שנאמר שהקולט מן האויר דורס, אמרנו שכל עוף כזה טמא. ואולי כוונת רבנו גרשום שיש מחלוקת בין ר"ש בן אלעזר ובין ר"א בר' צדוק: לכל הדעות עוף הקולט מן האויר טמא, אלא שלדעת ר"ש די בעצם הידיעה המפורסמת שהוא קולט מן האויר כדי לטמא, גם אם לא נבדק, ואילו לר"א דווקא אם בדקו אותו וחילק רגליו שתים שתים הוא טמא.

על רקע זה יתכן גם הסבר חדש בדברי הר"ן - ר"ש בא לומר שאין זה משנה כיצד הוא מחלק רגליו, ודי בעצם השימוש שהוא משתמש ברגליו לאחיזת דבר באוויר, ולכן אם הוא קולט ברגליו באוויר הוא טמא. לעומת זאת לר"א דווקא בחילוק הרגלים הוא טמא. ולכן להלכה מתקבלת בדיקת ר"א בחילוק הרגלים, אבל ללא התוספת של חלוקתם שנים שנים. וממילא מובן מדוע לעומת ר"א, ר"ש מוסיף ומטמא "כל עוף...", כי לדעתו בדיקת הקליטה מן האויר מועילה לבדה, לעומת ר"א שסובר שהיא רק סממן (אינדיקציה) של דריסה.

ויש להבין במה נעוצה המחלוקת בין הראשונים, ולדעת המאירי והר"ן במה נחלקו חכמים ור' אליעזר בר' צדוק. ואם אכן יש מחלוקת בין ר"א בר' צדוק ובין ר"ש בן אלעזר - מהו השורש העקרוני למחלוקתם. כמו כן יש לברר מדוע במשנה מופיע רק חלק מן הסימן המובא ע"י ר"א בר' צדוק.

רז"ה [שם כא, א מדפי רי"ף] מביא סימן שנועד אף הוא לזהות את הדריסה: "וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פוט"א כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו בידוע שאינו דורס".

ויש לעיין, במידה ויש מחלוקת בין התנאים הנ"ל, כיצד סימן זה יכול לזהות את הדריסה אם הוא אינו מובא בברייתא .

3. - היחס בין הסימנים

כמו שראינו, הסימנים אינם מתפקדים כמקשה אחת, ולרוב העופות המנויים בכתוב יש רק חלק מסימני הטומאה. לאור זאת יש להבין מה כוונת המשנה [חולין נט, א] "כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור", האם זהו כלל הכרחי, או שהוא נאמר במקביל לדרכים אחרות להתיר עופות , ואם אין הוא הכרחי מדוע הוא נאמר בדרך כזו.

כמו כן, ניכר הבדל לשון בין סימן הדריסה לשאר הסימנים - לעומת הסימנים המנויים כסימני טהרה, סימן דריסה נמנה כטמא. הניסוח החלופי היה יכול להיות 'כל שאינו דורס, שיש לו אצבע יתירה... טהור'. מעבר לחלוקה הזו, קיים הבדל בין הדריסה שהיא סימן שאינו בגופו, ובין שאר סימני העוף ושאר סימני בעלי החיים שהם בגופם. גם הסימן המובא בהמשך ע"י ר' אלעזר בר' צדוק "כל עוף החולק את רגליו - טמא", הוא סימן התנהגותי, ואף הוא מוצג כסימן המעיד על טומאה. מתוך הדברים הללו עולות שלש שאלות:

א. מה הסיבה לחלוקה בין סימנים טמאים לסימנים טהורים?

ב. האם יש קשר בינה ובין הגדרתו של הסימן כהתנהגותי?

ג. האם סימן טמא חופף את הסימן הטהור, ובפועל - האם עוף דורס טמא חרף העובדה שיש לו את שאר הסימנים או שמדובר בנתון שיחד עם הנתונים האחרים מגדיר את העוף .

1) קורקבן נקלף וסימן נוסף

לגבי קורקבן נקלף, רב אסי [חולין סב, ב] מביא שמונה מיני עופות שיש בהם ספק. ומבארת הגמרא - "מאי ספיקייהו? עופות טהורים קורקבנן נקלף, וטמאין אין קורקבנן נקלף, והני - קורקבנן נקלף בסכינא". תוספות [שם] מביא את דבריו של רש"י המבאר שמדובר בעופות שיש להם כבר שלושה סימני טהרה, ויש ספק לגבי הסימן הרביעי. מכאן מסיק תוספות שהסימן שקיים דווקא בפרס או עזניה ולא בשאר העופות הוא קורקבן נקלף. זאת משום שאם קורקבן נקלף הוא אחד מהסימנים שמצויים בשאר העופות, אז קיימים שלושה סימנים אחרים, ובהכרח אחד מהם הוא הסימן שקיים דווקא בפרס או עזניה. ממילא:

1) אין לחוש שעופות אלו הם פרס ועזניה, כי לפרס ועזניה אין אלא סימן אחד של טהרה ובהם יש שלשה סימנים.

2) אין לחוש לשאר העופות שאין להם את הסימן המיוחד. זהו ההסבר של תוספות ורמב"ן לדברי אמימר [שם סב, א] - לשיטת רש"י. אמימר אמר: "עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס".

ולכאורה - אם העוף אינו דורס, ממילא יש בו סימן נוסף, וזהו עוף הבא בשני סימנים. ואין כאן קושי לשוני בלבד, אלא מהותי, שהרי כל ההיתר של עוף בסימן אחד למי שאינו מכיר את רשימת העופות הוא משום שפרס או עזניה שהם העופות היחידים שיש להם סימן אחד בלבד, אינם שכיחים במקום ישוב. לפי זה, עוף הבא בשני סימנים אינו יכול להיות מותר אלא למי שמכיר עורב, שהרי בעורב יש שני סימנים והוא שכיח במקום ישוב. כיצד איפה ניתן להתיר בסימן אחד כשאינו דורס. על כן מבאר רמב"ן - שמדובר בסימן קילוף קורקבן שיחד עם העובדה שהעוף אינו דורס מוכיח שהוא אינו פרס ועזניה אך גם אינו משאר העופות המנויים בתורה. כך סוברים תוספות [שם] וכן רמב"ן [סב, א] ורא"ש [בתוס' שם סב, א - ב; ובפסקים שם ג, נט] בשם רבנו חננאל, במרדכי [שם תרלח] בשם ר"י, ובמאירי [שם סא, א] .

וכך מבאר רמב"ן גם את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים לשיטת רבי: "בסנונית לבנה נחלקו, שיש לה אצבע יתרה כעורב, ושוכן עמו, וקרקבנו נקלף בסכין בשמש. דר' אליעזר סבר - אין זה קורקבנו נקלף, ומין עורב הוא... וחכמים אומרים - קורקבנו נקלף הוא, וכל שקורקבנו נקלף אין לחוש לו אלא בשאין לו אלא סימן אחד שיש לחוש לפרס או לעזניה...".

ובעקבות זאת פסק: "נמצא עכשו שאין להתיר עוף הבא בסימן אחד למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אלא שאותו סימן הוא שקורקבנו נקלף ביד. ולפי מה שפירשנו אפילו רגליו חתוכות ואין לבדקו בשאר הסימנין או שבא בשני סימנין ואחד מהן קורקבן נקלף אע"פ שאינו מכיר עורב או בשלשה טהור לעולם, ולא אמר רב נחמן ובלבד שיכיר עורב אלא משום שבא להתיר בכל שני סימנין אבל בא בקורקבן נקלף לעולם מותר ואין לחוש".

ואכן מצאנו מחלוקת דומה בפרקי דר' אליעזר [ט]: "בחמישי השריץ מן המין כל מין עוף זכרים ונקבות טהורים וטמאים. בשני מיני סימנים הן מטהרין בזפק ובקורקבן נקלף, רבי אליעזר אומר באצבע יתרה".

מן הגמרא לא משמע שישנה מחלוקת בין ר' אליעזר ודעה נוספת לגבי סימני עופות, אך יתכן והכוונה כאן למחלוקת לגבי סנונית, שלדעת חכמים סימן הקורקבן בצרוף סימן אחר מועיל בה, ואילו לדעת ר' אליעזר יש צורך בסימן שלישי להוכיח שאינה עורב.

אמנם, יתכן גם שהמחלוקת היא בעצם מחלוקת תוספות ור' משה בר יוסף. לשיטת ר' משה בר יוסף [רמב"ן חולין סב, ב; רשב"א שם סב, א; רז"ה שם כ, ב - כא, א בדפי רי"ף ועוד], כשהמשנה [שם נט, א] אמרה: "כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור", הכוונה היא שעוף דורס טמא, ושאינו דורס טהור, וסימני עוף שאינו דורס הם אצבע יתירה זפק וקורקבנו נקלף.

לשיטתו אמימר לא הורה להתיר אלא עוף שסימנו - אינו דורס, אלא שיש להכיר פרס ועזניה, כי יש אחד מהם שהוא אסור אפילו שאינו דורס. לפי זה לא יתכן שקורקבן נקלף הוא סימן המוכיח על טהרה עם סימן נוסף כי עדין לא ידוע בעזרתו האם העוף טהור. ואם לדעת חכמים בפרקי דר' אליעזר אפשר להתיר ע"י זפק וקורקבן, הם סוברים כרש"י בביאור הסימנים, ואילו לדעת ר' אליעזר יש צורך בשלשת הסימנים כדי לדעת שהעוף אינו דורס.

בעקבות השיטה שקורקבן נקלף הוא הסימן שלא קיים בעוף טמא פרט לפרס או עזניה, עולה השאלה מדוע המשנה הייתה צריכה למנות ארבעה סימנים, ולא נתנה בידינו את השיטה הזו לאיתור עופות טהורים. שאלה דומה מופיעה בבית יוסף [יו"ד פב], לגבי לשון המשנה [שם] - "כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור". לשיטת רבנו חננאל לכאורה גם מי שיש לו רק קורקבן נקלף וסימן נוסף טהור.

על כך הוא משיב שתי תשובות: "דלרבינו חננאל מתניתין דקתני "וכל שיש לו אצבע יתירה וכו'" יש לו כל הסימנים קאמר דמסתמא מחזקינן ליה באינו דורס כיון שיש בו כל שלשת הסימנים, וכדברי ה"ר משה ב"ר יוסף". אפשרות זו מתאימה רק לשיטת רבנו חננאל כשלעצמה, ולא להסבר של רש"י לשיטת רבנו חננאל, שהרי רש"י חולק על ר' משה ב"ר יוסף.

"אי נמי ארבעה סימני טהרה מני ואזיל ולא נחית השתא לאגמורי לן בכמה סימני טהרה סגי". כך מבאר גם רשב"א [נט, ב] בביאור שיטת רש"י. אפשרות זו מעלה את השאלה, אם היעד במשנה אינו כיצד הסימנים המתירים, מהו היעד של המשנה. לקמן יתבאר, שמבנה המשנה מבהיר את עיקר פעולתם של הסימנים, וממילא מובן סדר מנינם במשנה .

2) סימן הדריסה - מקביל או חופף

להלן, נבאר את שיטות הראשונים לגבי מבנה המשנה, כאשר המוקד אינו כיצד להציב את העופות השונים שבתורה, ומספר הסימנים שיש להם, ע"פ דרך הלימוד שהובאה לעיל, אלא כיצד הם מבינים את היחס בין סימן הדריסה ושאר הסימנים, במשנה.

1. - רש"י רש"י [סה, א] מבאר - "יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור - וארישא סמיך דתנא ליה "כל עוף הדורס טמא", ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור". כלומר - הסימנים אינם חופפים אלא מקבילים. כך יש לבאר את דבריו לגבי בדיקת ר"א ברבי צדוק [נט, א]: "כל עוף החולק את רגליו טמא" - "בידוע שהוא דורס".

רש"י בא להדגיש שכשנאמר "טמא" לא הייתה הכוונה אלא שבסימן זה הוא טמא, אך קביעת הדין על העוף ככלל - תלויה בשאר הסימנים.

בהתאם לשיטתו רש"י מבאר את דברי אמימר [סב, א]: "עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס", "כי משכחינן ביה סימן אחד מחזקינן ליה בטהור כל כמה דלא חזינן ליה דדריס".

כיוון שלשיטתו אין חילוק בין דריסה לסימן אחר, אין סיבה לומר שטהרת העוף מתקיימת דווקא כשהסימן המדובר הוא שאינו דורס, אלא כוונת אמימר היא לכל סימן, והמילים "והוא דלא דריס" באו להתנות תנאי נוסף - חיצוני.

ומקשה תוספות [שם]: 1. מדוע עוף כזה טהור הרי יש לו שני סימני טהרה, וממילא הוא יכול להיות עורב . 2. מן הסוגיה משמע שאילו פרס ועזניה היו שכיחים היה אפשר לחוש שעוף כזה הוא פרס ועזניה. כיצד יכול להתקיים חשש כזה כאשר יש לו שני סימני טהרה, ולפרס ועזניה רק סימן אחד. כדעת רש"י סובר ריב"ם [תוספות שם סב, א].

2. - ר"ת

רבנו תם [תוספות חולין סא, א; ספר הישר חידושים תנ; בעל המאור חולין כא, א מדפי רי"ף; רמב"ן חולין סב, א], מבאר כרש"י, שדריסה אינה סימן החופף את שאר הסימנים, אלא הוא מקביל אליהם. אע"פ כן ר"ת סובר שההיתר בעוף הבא בסימן אחד אם הסימן הוא שאינו דורס, נובע מהבנת המשנה, והגמרא.

במשנה נאמר שכל עוף שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור. וכוונת המשנה היא שכל עוף דורס טמא, וכל מי שקורקבנו נקלף ויש לו זפק ואצבע יתירה טהור, כיוון שהוא אינו דורס.

זאת, לא משום שהדריסה היא כלי לבחון את הסימנים האחרים, אלא מתוך הנתונים העולים מהמשנה ומהגמרא: כפי שקבלנו - לשיטת רש"י בלימוד הסימנים - לקבוצת העופות יש שלשה סימני טהרה, ולעורב שנים, לפרס ועזניה אחד, ולנשר אין סימן טהרה כלל. ובנוסף, למדנו מהמשנה שבעלי שלשה סימני טהרה אינם דורסים. שכלול שני הכללים מעלה, שהעופות הטמאים שיש להם שלשה סימני טהרה וממילא אינם דורסים, טמאים מפני שחסר מהם אחד משאר הסימנים - חסרון זפק או אצבע יתירה, או קורקבן שאינו נקלף. לעומת זאת הטמאים שיש בהם את הדריסה, הם פרס או עזניה , ולכן כאשר התירו עוף הבא בסימן אחד, נוסף תנאי שאינו קיים בעוף הבא בשלשה סימנים "והוא דלא דריס", מפני שע"י שלילת הדריסה מתברר שהוא אינו טמא.

לפי זה לכאורה שתי הכללים במשנה משלימים - א. עוף שיש בו סימן טהרה בודד, אינו טמא אלא אם כן הוא דורס. ב. עוף שיש בו שלשה סימני טהרה שבגופו, ואינו דורס וטהור. ועוף שיש בו פחות משלושה סימני טהרה שבגופו, אע"פ שאינו דורס - יתכן והוא מקבוצת העופות הטמאים .

הכלל הראשון בא לידי בטוי בדברי רמב"ן לשיטת ר"ת [שם]: "והיינו דקאמרינן עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס - כלומר, שאותו סימן הוא שאינו דורס, ורואין ומכירין בו שאין בו אלא סימן זה של טהרה בלבד, והשלשה הנזכרין של טומאה הן". לפי זה עולה שבנוסף להבנת ההשלמה שבין הכללים המובאים במשנה - מבחינת העיקרון המנחה, ישנה הבחנה ביניהם - מבחינת המציאות שהם מתייחסים אליה. כלל א' עוסק דווקא בעוף עם סימן אחד, ואילו כלל ב' עוסק דווקא בעוף עם שני סימנים.

אמנם, אם מדובר בשני מקרים שונים, צריך עיון מדוע לא נבאר שבמקרה של שלשה סימני טהרה, אליו מתייחס הכלל השני, ניתן לטהר אפילו אם העוף דורס, הרי בבסיסו של הכלל השני ההנחה שבקבוצת העופות הטמאים בעלי שלשת הסימנים אין עוף שיש בו שלשה סימנים שבגוף, ולכולם יש סימן שאינם דורסים. בנוסף אנו יודעים ששאר העופות הטמאים הם עופות בעלי סימני טומאה .

ביסוד דבריו של ר"ת מונחת הבנת לשון המשנה, ובעיקר הברייתא [חולין סה, א]: "רבן גמליאל אומר: דורס ואוכל - בידוע שהוא טמא, יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף - בידוע שהוא טהור".

אמנם, באור זה אינו עולה בקנה אחד עם הצגת המשנה כשני שלבים שונים המתייחסים למספר שונה של סימני טהרה. ולכן צריך עיון - אם אנו מבינים שהכלל הראשון במשנה מתייחס גם למקרה של עוף עם יותר מסימן טהרה אחד, מנין הביטחון שגם לפרס וגם לעזניה יש דריסה, ומנין לנו שאין אחד מהם שסימן טהרתו הוא שאינו דורס.

3. - רמב"י

לשיטת ר' משה בר יוסף [רמב"ן חולין סב, ב; רשב"א שם סב, א; רז"ה שם כ, ב - כא, א בדפי רי"ף ועוד ] שהובאה לעיל [עמ' 35], שני הכללים במשנה חופפים זה את זה - עוף דורס טמא, ואילו עוף שיש בו את סימני הטהרה אינו דורס. לפי זה לכאורה מדובר כאן בשני סימנים המתייחסים לאותה המציאות, ובעצם - בכלים שונים לבירור סימן הדריסה.

אמנם, כללים אלו אינם חופפים לגמרי. רשב"א [סב, א] מבאר את שיטתו: "והא דאמר אמימר "עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס", הכי פירושה - והוא שיהא אותו סימן שאינו דורס, דאי בחד סימן אחר אתי לספוקי לכולהו עופות טמאים, אבל הבא בסימן שאינו דורס ליכא לספוקי אלא לפרס או לעזניה שאינו דורס, ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב".

כלומר, קיים עוף טמא שאינו דורס אך יש לו סימני טומאה אחרים. אמנם כל עוף שיש לו זפק אצבע יתירה וקורקבן נקלף טהור וממילא גם אינו דורס, אך לא כל עוף שאינו דורס יש לו אצבע יתירה קורקבן נקלף וזפק.

וצריך עיון - לכאורה היה אפשר לכתוב כלל אחר, שיכלול עופות נוספים שאינם טמאים: כל שיש לו שלשה סימנים טהור. כגון - עוף שיש לו שנים מתוך שלשת סימני הגוף, וגם אינו דורס - טהור, שהרי מבין עשרים וארבע עופות טמאים יש עשרים ושתים עם סימן טהרה אחד, אחד עם שני סימנים, ואחד ללא כל סימן.

וברשב"א [שם] כתב: "וניחא נמי הא דלא קאמר 'והבא בשלשה טהור והוא שבקי בהן ובשמותיהן', שכלל זה כבר למדנו אותו ממשנתינו, אף על פי שאינו בקי בעופות הטמאין כלל, דאין לך עוף הבא בשלשה סימני טהרה שאינו טהור".

וצריך עיון כיצד נח הדבר לרשב"א, הלא המשנה מתירה עוף טהור דווקא בשלשה סימנים שבגופו שכתוצאה מהם נשללת גם הדריסה. בניגוד לדבריו, כותב הרמב"ן [שם] לשיטת רמב"י: "נמצא עכשו שכל עוף הבא בשלשה סימני טהרה בגופו טהור". משמע - דווקא בשלשה סימני טהרה שבגופו, ולא בסימן שאינו דורס .

ונראה שמחלוקת זו עולה גם מלשון הפוסקים. השולחן ערוך [יו"ד פב, ב] כותב: "ואם ידוע שאינו דורס, יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד... ואע"פ שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור".

הש"ך [שם ד] מבאר שסתימת דברי השו"ע היא כרמב"י, אלא שלא חש לפרט שיטות, כיוון שממילא יש צורך במסורת שאינו דורס. מכל מקום עולה, שרמב"י לא התיר אלא בשלשת הסימנים הללו .

ברם, ערוך השולחן [יו"ד פב, יג] כתב לשיטת רמב"י: "והנה לשיטה זו, אם מצאנו עוף בשני סימני טהרה משונים משני סימנים שיש בעורב, אין לחוש לשום עוף טמא, דשיטות אלו סוברים שלבד הכ"ד עופות טמאים שבתורה ליכא עוד עוף טמא בעולם, וא"כ אין כאן שום חששא, וכל שכן אם נמצא עוף בג' סימנין ליכא שום חששא" .

4. - רמב"ם

רמב"ם [מאכלות אסורות א, טז - יז] מבאר את השימוש בסימנים כך: "מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד. לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה, ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב".

ובפירוש המשנה [חולין ג, ו] כתב: "ואין אנו צריכים עד שיהיו כל אלו, אלא אפילו אחד מהם אם נמצא בעוף בלתי ידוע הרי זה עוף טהור, והוא שלא יהא דורס ואוכל, לפי שכל דורס ואוכל אסור וזה סימן כללי".

מדברי הרמב"ם משמע לכאורה שהוא מפרש כרש"י את דברי אמימר, ולדעתו כשהותר עוף הבא בסימן אחד אין הכוונה לסימן שאינו דורס, והמילים "והוא דלא דריס" נאמרו כתנאי נוסף. מאידך, הוא מציג את אי-הדריסה בתור נקודת מוצא ודאית, ובעיקר - הוא מתייחס לדריסה כ"סימן כללי" .

לאחר מכן מביא הרמב"ם [שם יט] גם את דעת ר"ח: "אמרו הגאונים, שמסורת היא בידיהם, שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף ביד, אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו". וצריך עיון: לעיל בארנו, שהנימוק לשיטת ר"ח הוא הידיעה שקורקבן נקלף הוא סימן שישנו רק בפרס או עזניה, והללו אינם שכיחים. הרא"ש [חולין ג, נט] מבאר לשיטת ר"ח, שאין בדברי אמימר דרישה לכך שיהיה לעוף גם את הסימן שאינו דורס, אלא שלא יהיה מדובר בעוף שאנו יודעים שהוא דורס. לעומת זאת הרמב"ם סובר שיש צורך בידיעה ודאית שהעוף אינו דרוס, ואע"פ כן הוא מקבל את מסורת הגאונים ומביא אותה להלכה.

הבית יוסף [שם] מבאר שלדעת רמב"ם סימן הדריסה אינו חופף את שאר הסימנים, כלומר - העדר הדריסה אינה עדות על קיומם של שאר הסימנים, ואף על פי כן הדריסה היא סימן מקביל אל שאר הסימנים, כך שהדרישה לסימן זה אינה הופכת את העוף לבעל שני סימנים, אלא לבעל סימן אחד. אלא שיש לברר לפי זה מהו מעמדו של סימן הדריסה לדעת רמב"ם , וממה נפשך - אם זהו סימן הפועל לבדו - מדוע צריך סימן אחר, ואם זהו סימן הפועל ביחד עם סימנים אחרים - מדוע הוא אינו נמנה כסימן נוסף יחד איתם.

ה. סימני דגים

1. - סנפיר וקשקשת התורה מונה שני סימנים בדגים - סנפיר וקשקשת. ומבואר במשנה, שסנפיר הוא חלק שעל ידו הדג שט, ואילו הקשקשת קבועה בדג. ובלשון התוספתא [ג, ט] "קשקשין שמלובש בהן". לשון זו נקט גם הרמב"ם בפרוש המשנה, ובאר רבי עקיבא איגר [משנה חולין ג, ז] שהדבר נובע משום שהוא סובר כרמב"ן [ויקרא יא, ט], שקשקשת שאינה נקלפת ע"י יד או סכין והיא חלק מגוף הדג עצמו אינה נחשבת קשקשת .

הנודע ביהודה [תנינא יו"ד כח] הקשה בעניין זה: "ומה בכך שאינם נקלפים והיכן הוזכר הקילוף בבלי או בירושלמי או בתורת כהנים, אדרבא במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן בפירושו נדחק בזה וכתב אם אין נקלפים לא נקרא לבוש שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש וכן כתב "עור ובשר תלבישני" [איוב י, יא] . בדומה לדברי הרמב"ן בעניין קשקשים, כותב התפארת ישראל [על המשנה שם] לגבי סנפיר: "וסנפירין הפורח בהן" - "ששט בהן, ונראה לי דקמ"ל לאפוקי כשזוחל על סנפיריו כמו שעושה אאל".

ואולי זו כוונתו של רבנו ירוחם [טו, כו]: "יש דגים שיש להם סנפיר כמו כנף ששט בו ע"פ המים, ואין לו קשקשין, כלומר קשקשין שעליו כמין קליפות קטנות, וזהו דג טמא".

וכתב על דבריו הבית יוסף [יו"ד פג]: "ודברי רבנו ירוחם בדין זה כמעורבבים בעיני ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו".

ושמא כוונתו, שיש מין שיש לו סנפיר אך הסנפיר הוא כמו כנף שעפים על ידו, וממילא אינו סנפיר שנועד לשוט, ולכן יש לאוסרו, ואף שיש לו קשקשים, וכלל נקוט בידינו ש"כל שיש לו סנפיר יש לו קשקשת" [נדה נא, ב], כיוון שהם שונות מקשקשת רגילה אין הם נחשבים קשקשת .

יתכן שההסבר לדברי הרמב"ן בעניין קשקשים ולדברי התפארת ישראל בעניין סנפיר, אינו נובע אך ורק מהעובדה שקשקשת קרויה מלבוש, ושהסנפיר אינו מיועד לזחילה, אלא שסימני הדג צריכים להיות דבר הנוסף על מבנה הגוף של בעל חיים אחר, ולכן: א. הקשקשת צריכה להיות דבר הנקלף מן הגוף, כלומר - תוספת חיצונית לעצם קיומו של גוף. ב. הסנפיר אמור להקנות לדג יכולת שאינה קיימת בבעלי חיים אחרים, ולכן סנפיר שמיועד לזחילה אינו נחשב סנפיר . 2. - מקומם זמנם ומנינם

הגמרא [חולין סו, א - ב] אומרת, שגם דגים כאלה שבלידתם אין להם סנפיר וקשקשת, אך הם מופיעים לאחר זמן - הם טהורים. כמו כן, אם יש להם סנפיר וקשקשת רק כשהם במים, הם טהורים. לדין זה קיימים מקורות שונים, ויש לעיין האם הוא נובע מסברה, והאם אפשר להשליך ממנו מדגים למקומות אחרים.

לגבי מנינם ומקומם ישנה מחלוקת תנאים. במשנה [נט, א] נאמר: "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, רבי יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר אחד".

ובתוספתא [חולין ג, ט \ כז]: "וכמה קשקשין יהו בו, אפילו אחד תחת לחיו ואחד תחת זנבו ואחד תחת סנפיר שלו. ר' יהודה אומר שנים קשקשת אחד תחת לחיו ואחד תחת זנבו ואחד תחת סנפיר שלו".

ובספרא [שמיני פרשה ג, ה]: "אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים, כגון קיפונות, מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחת, ואין לו אלא קשקשת אחת, תלמוד לומר "קשקשת". רבי יהודה אומר, אף שני קשקשים, ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר "ושריון קשקשים הוא לבוש".

מפשטות מקורות התנאים, עולות ארבע שיטות לגבי מספר הקשקשים ומקומם: א. שיטת ת"ק בספרא - אחד. ב. שיטת ר' יהודה במשנה ובספרא - שנים. ג. שיטת ת"ק בתוספתא - אחד בלחיו בזנבו ובסנפירו. ד. שיטת ר' יהודה בתוספתא - שנים בלחיו בזנבו ובסנפירו.

בין הראשונים קיימות שיטות שונות כיצד לבאר מחלוקת זו וכיצד להכריע בה: א. הבית יוסף [יו"ד פג] והמגיד משנה [מאכלות אסורות א, כד] מדייקים מסתימת דברי הרי"ף [חולין כג, א] והרמב"ם [מאכלות אסורות א, כד] שהביאו את המשנה כצורתה, שדי בקשקשת אחת, וכך פסק בשו"ע [שם א]. לפי זה אכן קיימות ארבע שיטות כנ"ל. ב. הרמב"ן [חולין שם] מסיק מסתימת המשנה והספרא שהלכה כת"ק, אלא שהוא סובר שת"ק לא חולק על המקומות המופיעים בתוספתא, ואין כוונת התוספתא לומר שצריך שלשה קשקשים לת"ק וששה לר' יהודה אלא שהמקום שבו צריכים להיות הקשקשים - אחד לת"ק ושתים לר' יהודה, הוא תחת הזנב הלחי או הסנפיר. צורך זה מנומק בדבריו, כיוון שיש חשש שמא נדבקו לדג זה קשקשים מדגים אחרים טהורים. כאשר הקשקשים מצויים במקומות הנ"ל חשש זה אינו קיים. רמ"א [שם] כתב שיש להחמיר כרמב"ן.

פרוש זה מופיע ברא"ש [חולין ג, סז], שבאר "קובע לו מקום כשאין לו אלא קשקשת אחת". ודבריו מבוארים ע"פ הפרי מגדים [שפתי דעת שם א] שלדעתו כשיש בהרבה קשקשים, לא חוששים שמא נדבקו מדג אחר. לפי זה קיימות רק שיטות א', וב', הנ"ל, אלא שלכל השיטות מקום הקשקשים הוגבל.

ג. רשב"א [חולין שם] מביא את דברי הרמב"ן, וכותב שדבריו בפרוש הספרא דחוקים. הוא מוכיח מדעת ר"ח המובאת גם בר"ן [על רי"ף שם], שדברי התוספתא מהווים השלמה לדעת ת"ק, ואף לדעתו הקשקשים צריכים להופיע בשלשת המקומות, אלא שהוא חלוק עם ר"י לגבי מנין הקשקשים שצריך להימצא בכל אחד מן המקומות. לפי זה ישנן קיימות רק שיטות ג', וד' הנ"ל. בתורת הבית הקצר [ג, א] פסק רשב"א כרמב"ם, וכתב שראוי לחוש לדעת ת"ק ע"פ ר"ח.

הש"ך [פג, א] מביא את דעת המגיד משנה [שם] שיש לחוש לקשקשים שנדבקו מאחר אך כיוון שבודק שהם בגופו די בכך. ולכאורה הדברים פשוטים, שיש מדאוריתא צורך להקפיד שהקשקשים יהיו במקום שאין בו חשש שמא נדבקו מאחר, אלא שכל בדיקה שיכולה לוודא זאת - תועיל. אלא שמדברי רמב"ן שנפסקו ברמ"א לא משמע כך, וממילא יש מקום לדון מה יסוד הסברה להחמיר בדבר.

מעבר לכך יש להבין לשיטת רי"ף ולשיטת ר"ח, במה נחלקו התנאים - מה פשר הדרישה לשני קשקשים ולא רק לקשקש אחד, וכמו כן מה שורש המחלוקת לגבי מקום הקשקשים - האם נחלקו לגבי החשש שמא נדבקו, ואם כן מה הסברה לכאן ולכאן, ומדוע לא נידון הדבר ככל חשש מציאותי לפי כללי ספק איסור רוב ומיעוט .

3. - טהרה ע"פ מין מהתוספות [חולין סג, ב] עולה, שאפשר לברר את טהרת הדג ע"פ היכרות עם המינים הטמאים. לעומת זאת, מן הרמב"ם [מאכלות אסורות א] אפשר לדייק שאי אפשר להסתמך על הכרת המינים. לגבי עופות בהמות וחגבים כתב רמב"ם במפורש, שאפשר לסמוך על ההיכרות עם המינים, ואילו לגבי דגים לא כתב כך. כמובן שיש לעיין מה הסברה האפשרית לחלק בין דגים ובין שאר בעלי החיים.

מחלוקת נוספת שניטשת באחרונים נוגעת לגבי יצורים שחיים בים אך דומים לחיות, ונקראים חיות הים. כאן עולה שאלה אחרת הקשורה למין - מה ההגדרה לקבוצת הדגים, והאם התנועה באמצעות סנפיר היא חלק מההגדרה הזו. בנוסף עולה השאלה מה היחס בין השיוך לקבוצת הדגים, ובין הטהרה ע"י סנפיר וקשקשת - האם סנפיר וקשקשת הם סימן שיש להשתמש בו דווקא כשמדובר בקבוצה מסוימת של בעלי חיים, או שכל בעל חי יכול להיטהר כשהם קיימים .

4. - סימני ראש ושדרה הגמרא במסכת עבודה זרה [לט, ב - מ, א] מביאה ברייתא האומרת: "איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר".

מבואר בגמרא שההיתר מתייחס לטהרתם של הדגים, אלא שהראשונים נחלקו מה משמעות הדבר:

א. לדעת רש"י [שם], תוספות [שם], רא"ש [שם ב, מא], ונימוקי יוסף [שם] - מדובר בסימנים מקבילים לסימנים המופיעים בתורה, והם - בדיקת הראש האם הוא מחודד כדגים טמאים, והאם יש לו חוט שדרה כדגים טהורים. וכן פרשו ראשונים רבים .

ב. לדעת רא"ה ראב"ד [שם] ורמב"ם - ע"פ הבית יוסף [יו"ד פג] מדובר בטביעת עין כלפי מין הדג. כלומר, שידוע לנו שמין דג מסוים טהור, אלא שאנו מסתפקים האם הדג שלפנינו משתייך לאותו המין, ובאמצעות הראש והשדרה אנו יכולים לדעת האם זהו הדג.

ונחלקו האמוראים: לדעת רב נחמן די בסימני \ היכר הראש או השדרה, ואילו לדעת רב הונא יש צורך בשניהם. מהמשך הסוגיה מובן שאין כאן מחלוקת במציאות האם ישנם דגים טמאים בעלי סימן \ היכר הראש שאנו עלולים לטעות בהם. זאת משום שלדעת עולא, כשאנו דנים בציר שיש בתוכו דגים, די בראש או שדרה, ובדגים יש צורך בשניהם, וכך משמע גם מרוב הראשונים . אילו היה מדובר בשאלה מציאותית האם קיים דג טמא שיש לו סימן \ היכר בראשו ולכן צריך לבדוק גם בשדרה, לא אמור להיות הבדל בין הציר לדגים. אם כן ברור שיש כאן מחלוקת עקרונית, מהי רמת הבדיקה שדרושה בדגים, ולכן עולא החמיר בדג עצמו, והקל לגבי ציר הדג.

עניין אחר שמתברר מדברי הראשונים בסוגיה זו הוא שניתן לסמוך בדגים על מסורת בהכרת המין. כך כותב המאירי [ע"ז שם], וכך משמע מהראב"ד והרא"ה, ומהחולקים עליהם - שלגבי פרט זה לא דחו דבריהם .  

ו. סימני חגבים

זהותם

בסוף פרשית העופות [ויקרא יא, כ] אומרת התורה: "כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם".

לאחר מכן מסתיימת הפרשיה , ומופיעים שלשה פסוקים [שם כא - כג]: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו. וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם".

הציווי הכללי "כל שרץ העוף" שב על עצמו, ועל כן הספרא [פרק ה, י] דורש, שישנו ריבוי לגבי שרץ בעל חמש רגלים, מעין הכלל "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" [מנחות ט, ב]. מהתבוננות כללית נראה שהישנות הפסוק מדגישה את הכפילות שקיימת בפרשת החגבים: מחד, שרץ העוף משתייך למערכת השרצים, ולפי זה חגבים הם היתר מכלל איסור השרצים. מאידך, האיסור על שרץ העוף מובא בסוף פרשת עופות, ומשמע שהוא חלק ממנה. זאת בדומה לשרץ המים שמופיע בפרשת דגים ובניגוד לשרץ הארץ שאינו עם הבהמה והחיה. לפי זה החגבים קשורים לעופות.

אפשרות אחרת יכולה להסתמך על פסוקים המופיעים בהמשך הפרק [שם לט-מב]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב... וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים, לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם".

ציווי זה הנוגע לאכילת חגבים שאינם טהורים, לאחר סיום פרשת העופות, יחד עם הנבילות, ובנפרד משאר דיני שרצים, יכול ללמד על קיומם של החגבים כיחידה בפני עצמה. לפי זה אכילת שרץ העוף היא איסור בפני עצמו, במקביל למצות העשה על אכילת חגבים מותרים בלבד "אך את זה תאכלו".

מוני המצוות, נחלקו בעניין זה. רמב"ם [עשה קנא] והחינוך [קנח] מונים מצות עשה של סימני חגבים, אך אינם מונים מצות לא תעשה, ואילו בעל הלכות גדולות מונה גם איסור על אכילת חגבים טמאים. בנוסף, הרמב"ם [מאכלות אסורות ב, ה] כותב: "חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף".

לפי זה יש כאן מחלוקת האם החגבים הם מין בפני עצמו, או שהם היתר מכלל איסורו של שרץ. אמנם, המאירי [חולין סה, א] פותח את דבריו בעניין חגבים: "אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם... וחייבין עליהם משום שרץ העוף" .

נמצאנו למדים, שקיימת גם האפשרות שחגבים הם עוף. לפי אפשרות זו יש בחגבים שני היתרים - היתר מאיסור עוף טמא, והיתר מאיסור שרצים. הזיהוי שלהם כעוף אינו פועל יוצא של איסור חגב משום שרץ העוף.

הרמב"ן - שלא השיג מאומה על איסור החגבים משום שרץ העוף, גם כשהשיג על רמב"ם בענייני שרצים [ספר המצות שורש ט] - כתב בפרושו לתורה [ויקרא יא, כ]: "שרץ העוף - הן הדקין הנמוכים ורוחשין על הארץ... לשון רש"י. ואיננו נכון אצלי, כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו, ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גודל גופו. והעטלף קטן הרגלים, ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו, ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם. אבל שרץ העוף פירושו בצדו "ההולך על ארבע", כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד, ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם. אבל בעלי ארבעה רגלים הולכים נמוכים, וצוארם וראשם למטה כשרצים, ולכך יקראו שרץ העוף...". מדבריו ברור שאין לסווג את החגב כתת-קבוצה של עוף, בעלת הבדל כמותי, אלא כקבוצה בפני עצמה. חשיבות הגדרתם של חגבים קשורה למידת הקשר בין סימני חגבים, ובין סימני עופות דגים בהמות וחיות. במידה ומדובר במין שרץ מותר, יתכן ואין כל קשר בין סימנים אלו לשאר הסימנים. הבנה זו מתבקשת בייחוד לאור שיטת רמב"ם [ספר המצות ל"ת קעט, מאכלות אסורות ב, כג] והבנת ר' חיים [גרי"ז מנחות כט, א] העולה מתוך דבריו - ששרצים הם תאר ולא מין .

כמו כן, אם החגבים אינם קבוצת בעלי חיים אלא מעין נספחים של השרצים או העופות, יתכן וסימני חגבים לא באו אלא לזהות את הקבוצה, ואילו בתוך קבוצה זו לא קיים מין טהור או טמא.

לעומת זאת, האפשרות שיכולה לעלות מלשונו של המאירי היא שקיימות שתי מערכות של היתר בחגבים - היתר מכלל העופות ובעלי החיים, שהרי לא מצאנו שסתם בעל חיים הותר, ומעבר לכך היתר מכלל השרצים, ויש לדון האם יתכן שהסימנים ו \ או דיניהם - נחלקו בין המערכות הללו.

הד לדיון הזה, ניתן למצוא בביאור הרד"ל לפרקי דר' אליעזר [ט] שבו נאמר: "בחמישי השריץ מן המין כל מיני חגבים זכרים ונקבות טמאים וטהורים, בשני סימנים הן מטהרים בכרעים ארוכים שבהן מקפצין על הארץ ובכנפים מכסין את כל הגוף".

לדעת רד"ל, הסיבה שלא מוזכרים הסימנים המופיעים במשנה - ארבע רגלים וארבע כנפיים, נובעת מהבחנה בין סימני קבוצת החגבים, וסימני המינים הטהורים שבהם - מנין הרגלים והכנפיים הם סימני כלל החגבים, ואילו כשאנו כבר יודעים שמדובר בחגבים, הכרעיים והכנפיים המכסות הם סימני הטהרה .

השיטות בלימוד סימניהם

התורה [ויקרא יא, כא - כג] מלמדת מהם מיני וסימני החגבים הטהורים: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו: וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם".

הסימנים בשלמותם מנויים במשנה [חולין נט, א]: "ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב" . בעקבות הפער בין הסימנים המנויים במשנה, ובין אלו המפורשים בפסוקים, קיימות שלוש שיטות כיצד הסימנים נלמדים מן הפסוקים [שם סה, א - סו, א]. בכל אחת מן השיטות יש התייחסות לדרך הלימוד, לפרטים נוספים בגוף החגב, ולשאלה האם שמו של הנידון צריך להיות חגב:

1) לדעת תנא דבי ר' ישמעאל -

א. דרך הלימוד: "אשר לו כרעיים" הוא כלל, מיני הארבה הם פרט, ו"למינהו" שמוזכר בכל אחד מהם הוא כלל. לכן יש ללמוד שכל חגב שהוא כעין הפרט, כלומר - יש בו ארבע סימנים אלו, המאפיינים את מיני הארבה - טהור.

ב. פרטים נוספים בגוף החגב: כיוון שהוזכרו חרגול וארבה, ולארבה אין גבחת או זנב, ולחרגול יש את שניהם, מוכח שפרטים אלו אינם קשורים לסימני חגב. כמו כן, סלעם הוזכר בתור ריבוי לרבות חגב שראשו ארוך.

ג. שם חגב: למדנו מהמין הרביעי המוזכר בתורה, חגב, ששם החגבים צריך להיות חגב. ונחלקו:

1. רשב"א [תורת הבית ג, א ] כתב שהכוונה היא לכל מיני החגבים הטהורים. 2. לדעת רמב"ן [שם סה, ב], וכך עולה מפשטות דברי רש"י [ויקרא יא, כא] ורמב"ם [מאכלות אסורות א, כב; פרוש המשנה חולין ג, ז] - דווקא טהרת חגב שראשו ארוך תלויה בשם חגב, ואילו חגב שאין ראשו ארוך טהור גם אם אין שמו חגב .

• וצריך עיון - מה הסברה, הרי ראשו ארוך נלמד מייתור בפסוק, ומדוע נסבור שיתור זה אמור דווקא בתנאי ששמו חגב .

2) לדעת תני דבי רב -

א. הלימוד: "אשר לו כרעים" הוא כלל, מני הארבה הם פרטים, ו"למינהו" שמוזכר בכל אחד הם פרטים נוספים. מהם למדנו שיש לרבות מינים הדומים להם: מארבה שאין לו גבחת - צפורת כרמים, מסלעם שיש לו גבחת - יוחנא ירושלמית, חרגול שיש לו זנב - ערצוביא, ומחגב - רזבנית הדומה לו. מביאור תוס' רא"ש והמאירי [חולין שם] משמע שלשיטה זו הלימוד הוא לשמונת המינים הללו בלבד.

ב. פרטים נוספים: ראשו ארוך אסור, שהרי אין בין הפרטים הללו מי שראשו ארוך.

ג. לגבי שם חגב נחלקו:

1. לדעת תוס', רמב"ן, וראשונים רבים [חולין שם] - כיוון שאין מקור מיותר לרבות זאת, אין צורך. 2. רמב"ן מעלה אפשרות נוספת - שיש צורך בשם חגב, והוא נלמד לדעה זו משום שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכל מיני הארבה שהוזכרו או נלמדו נקראים חגב.

• לשיטה זו יש צריך עיון - אם דווקא מינים אלו הותרו, מדוע לא די בריבוי המינים שאינם כתובים בתורה מן המילה "למינהו", כשם שמינים נוספים נלמדו בעופות. בנוסף - מה משמעותם של סימנים אם ישנו ריבוי למינים מסוימים בלבד .

3) בדעת תנא קמא, נחלקו ראשונים:

א. לריב"ם [תוספות והמאירי בגמרא שם; רשב"א תורת הבית ג, א; ור"ן כג, א בדפי רי"ף], הרב אלברגלוני [רמב"ן שם, ר"ן] ורמב"ם [שם] - ת"ק סובר כמו תנא דבי רבי ישמעאל, ודברי ר' יוסי משלימים לדברי ת"ק.

ב. לרי"ף [שם] ע"פ רמב"ן [שם], ר"ן [שם] ורשב"א [תורת הבית ג, א]: - ת"ק חולק על שאר התנאים, ולדעתו נאמר ארבע פעמים "למינהו" בחגבים כדי ללמוד מהחגבים המוזכרים בתורה ארבעה סימנים אלו שעל ידם יש לטהר חגבים.

לשיטת רי"ף זו יש לומר שהסברה ללמוד דווקא סימנים אלו נובעת ממה שמבאר רמב"ן [שם] בעניין אחר: "שהארבע כנפים וחופין את רובו, דומין הן לקרסולין, וארבע רגלים שפירשה בהן תורה שאף הן מסייעין אותו לנתר על הארץ".

אמנם, צריך עיון: א- מדוע יש צורך במקור ללמוד את שני הסימנים - ארבע רגלים וכרעיים, הרי אלו מוזכרים במפורש בפסוק בתור כלל לחגבים הטהורים.

ב- כיצד אפשר ללמוד מן המילה "למינהו" - סימנים, הלא משמעות הביטוי היא ריבוי המין של החגב, ולא תוספת סימן כתנאי לטהרה, וכשם שבעופות למדו ממילים אלו ריבוי לגבי המין ולא לגבי הסימן. ג- מדוע בניגוד לתני דבי רב ולתני דבי ר' ישמעאל ת"ק אינו מיישם את העיקרון של "כלל ופרט" או "כלל ופרט וכלל" בפסוקים הללו .

3. - חופין את רובו

הגמרא [חולין שם] מסתפקת: "מאי רובו. אמר רב יהודה אמר רב - רוב ארכו. ואמרי לה - רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו".

ובמקום אחר מופיע [ע"ז לז, א - ב]: "העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן... מאי אייל קמצא - רב פפא אמר: שושיבא... רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר סוסביל . בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור, והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי, מר סבר: רובא כל דהו בעינן, ומר סבר: רובא דמנכר בעינן".

נמצא, שישנן שתי מחלוקות לגבי דין רובו: 1. האם מדובר ברוב האורך או ברוב ההיקף. 2. האם יש צורך ברוב הניכר או ברוב כל שהוא. להלכה כתב המאירי [חולין שם] שאין צורך ברוב הניכר.

וצריך עיון מהו שורש המחלוקות הללו, האם יש קשר ביניהם, וממילא האם יש קשר בין הכרעתו של רב פפא בחולין, ובין העובדה שבע"ז הוא חולק על ההסבר של עולא לעדות יוסי בן יועזר.

בנוסף - מרש"י ושאר הראשונים [ע"ז שם] עולה, שרב פפא ועולא באו להסביר במה נחלקו יוסי בן יועזר וחכמים בעדויות, אך הראב"ד [שם] מסביר שהם מבארים במה נחלקו תני דבי רב ור' ישמעאל:

א. לדעת רב פפא - ר' ישמעאל סבר שהזכרתו של מין סלעם בפסוקים, למרות שהיה אפשר ללמוד את מין סלעם מן הסימנים, בא כדי ללמוד שגם אם ראשו של החגב ארוך הוא טהור, ובזה חלק עם תנא דבי רב.

ב. לדעת עולא - המחלוקת היא לגבי דין רובו: ר' ישמעאל סבר שדי ברוב שאינו ניכר, ולתנא דבי רב יש צורך ברוב ניכר כדי לטהר.

ראב"ד מסביר שלשיטת עולא אין ריבוי לגבי ראשו ארוך מפני שזהו פרט שאינו קשור לסלעם, ואילו רוב שאינו ניכר זוהי מציאות הקיימת גם בסלעם.

יש לעיין לאור דבריו של ראב"ד כיצד ישיב רב פפא על טענת עולא. לכל הדעות יש לעיין כיצד יש להכריע במחלוקת לגבי דין רובו .

4. - גדלים לאחר זמן

הגמרא [חולין סה , א] אומרת: "תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל, מותר. ר"א בר' יוסי אומר "אשר לא כרעים", אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל אמר אביי: אסקרין".

בגמרא מובא ההיתר בחגבים כשתי דעות, אע"פ שלכאורה ר' אלעזר בר' יוסי מסביר את דעת ת"ק. והעיר בדברי חמודות [על רא"ש חולין ג, סו, שנא] שע"פ התוספתא [חולין ג, כה] והספרא [שמיני פרק ה, ח] נראה שאין מחלוקת, והוא מציין שאם נתייחס רק ללשון הגמרא דידן, המחלוקת בין ת"ק לר"א בר' יוסי תהיה בשאלה האם ההיתר כשעתיד לגדל לאחר זמן קיים דווקא בכרעיים, או גם לגבי הכנפיים.

אכן, מן הר"ן [שם כג, א בדפי רי"ף] שכתב "וגלי רחמנא בקרסולים והוא הדין לכנפים" משמע שאין מחלוקת, והלימוד המובא בדברי ר"א בר' יוסי נכון לכל הדעות. לעומת זאת ובספר האשכול [הלכות סימני דגים וחגבים קפ, ב ] כתב "ואפילו אין לו קרסולין עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר". משמע שדין זה אמור דווקא לגבי כרעיים, ולא לגבי כל הסימנים. ולפי זה יש לחלק בין הדעות. כמובן, שעלינו לבאר מהו יסוד הסברה לכל אחת מן השיטות .

5. - חמש רגלים

בספרא [פרק ה, י] נאמר: "רבי אומר "כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא לכם" - אם יש לו חמש הרי זה טהור".

ובאר ראב"ד: "אף על פי שאין בו ארבע סימנים הללו, לפי שלא נתנה תורה סמנין אלא להולכין על ארבע בלבד, אבל לאותן שהולכין על חמש לא הקפידה תורה".

וכתב ערוך השולחן [יו"ד פה, ז]: "ומאד תמיהני דא"כ לא הוה משתמט הש"ס מלהזכיר זה ואדרבא מלשון המשנה והגמרא בחולין מבואר דבלא סימנים ודאי טמא וצריך עיון... ולעניות דעתי פירושו כן הוא - דלא תימא כיון דכתיב "אך את זה תאכלו מכל וכו' ההולך על ארבע וגו'", דדווקא ההולך על ארבע כשר בסימנים שנתבארו, אבל בהולך על חמש או יותר לא מהני סימנים אלו והכל טמא, לזה השמיענו התורה דרק בעל ארבע רגלים בלא סימנים טמא, אבל בסימנים גם ביותר מארבע כשר" . דבריו של הערוך השולחן קרובים לאפשרות נוספת העולה מחלוקתו של רד"ל [לעיל עמ' 72] בין סימני קבוצת החגבים ובין סימני מיני החגבים הטהורים, שרבי לא בא להתיר ללא סימני טהרה, אלא לצרף גם חגב בעל חמש רגלים וכרעיים וכנפיים המכסים את רובו - לקבוצת החגבים.

מכל מקום, עלינו לבאר את שיטת הראב"ד, ואת האפשרות שההיתר יחול על בעלי חמשה רגלים גם ללא סימני טהרה, ודבר זה לא יופיע במשנה .