סימן סיבה והבדלה/הקדמה

הקדמה

"דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי" [שבת פח, א].

"שכל דבר המשולש הוא שיש בו היושר בעבור השלישי, שהוא באמצע, אין נוטה מן היושר... וקאמר 'בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי', שדברי התורה אינם יוצאים מן היושר" [תפארת ישראל יא].

דברים אלו נכונים, לא רק בעצם ענינה של תורה, אלא גם בדרך הלימוד שלה. בכל מקום שאנו נתקלים ב"שני כתובים המכחישים זה את זה" עלינו למצוא את "הכתוב השלישי" [ספרא, ברייתא דר' ישמעאל פרשה א, ב]. זוהי כוונת כותרתו המשולשת של הספר, כניסיון למצוא את הכתוב השלישי בסוגיות סימני בעלי חיים. מגמה זו קשורה לעבודת ה' שבלימוד. זוהי הדוגמה הראשונה למדת "שני כתובים": "כיצד, כתוב אחד אומר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" וכתוב אחר אומר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך", הכריע השלישי "כי מן השמים דברתי עמכם" - מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם. וכן אמר דוד בספר תהלים "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו" [שם פרק א, ז]. מתחילה דברי תורה אינם נתונים ביד האדם כלל ועיקר, והופעתם מיסדת את המסגרות החומריות שבתוכם הוא חי. לאחר מכן, משהתייצב האדם בתחתית ההר, ומבטו מכוון אל ראשו, מתגלה התורה בתוך הגבולות המצומצמים. אולם, על האדם להיות מודע לעובדה שבכל השגה שלו בתורה ישנה מעין הרכנת שמי שמים, ומשום כך היא נחשבת כערפל לגבי הבהירות המוחלטת שלהם. ~ ~ ~

ההוד שבהופעת התורה, מוביל אל ההודאה, לנותן התורה, שבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו. בהודאה זו כלולים כל השלבים שבדרך, שרובם לא באים לידי גלוי בחיבור זה כלל ועיקר. מכל מקום משעה שיוצאת אל הכתובים הודאה אחת, יש לצרף אליה גם אותם, מעין מה שנפסק בשו"ע [או"ח ריח, ה]: "מי שנעשה לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות". מתוך כך אודה לחלק משליחיו של מקום בשלבים הללו. לשותפיו ביצירתי, אבי ואימי היקרים. שותפתי בחיי וביצירת ביתי, שבמובן הכי פשוט ועמוק, שלי שלה, וכמובן - להוריה היקרים.

לרבותי כולם, ובפרט מורי ורבותי הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב אלישע ושליצקי, הרב מרדכי ראב, והרב יעקב ידיד, שיזכו להאריך ימים ולהגדיל תורה; ושאר רבותי וחברי בבתי המדרש בהם למדתי - שעלבים, מרכז הרב, כרמיאל, והר עציון. כמו כן תודה לרבותי וחברי שיעצו הגיהו והאירו.

בתי המדרש האחרונים אף סייעו לי לעסוק בתורה בנחת, שעה שנטלתי ריחיים בצווארי. בעץ החיים הזה, יאחזו תושבי כרמיאל, ובהם מר יעקב סופר הי"ו, והרב חיים וולטר שליט"א, ת"ח בזכות עצמו, אשר מחזיק את הכולל הגבוה בישיבת הר עציון. עם יציאתו של ספר זה לאור, התחלתי ללמד בישיבת ההסדר אמי"ת עפולה, וחתימת תודותי תהא לישיבה רבניה ותלמידיה. ~ ~ ~ חיבור זה עוסק בסימני בעלי חיים לעניין טומאתם וטהרתם הנוגעת לאכילתם. סוגיה זו כתובה בתורה, בפרשיות שמיני [ויקרא יא], ראה [דברים יד], וקדושים [ויקרא כ, כה]; שנויה בתורה שבע"פ - בעיקר במדרשי ההלכה [שם] ובסוף פרק שלישי של חולין [נט, א ואילך] - ובפרושי הראשונים; ומשולשת בפוסקים - רמב"ם הלכות מאכלות אסורות [א], וביורה דעה [עט - פה].

בראשית הדברים יופיע חלק יסודות ושאלות בסוגיה, שמהוה גם סיכום מתומצת של הדעות השונות בסוגיות, וגם של השאלות העולות ממנה. התשובה לשאלות אלו וההסבר לדעות השונות לא יופיע כסדר הסוגיה או לפי סדר בעלי החיים, אלא לאור שלשת הסברות היסודיות לגבי תפקידם של הסימנים - סימן, סיבה או הבדלה. לקורא שאינו בקי בנבכי הסוגיות, מופיעות הפניות מן החלקים האחרים - אל החלק הראשון, כדי שהבסיס עליו אנו דנים בכל פרק יהיה בהיר דיו.

בחלק השני תופיע השאלה האם הם סיבה או סימן כחקירה הנבחנת ממקורות שונים. ובשלישי תבוא הצעה להגדרה אחרת של מהות הסימנים. בשני החלקים הללו יעלו תשובות שונות גם לשאלות היסוד בסוגיות בפרושים ובפוסקים - כדלות כוחי. החלק השלישי מהוה מעין הכרעה בין שתי הסברות הנידונות בחלק השני, ועל כן הוא מופיע בפני עצמו - כהתבוננות חדשה בשאלת הסימנים. במקומות רבים הכרעה זו מיישבת שאלות שנשארו פתוחות, וקיימת אליהם הפניה.

שמות הפרקים, וחלוקתם אינה לפי סדר בעלי החיים השונים או הסוגיות, אלא לפי סדר העקרונות המלמד אותנו על מהותם של הסימנים. לחלוקה זו יתרון מבחינת הבנת הסברה, אך חסרון מבחינת היכולת של לומד הנושא למצוא פתרון ממוקד לשאלות, סביב נושא או סוגיה מסוימים. כמענה לחסרון זה קיים בסוף הספר מפתח נושאים ומקורות.

החלק הרביעי נקרא 'עבודת הסימנים' והוא יעסוק במשמעות ההבנה ההלכתית של הסימנים לעבודת ה' המתקיימת בבדיקתם, תוך עיון גם בטעמים שונים המופיעים בראשונים ובאחרונים בנוגע לסימנים. חלק זה יכלול בראשיתו פתיחה הקשורה לדרך הלימוד בנוגע למשמעות ההלכות, לאחר מכן - בירור רוחני של הטעמים, כשהמגמה הסופית - בירור העבודה הנפשית הפנימית המתקיימת בעת שמירת ההלכות הללו.

שני כיוונים מרכזיים מנחים את המבנה הכללי של החיבור - הכלל והפרטים, ההלכה והסברה, וכמובן שיש קשר ביניהם - ככל שאנו מבינים יותר את הסברה העומדת ביסוד המחלוקות בין התנאים האמוראים והראשונים, כן נוכל לקבוע את הפרטים כמערכת אחת של שיקולים, ולהבין מתוך השיטות השונות מהו תפקיד הסימנים. כמובן, שבכל מקום שיש בו הכללה יש להיזהר מן הטשטוש, ואני מקווה ששמרתי על האיזון הנכון בהקשר זה. הכיוונים הללו, מובילים אותנו בצורה יותר בהירה אל העיסוק בפן הרוחני של הסימנים. בפתחו של החלק האחרון עסקתי בשאיפת החיבור בין הלכה לאגדה, ואינני מקדים כאן דברים בנושא, משום שהנושא הוא סימני בעלי חיים ולא חיבור הלכה ואגדה, אלא שלכתחילה יש לעסוק בתורה בשלמות הקומה שלה, "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

לגבי תחומו של החיבור יש להעיר, שהוא עוסק בסימני בעלי חיים לעניין טומאת וטהרת אכילתם. בסימנים - ולא בטומאה שאינה בסימנים, כגון שרצים או גדרי היוצא מן הטמא; בסימני בעלי חיים - ולא בסימני זיהוי של ביצים או בשר שנשחט; לעניין טומאה וטהרה ולא לעניין כלאיים או אבדה ; ולעניין טומאת וטהרת אכילתם - להבדיל מטומאה וטהרה שנאסרה במגע עם קודש ותרומה, ונטהרת בדרכים המופיעים בכתוב.

בפרשת קדושים [כ, כד - כו] מצויה המצווה להבדיל בין טמא לטהור, בין שתי הבדלות אחרות: "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר... והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי". יהי רצון שמתוך העמקת ההבדל בין טמא לטהור, נזכה לחשיפת ייחודם של ישראל, בבהירות ובאור.