סידור בית יעקב (עמדין)/שער החרסית

סליק שער המזרח. נפתח שער החרסית (ונחלק לשני ספים. א' פונה דרומה, עד רום ימי החמה. הב' מפנה צפונה מי"ז ואילך, מצפון נפתחה הרעה מימים ימימה) על שם תקופת תמוז שבו היפוך הקייצי, שהשמש (הנקרא חרס) בתקפו. ומשם ואילך יורד ותשש כוחו. לכן אין תמוז שאין בו ענבים. כמו שכתוב "והימים ימי ביכורי ענבים". ממגד תבואת שמש:

דיני שבעה עשר בתמוז

א. סף שער דרום

(א) מזלו סרטן. שבטו יהודה, שנאמר בו: "ובדם ענבים סותה". "מלמעלה החרס" (שופטים ח, יג). וכמקרה זה כן זה. רוצה לומר שכמו שתכלית עליות השמש וירידתו בירח זה, ככה קרה בו לבני יהודה. בני ציון היקרים המסולאים בפז ומגנין החמה ביפים, מי״ז ואילך נחשבו כנבלי חרס. ועתידין לחזור ולזרוח כצאת השמש בגבורתו:
(ב) ב׳ דר״ח אינו חל אלא באגה״ו:
(ג) בו נראו ראשי ההרים לפי דעת הרמב״ן אליבא דר״א:
(ד) בו נולד יוסף הצדיק (ב׳ בו שנה זו שבת, קורין פ׳ קרח):
(ה) בחמישי היה היה דבר אל יחזקאל על נהר כבר ובא אל הגולה תל אביב וישב שם ז׳ ימים משמים בתוכם:
(ו) ט׳ בו (בשנה זו שבת, קורין חוקת). בו הבקעה העיר בראשונה:
(ז) י״ב בו, נאמר ליחזקאל: "שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו למספר ימים שלש מאות ותשעים":
(ח) וכלו באותו פרק לשנה האחרת, שהיתה מעוברת:
(ט) י״ד בו. יום טוב מגילת תענית. עדא ספר גזרתא של צדוקין (ט״ז בו שנה זו שבת. קורין בלק):

סף השער הפונה צפונה. שם הנשים מבכות את התמוז. בו ד׳ חרכים:

חרך א׳. ענין התענית

(א) בי״ז אירעו ה׳ דברים: נשתברו הלוחות. ובוטל התמיד. שרף אפוסטמוס את התורה. והועמד צלם בהיכל:
(ב) בו הבקעה העיר פעמים. אחת בימי צדקיהו, ושנית בימי הורקנוס ע״י פומפיוס, כמו שכתוב בספר יוסיפון:

חרך ב. מי החייבים להתענות בו

(א) עכשיו. כל הגדולים לענין תענית יוה״כ (יע״ש במקומו) חייבין להתענות בד׳ תעניות, אחד זכרים ואחד נקבות:
(ב) עוברות ומניקות פטורות אפילו אינן מצטערות. ואם רוצות להחמיר על עצמן, רשאות:
(ג) אבל אם מצטערות הרבה, אינן רשאין להתענות:
(ד) כתבתי בחבורי שאינה נקראת מעוברת אלא משהוכר עוברה:
(ה) מכל מקום אם מצטערת הרבה, פטורה. מיהו דווקא אחר מ׳ יום של יצירת הולד:
(ו) אבל קודם זה הרי היא ככל הנשים:
(ז) תענית זה אם חל בשבת, נדחה ליום א׳. ואם חל בו ברית, עיין לקמן בשער הדלק, דלת ב׳ חלון ג׳:

חרך ג. מנהג לילו ויומו

(א) לילו מותר באכילה ושתיה עד עמוד השחר, אפילו גמר סעודתו. והוא שלא ישן שינת קבע:
(ב) אבל אחר כך אינו אוכל ולא שותה, אלא אם כן התנה:
(ג) בלילה אין אומרים "עננו". כן המנהג:
(ד) מותר לרחוץ פיו בבוקר כדרכו בכל יום, רק יזהר שלא יבלע:
(ה) בתפילת שחרית בחזרת התפילה, אומר ש״ץ "עננו" ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא (דין שכחתו, עיין בית אל במקומו):

סליחות לשבעה עשר בתמוז

אומרים "סלח לנו אבינו" עד "ורב חסד לכל קוראיך" (בתענית שני קמא) ואחר כך אומרים זה:

אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. כי עמך מקור חיים באורך נראה אור: אלהינו בושנו במעשינו ונכלמנו בעונינו: כרחם אב

מיוסד ע״פ א״ב

אָתָאנוּ לְךָ יוֹצֵר רוּחוֹת. בְּרוֹב עֲוֹנֵינוּ כָּבְדוּ אֲנָחוֹת. גְּזֵרוֹת עָצְמוּ וְרַבּוּ צְרִיחוֹת. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת: גָּלִינוּ מִבֵּית הַבְּחִירָה. דִּינֵנוּ נֶחְתָּם וְנִגְזְרָה גְּזֵרָה. וְחָשַׁךְ בַּעֲדֵנוּ אוֹרָה. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׂרְפָה הַתּוֹרָה: הָרְסוּ אוֹיְבֵינוּ הַהֵיכָל. וּבָרְחָה שְׁכִינָה מִזָּוִית הֵיכָל. וְנִמְסַרְנוּ בְּיַד זֵדִים לְהִתְאַכָּל. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוּעֲמַד צֶלֶם בַּהֵיכָל: זֵרוּנוּ מֵעִיר אֶל עִיר. וְנִלְכַּד מֶנוּ רַב וְצָעִיר. חֲרֵבָה מְשׂוֹשֵׂנוּ וְאֵשׁ בָּהּ הִבְעִיר. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוּבְקְעָה הָעִיר: טָפַשׁ מִקְדָּשֵׁנוּ צַר הַמַּשְׁמִיד. וְנוּטַל מֵחָתָן וְכַלָּה אֶצְעָדָה וְצָמִיד. יַעַן כִּעַסְנוּךָ נִתַּנְנוּ לְהַשְׁמִיד. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בֻּטַּל הַתָּמִיד: כָּלָה מֶנוּ כָּל הוֹד וָשֶׁבַח. חַרְבּוֹ שָׁלַף אוֹיֵב עָלֵינוּ לָאֶבַח. לִהְיוֹת עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים מוּכָנִים לָטֶבַח. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטְלוּ עוֹלָה וָזָבַח: מָרַדְנוּ לְשׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת. לְכֵן נִתְפַּזַּרְנוּ בְּכָל פִּנּוֹת. נֶהְפַּךְ מְחוֹלֵנוּ לְקִינוֹת. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטְלוּ קָרְבָּנוֹת: סָרַרְנוּ לְפָנֶיךָ מֵרִיב לְשׁוֹנוֹת. לְכֵן לָמְדָה לְשׁוֹנֵנוּ לוֹמַר קִינוֹת. עוּזַבְנוּ בְּלִי לְהִמָּנוֹת. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז גָּרְמוּ לָנוּ עֲוֹנוֹת: פּוּזַרְנוּ בְּלִי מְצוֹא רְוָחָה. לָכֵן רָבְתָה בָּנוּ אֲנָחָה. צוּר רְאֵה נַפְשֵׁנוּ כִּי שָׁחָה. וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הֲפוֹךְ לָנוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׁמְחָה: קִישִׁינוּ עוֹרֶף וְרָבְתָה בָּנוּ אָסוֹן. לְכֵן נִתַּנְנוּ לִמְשִׁסָּה וְרִפְשׁוֹן. רְאֵה יהוה וְחַלְּצֵנוּ מֵאָסוֹן. וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הֲפוֹךְ לָנוּ לְשִׁמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן: שְׁעֵנוּ שׁוֹכֵן רוּמָה. וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מִקַּצְווֹת אֲדָמָה. תֹּאמַר לְצִיּוֹן קוּמָה. וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הֲפוֹךְ לָנוּ לְיוֹם יְשׁוּעָה וְנֶחָמָה: אל מלך

אתאנו. צריחות. צעקות: נשתברו הלוחות. ע״י משה רבינו ע״ה: נשרפה התורה. ע״י אפוסטומוס: מזוית היכל. מכותל המערבי: להתאכל. מלשון והסנה איננו אֻכּל: צלם בהיכל. על ידי אפוסטומוס: טפש. תרגום השמן לב העם, טפש לבא. עניינו, האויב לא שמר עצמו מלשרוף היכל ה׳: לאבח. לטבח. בחלוף א׳ בטי״ת בא״ב דאטב״ח: מריב לשונות. כי בית שני נחרב משום לשון הרע ושנאת חנם: שחה. כפפה: אסון. כי בית המקדש ראשון נחרב על גלוי עריות ושפיכות דמים: ורפשון. לשון רפש וטיט: שענו. היה לנו למשענת:

אלהים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל: כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: אל נקמות יהוה אל נקמות הופיע: כרחם אב

אלהינו ואלהי אבותינו

א״ב. (ואות ש״ת כפול). ובאות השנית מהא״ב חתום. מנחם ברבי מכיר יגדל ויחי לנצח. ואח״כ חתום. חיי עד סלה אמן: ובאות ק׳ אומר "ובכפל" (תקנ״ט).

אֲמָרֵר בִּבְכִי מִפְּנֵי יָד שְׁלוּחָה בְּעִי. בְּנַאֲצִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בְּבִגְדִי וְקָבְעִי. גָּח וּבָרַח וְנָסַע עֶשֶׂר וְעָלָה לַשְּׁבִיעִי. דִּמַּנִי הִצִיקַנִי הִסִיקַנִי בַּחוֹדֶשׁ הָרְבִיעִי: הֵבִיא מוֹעֵד בִּמְלֵאוֹתוֹ לִשְׁבּוֹר בַּחוּרֵי גִמּוּז. וְרִבָּה בּוֹ פַּעֲמַיִים בְּמִסְמוּס וּמִזְמוּז. זְבוּלוֹ כְּשָׁר שַׁאֲנַנּוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. חִיְּבַנִי אִיְּבַנִי אֲזַי בְּיֶרַח תַּמּוּז: טָמְנוּ פַחִים חֲמִשָּׁה בְּמִקְרָא תְּלָאוֹת מְשׁוּלָחוֹת. יָכְלוּ לִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ בַּאֲלִיחוֹת. כִּי נוֹקַשְׁתִּי כְּכַלָּה עֲלוּבָה בְּחוּפַּת שַׁלְוָה וְהַצְלָחוֹת. לְרוֹעִי לֹא הִמְתַּנְתִּי שֵׁשׁ וְנִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת: מִיָּדוֹ עָדִיתִי חֳלִי^[1] וָכֶתֶם וְאֶצְעָדָה וְצָמִיד. נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ כְּשִׁחַתִּי דְרָכַי לְהַשְׁמִיד. סֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ וְקַיִץ מִזְבְּחוֹ קַצְתִּי לְהַעֲמִיד. עַל כֵּן מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים בּוּטַל הַתָּמִיד: פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה וְנִתְפַּזְּרָה סוֹעֲרָה עֲנִיָּה. צִיָּה נִמְשֶׁלֶת מִבְּלִי חוֹבֵל וְנִטְרֶפֶת כָּאֳנִיָּה. קַחְתָּהּ בְּחַטָּאתָהּ בְּרֹאשָׁהּ וּבְכֶפֶל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה. רִיבוּהָ צָרֶיהָ כְּהַיּוֹם וְהָבְקְעָה הָעִיר בַּשְּׁנִיָּה: שְׁלוּחָה כַּצְּבִי מֻדָּח מֵאֵין דּוֹרֵשׁ לְהַסְתִּירָה. שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם וּנְתָנוּהָ כְּשֶׂה צַמְרָהּ וְחֶלְבָּהּ לְהַתִּירָה. תִּצְעַק עַל כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִכְתְּרָה. תַּחֲמוּד עֵינֶיהָ נֻצַּל כְּשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס הַתּוֹרָה: חֵרֵף עֲשׁוּקִים וּרְצוּצִים בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ סָכָל. יְרוּדִים בִּוְהָיָה לֶאֱכוֹל וּבְהַסְתֵּר פָּנִים מִלְּהִסְתַּכֵּל. יָד הִשְׁלִים מִכְּנַף שִׁקּוּצִים נֶאֱכָל. עֵת צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס וְהוּעֲמָד צֶלֶם בְּהֵיכָל: דְּווּיִם סְגוּפִים בָּנִים הֶהָיוּ מִקֶּדֶם רִאשׁוֹנִים. סְמוּכוֹת צָרוֹתֵיהֶם זוֹ לְזוֹ כַּמָּה שָׁנִים. לוֹקִים כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבוֹרִים וְהָעַקְרַבִּים שׁוֹנִים. הוֹגִים אָבַד סְבָרָם וּבָטַל סִכּוּיָם בְּאִישׁוֹנִים: אֵל קַנָּא בְּהִתְאַפֵּק בְּמַקְנִיאֶיךָ דְּשֵׁנִים רְטוּבִים. מְחַכִּים תָּקִים עוֹמְדִים לְעוֹלָמִים, כִּנְטִיעִים מְחֻטָּבִים בַּאֲהָבִים. הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם בְּצוֹמוֹת חֲטוּבִים. נֶצַח הֱיוֹתָם לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים: אל מלך

אמרר. את לב השומעים בקול בכי. על המכה השלוחה עלי בכעס [בעי. בכעס. תרגום "לא בעי" (איוב ל) "לא ברתחא"]: בנאצי. כשהכעסתי את ה׳ בבהמ״ק בבגידה וגזילה. יצא משם וברח ונסע י׳ מסעות ועלה לרקיע הז׳. גח. לשון יציאה. כמו "מגיח ממקומו" (שופטים כ): דמני. הכרית אותי. והביא עלי צרה וצוקה. ושרף אותי. בחודש הד׳ חודש תמוז. (דמני. לשון כריתה. כמו "נדמו עמי" (הושע ד): הסיקני. לשון היסק והבערה): הביא. בשנת שילוח המרגלים עשה חודש תמוז מלא, כדי שיחזרו בט״ב שנקרא מועד, ולקבוע יום זה לחורבן בית המקדש, להרוג בו בחורי ישראל ב׳ פעמים בחורבן ראשון ושני: גמוז. הפרחים שסביב האילן: במסמוס ומזמוז. לשון התכה והמסה (חולין מה ב): זבולו. כשראה שנשים יושבות בבהמ״ק ומסיקות הצלם שנתנו שם. שעיניו מעופרת וניתכים מהחום ונראה כבוכה בדמעות. ואמרו ששואל קרבנות. אז יצאתי חייב בדיני ונהפך לי לאויב בחודש תמוז (כשר. לשון ראיה. כמו "אשורנו". במדבר כג): טמנו. לי ה׳ דברים שנלכדתי בהם כמו בפח. והכריזו שתלאות אלו ישולחו עלי. והם גברו עלי בי״ז תמוז להבאיש ריחי: במקרא. לשון קריאה והכרזה: באליחות. לשון הבאשה, כמו "יחדו נאלחו" (תלים קמב): כי נוקשתי. מפרש הה׳ תלאות. הא׳. כי נכשלתי בעגל מיד אחר קבלת התורה, ככלה המזנה תחת חופתה. ולא המתנתי למשה שעה ו׳ על היום, ועי״ז נשברו הלוחות בי״ז תמוז: מידו. הב׳. כי מיד ה׳ נתקשטתי בכל מיני תכשיטין, והם הכתרים שניתן לי בהר סיני. וירדו מעלי ביום שכעס ה׳ עלי על שהשחתי מעשי, כדי שיוכל המשחית להשמידי. (עדיתי. לשון קישוט. כמו "איש עדיו" (שמות לג): חלי כו׳. מיני תכשיט: נגרות. לשון הזלה): סדר. על שמאסתי בעבודת קרבנות. על כן כו׳: פור. הג׳. כי נשברה ירושלים העניה, שלבה סוער מרוב צרות. ודמתה לספינה בלי מנהיג המטורפת בלב ים. וקבלה גמול עוונה קרן וכפל, הספד וקינה. וצוררים רבו עמה ביום זה י״ז תמוז. והובקעה העיר בחורבן שני: שלוחה. הד׳. שלחוה אויביה כצבי שנדח ממקומו. ואין דורשה להסתירה ולהצילה מהם. וחדדו לשונם עליה כזאב על שה. להתיר ולהפקיר החלב וצמר שלה. ולקחו כל הדרה. וצועקת מרה על התורה כלי חמדתה שבה נתעטרה. שנשרפה. ונתרוקנה ממחמד עיניה כששרף כו׳: נצל. לשון הסרה, כמו "ויתנצלו" (שמות לג): חרף. הה׳. כי נבוכדנצר הסכל חירף ישראל כדי להכעיסם. ומשל בם לקיים "והיה לאכול" גו׳, "הסתר אסתיר" גו׳, מלהסתכל בם לטובה. וטיטוס שנאכל מוחו ע״י היתוש עוף משוקץ, השלים וגמר כחו בישראל. ובעת ההיא נכנס צרה והועמד צלם בהיכל. (ירודים. לשון ממשלה, כמו "וירדו בדגת הים". בראשית א): דווים סגופים. ישראל נלקו בכאב ועינוי: לוקים. ולקו כמו שנשכו זבורא ועקרבא (חגיגה ה א ורש"י שם) שאין לו רפואה. והאומות אומרים שאבדה תקותם ומבטם של ישראל באישון ליל הגלות. (הוגים. לשון דבור): בהתאפק. כשתחזק לנקום במכעיסיך המלאים כל טוב, אז תקים ותרומם ישראל המחכים לך באהבה. ויעמדו כן לעולם, כאילנות החצובים משורש א׳, שעומדים יחד לעולם. (בהתאפק. לשון חוזק. כמו "אפיקי יהודה" (יואל ד). דשנים רטובים. שמנים ולחים: מחוטבים. לשון חציבה): האמת. ביום תענית, ישראל שבים לך, ומהוּלָלים על שנמצא בם אמת ושלום. ומבקשים אותך שהצומות יהפכו לשמחת עולם ולימים טובים אמן:

שְׁעֵה נֶאֱסַר אֲשֶׁר נִמְסַר בְּיַד בָּבֶל וְגַם שֵׂעִיר. לְךָ יֶהֱמֶה זֶה כַּמֶּה וְיִתְחַנֵּן כְּבֵן צָעִיר. יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר:
לְזֹאת אִכַּף וְאֶסְפּוֹק כַּף בְּיוֹם חִמֵּשׁ פִּזְרוֹנִי. וְעַל רֶגֶל הָעֵגֶל הַלּוּחוֹת יְצָאוּנִי. גַּם הִשְׁמִיד הַתָּמִיד וּבַסּוּגַר הֱבִיאַנִי. וְהוּשַׁם אֱלִיל בְּהֵיכַל כָּלִיל וּמֵעֲצָתוֹ כְּלָאַנִי. וְהַמִּנְחָה הוּנָחָה וְדָתְךָ צַר בָּאֵשׁ הִבְעִיר: יום
מְאוֹד אֶתְחַל וְאֶתְחַלְחַל בְּיוֹם שַׁדַּי דְּחָפַנִי. מְאוֹר חָשַׁךְ וְגַם שֵׁשַׁךְ כְּמוֹ כַּדּוּר צְנָפַנִי. וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן כְּשִׁבּוֹלֶת שְׁטָפַנִי. וְהַצַּיָּד שָׁלַח יָד וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר: יום
הוֹד לִבִּי וּמִשְׂגַּבִּי הֲלָעַד אַפְּךָ יֶעֱשַׁן. הֲלֹא תִרְאֶה עַם נִלְאֶה אֲשֶׁר הוּשְׁחַר כְּמוֹ כִּבְשָׁן. גְּדוֹר פִּרְצִי בְּבֶן פַּרְצִי וּמֵחֶדֶק לְקוֹט שׁוֹשָׁן. בְּנֵה בֵּית זְבוּל לְהוֹשִׁיב גְּמוּל הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן. וְעַיֵּן פְּקַח וְנָקָם קַח מֵאֵצֶר וּמִדִּישָׁן. שְׁפוֹט אִלֵּם וְאָז יְשַׁלֵּם הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר. יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר:

"אל מלך", "זכור רחמיך", "אל רחום שמך" עד "ובזמן קריב" (בסליחות לשני)

נאסר. ישראל שהם משועבדים כאלו הם בבית האסורים. שעה אליהם. מלשון "ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד, ה): זה כמה. זמן: כבן צעיר. שתחינתו נשמע יותר מהגדול, לפי שיש לאביו געגועין עליו: אכף. פירוש כפיפה: ואספוק כף. כדרך מי שמת לו מת שמכה כף לכף: חמש פזרוני. שלא נותר אלא חמישית, שהאחרים נהרגו. לשון "וחמושים" (שמות יג, יח): העגל. בי״ז בו נשתברו הלוחות בשביל חטא העגל. ובית הראשון נחרב בשביל חטא עבודה זרה. וגם המחריבים העמידו אליל בהיכל. והם בשלוה ואנחנו בגלות: כלאני. לשון "אדני משה כלאם" (במדבר יא, כח): כליל. מלשון "מכלל יופי" (תהלים נ, ב). שכולו יפה: ודתך. ר״ל ששרף את התורה: אתחל ואתחלחל. לשון חולה ורפיון: והשפיפון. נבוכדנצר שדומה כשפיפון. שעלה מבבל שהיא לצפונה דארץ ישראל: שטפני. כמים השוטפים בכח: כדור צנפני. כמצנפת המקפת הראש. כדור בל״א באל״י שזורקין אותו מיד ליד: והצייד. זה איש יודע ציד: הצפיר והשעיר. זה מלכות יון: הוד לבי. זה הקדוש ברון הוא: יעשן. כי מי שכועס, נראה כעשן יוצא מנחיריו: בבן פרצי. במשיח בן דוד הבא מפרץ: ומחדק. לשון קוץ: בית זבול. זה בית המקדש. ונקרא גם כן בשן: מאצר ומדישן. הם בני שעיר החורי: שפוט. משפט ישראל שהם כאלמים. ונקראת האשה שמת בעלה אלמנה. מפני שאינה יכולה לדבר ולריב: המבעה והמבעיר. גם גורמים נזקין. פירוש: אצל מבעה נאמר "ושלח בעירו" (שמות כב, ד). ואצל המבעיר: "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה):

המשך חרך ג

(ו) אומר חצי קדיש. ומוציאין ס״ת. קורין ויחל בדילוג [ביוכ״ק]. ובלקוטי פרדס כתב, שהיום קורין כל מעשה העגל, ואין מדלגין כלום. לפי שבו נשתברו הלוחות. (ונ״ל דרוצה לומר, מעשה עגל הראשון בלבד. והיינו להתחיל מן "ויתן אל משה", עד "וישק את בני ישראל". אבל מן "ויאמר משה אל אהרן" שהוא מעשה עגל השני, דקיי״ל לא מיתרגם, משום יקרא דאהרן, האידנא דכולהו בקיאין וכבר קראנו מעשה העגל הראשון, שיש בו די כפרה וביוש לישראל. יפה יותר לדלג מזה והלאה עד פסל לך). וטוב היה לנהוג כן, אלא שכבר נתבטל בדורות הללו, ומדלגין לעולם בשוה:
(ז) כתוב בס״ח סימן ר״נ. כשקורין "ויחל" בתענית, שותק החזן והקהל אומרים "שוב", וגם י״ג מדות. אע״ג דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה, כיון ששומעין הקריאה מפי הש״ץ, נחשב כאילו קוראין הקהל עמו. מיהו בש״ץ גופיה לא ניחא כולי האי. ע״כ נ״ל שיגמור הכתוב שוב בלחש, בעוד שהקהל אומרין אותו. ואע״פ שחוזר ואומרו בקול להוציא הקהל מתוך הכתב, אין כאן בית מיחוש. וכן יעשה כשאומרים "וסלחת":
(ח) ושם בס״ח מונה זה הכתוב עם הי״ג מדות. וכמדומה שסובר שיאמרו הקהל הג׳ פסוקים בבת אחת. ואין המנהג כן. מ״מ למדת, שהאומרים אותן פסוקים עם הקהל, צריכים שיכוונו לקריאת ש״ץ מתחילה, ואם לאו, עבירה כפולה בידיהם:
(ט) אין מפטירין. אומרים קדיש על הס״ת בבימה. יהללו. מכניסין ס״ת. אשרי. למנצח. ובא לציון. הכל כסדר כל יום חול:
(י) במנחה. אחר אשרי חצי קדיש. מוציאין ס״ת. קורין ויחל. אפילו בערב שבת. ואין אומרים תחנון. ואין אומרים קדיש :
(יא) מפטירין דרשו [ביוכ״ק] ומכניסין ס״ת. ואומרין חצי קדיש לפני העמוד:
(יב) עומדין להתפלל בלחש. אומרין הקהל עננו בשומע תפילה (עיין בית אל). אחר סיום התפלה אומרין רבון (אחר שמונה עשרה של חול):
(יג) מחזיר ש״ץ התפילה. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו:
(יד) צריך להשלים התענית עד שיהא ודאי לילה. כמ״ש לענין יציאת שבת בבית דוד:

חרך ד. דיני בין המצרים

(א) מי״ז בתמוז עד אחר תשעה באב, אין מסתפרין:
(ב) אחד שער ראשו, ואחד כל שער שבו. ושפה המעכבת, מותרת:
(ג) וכן צפרנים לצורך שבת מותר ליטול:
(ד) ואין נושאין. אבל שידוכין מותר, בלי סעודה, ולא ריקודין:
(ה) ומי שלא קיים פ״ו, מותר לישא, אלא שנמנעין מכל מקום, משום דלא מסמנא מילתא:
(ו) ואין מברכין שהחיינו, אפילו בשבת. כן הוא דעת האר״י ז״ל. ואין צריך לומר כשנדחה י״ז. דלא כמגן אברהם:
(ז) והיינו דווקא במידי דרשות, כגון לאכול פרי חדש. או ללבוש בגד חדש. אבל במילי דמצוה, כגון מילה ופדיון הבן ודכוותייהו, פשיטא דמברך, ואין מעבירין על המצות:
(ח) ובדבר הרשות שזמנו עתה. כגון שמצא מציאה, או ראה חבירו החביב וכדומה, קרוב אני לומר שמברך כמו כן. דחשיב כמצוה, מאחר שאי אפשר לדחותו, והרי הגיעה לו הנאה, והוא מצווה לברך עליה. מה שאין כן בזמן דפירי וכדומה. דלא לתהני ולא ליכול ולא ליבריך. וכן נראה:
(ט) אבל ברכת הטוב והמטיב. יראה לי פשוט שמברך כשבא לידו בכל גוונא. ועיין לקמן בשער סור^[2]:
(י) בימים אלו יזהר אדם מללכת יחידי מד׳ שעות ביום עד ט׳ שעות. ולא יכו התלמידים באותן שעות אפילו ברצועה:
(יא) האר״י ז״ל צוה להתאבל בימים הללו אחר חצי היום, ולבכות כמו חצי שעה:
(יב) מי״ז ואילך מפטירין ג׳ דפורענותא:
(יג) י״ח בו. עלה משה להר לכפר על מעשה העגל:
(יד) כ׳ בו, זמן עצי כהנים, דוד בן יהודה:
(טו) (כ״ג בו. שנה זו שבת, קורין פנחס ומפטירין דברי ירמיהו. ואין מזכירין נשמות ולא אב הרחמים, ומכריזין קביעות החודש. במנחה פ״א:
(טז) כ״ח בו. שנה זו. תקופה אחר חצות היום:)
(יז) כ״ט ערב ר״ח. אין נפילת אפים במנחה. תמוז לעולם חסר:

הערות

1. לכאורה הוא ט"ס וצ"ל חֲלִי בחטף פתח. ויקיעורך
2. ראו כאן אות כא-כב.