סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/עא
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו'. ומבואר בגמ' (סנהדרין פט:) מאי אחר אר"י משום ר' יוסי בן זמרא אחר דבריו של שטן דכתיב ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול וגו' אמר שטן לפני הקב"ה רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד להקריב לפניך אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו וכו' ר' לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצוה שאתה מלתה בן שמונת ימים ואני בן י"ג שנים וכו'. והנה היכן מצינו רמז לדבריהם ז"ל הללו בתורה קודם ויהי אחר הדברים וגו'. אכן הענין הוא כי אורו של אאע"ה היה כמו שנאמר שם מקודם ויקרא שם בשם ה' אל עולם, היינו שאאע"ה חידש זאת ההכרה בזה העולם שאורו ית' מלא כל הפרטים ובוקע עד התפיסה האחרונה של אדם ואין שום מסך המבדיל לפני אורו ית' כי מלפנים קודם הארת אאע"ה מי שהיה חפץ להכיר אור רצונו ית' היה מוכרח לסלק עצמו מקודם מכל תפיסת עוה"ז כמו שמצינו גבי שם בן נח שנאמר אצלו והוא כהן לאל עליון ועליון מורה שהוא למעלה מהתפיסה שכל עבודתו היה למעלה מעולם עשיה אבל גבי אאע"ה נאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ועולם מורה על עולם עשיה כי עולם הוא מלשון גם את העלם נתן בלבם, היינו שאאע"ה התחיל להראות זריחת אורו ית' בכל העלמות והסתרות שאין אתר פנוי מיניה וזהו אל עולם ואין פירושו שאורו ית' שוכן בעומק ההעלם אבל עצם ההעלם המקיף סביב הוא בהסתר זה אינו נקרא אל עולם אלא הפירוש מאל עולם הוא שעצם ההעלם הוא ג"כ אורו ית' כמבואר בזוה"ק (בהר קט:) דאיהו לגו מכלהו ואיהו מלבר דכל ספירה וספירה ואיהו בין כל ספירה וספירה וכו'. וכן איתא בתזוה"ק (תקון ע) קב"ה בכל ספירה וספירה ובין כל ספירה ובעובי כל ספירה וכו', היינו שההעלם בעצמו הן הן גבורותיו ית' כי אין עוד מלבדו, וזהו שנאמר ויעש אברהם משתה גדול וגדול מורה על גודל התפשטות מדתו שהוא חסד הנקרא גדולה שנקרא אדם הגדול בענקים, היינו שאאע"ה היה מראה בזה העולם התפשטות אורו ית' בכל הלבושים כי ענין גדול הוא כמבואר בפרקי דר"א גדול היית עד שלא בראת את העולם ועכשיו שבראת את העולם נתגדלת ביותר היינו כי עיקר בריאת העולם הוא מזה שצמצם השי"ת את אורו ית' כדי שיהיה מקום פנוי לבריאת עולם וזה הצמצום הוא רק מצדו ית' אבל מצד הבריאה הוא זה הצמצום עיקר התפשטות החסד כי מבלעדי זה הצמצום לא היה שום מקום להבריאה וע"ז אמר גדול היית עד שלא בראת את עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר, היינו שצמצם השי"ת ביותר את אורו למען להראות ענותנותו במקום גדולתו והעלים את האור בכל כך העלמות ולבושים עד שנמצא בריאים בעולם שאומרים עולם כמנהגו נוהג והתלבשות כזאת נקרא נתגדלת ביותר על דרך דאיתא במדרש (תבא) מי גדול הגנב או הנגנב הוי אומר הנגנב גדול שרואה שגונבין ממנו ושותק כמו כן הראה אאע"ה גודל התפשטותו ית' וזהו ויעש אברהם משתה גדיל. ועל זה המשתה גדול נתעורר קטרוג למה אינו מראה זאת מפורש שיהיה ניכר גם בעיני בשר וכמו שביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה הגמ' (בכורות) אית לן בירא בדברא עיילא למתא, היינו שאמרו הראה לנו מפורש בראיה ברורה שתציגה לפנינו כי הם אומרים שהם רואים גבי ישראל נמי סדר המסודר בדרך הטבע ולא למעלה מהטבע, וזהו מאמרם ז"ל אחר דבריו של שטן דכתיב ויעש אברהם משתה גדול וגו' אמר שטן וכו' מכל סעודה שעשה לא היה לו להקריב וכו', היינו כיון שאין בכחו של אברהם אבינו להראות מפורש ולהשיג לפני עיני בשר התפשטות אורו ית' ואדרבה על הגוון רואים אצל א"א ג"כ אהבה לבנו כמו הסדר מטבע העולם שהאב אוהב את בנו ומרחם עליו וא"כ למה קרא א"א בשם ה' אל עולם, וכן אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אני גדול ממך וכו' שקטרג על זה שנימול לח' ימים איזה עבודה היא זאת שיהיה נאמר עליו זרע יעבדנו יסופר לאדני לדור הלא לא היה בו אז שום דעת ולכך אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו', היינו כי אותה אהבה והרצון שהיה לאאע"ה ליצחק מצד הטבע שאב הוא נוגע לבנו ואוהב אותו זה הכל נסתלק ממנו בשעת העקדה לגמרי וממילא נתברר ג"כ שכל החיים שהיה נשאר אח"כ ליצחק אבינו היה רק מצד רצונו ית' שחפץ בהויית יצחק ואמר אל תשלח ידך אל הנער ומאותו המאמר בלבד היה כל קיום הוייתו של יצחק כי זאת האהבה והרצון שנמצא גבי אדם לבנו מצד הטבע עזב אאע"ה לגמרי ועי"ז נתברר שכל אהבה שהיה אצל אאע"ה אל יצחק והיה חפץ בקיומו עיקר אהבתו היה רק מחמת רצונו ית' שחפץ בקיומו ומבלעדי רצונו ית' לא נמצא גבי א"א שום רצון אחר, נמצא שקרא אאע"ה בשם ה' אל עולם באמת לאמיתו גם לעיני בשר כי הרי כל קיום הלבוש של יצחק אבינו הגם שנראה ללבוש גשמי בכל זאת הוא רק חלק רצון אלהי ממעל שנתגדל ונתפשט בו אורו ית' כ"כ עד שהלבוש בעצמו הן הן גבורותיו וגם אהבה של א"א שהיה ליצחק בנו אשר היה נראה מקודם לאהבה גשמי מצד טבע העולם שיש מאב לבן נתברר עכשיו שאותה אהבה בעצמה הוא רק עצמות רצונו ית' שאוהב קיום הויית יצחק ואמר אל תשלח ידך אל הנער ואינו במציאות כלל אצלו מצדו שום אהבה זולתה בלתי לה' לבדו עד שנסתם כל פיות המקטריגים כי היו רואים מפורש דאית לן בירא בדברא ולכן קורין ביום א' דר"ה לידת יצחק כי בר"ה נתעורר תמיד הרצון הקדום מהתחלת הבריאה וכל הבריאה חוזרת להתפשטות הראשון מהתחלת בריאת עולם כמבואר בהאר"י הק' ז"ל וזה ההתפשטות הראשון נקרא רב חסד שאין יתכן כלל בכח תפיסת הבריאה להיות בו שום הכרה כדאי' בזוה"ק (ויקרא) גדול ה' וגו' אומרים בשני שהוא מדת הגבורה ולא בראשון שמורה על חסד כי בחסד הראשון בלתי כלי גבורה המצמצם את הרב חסד א"א שיהיה בו הכרה להבריאה ואותו הצמצום שהוא מדת הגבורה נקרא לידת יצחק, ולזה איתא בזוה"ק (ויחי) בר"ה יתיב יצחק ברישא היינו כי מצמצם השי"ת גודל אורו הנקרא רב חסד בהגבורות של יצחק אבינו כדי שיהיה הכרה בתפיסת הבריאה ומזאת ההכרה מתחיל ראשית הבריאה ואח"כ ביום שני צריכין שוב לקרות עקדת יצחק להורות שאחר שהבריאה השיגה הכרה בתפיסתה ונגמר הוייתה בשלימות אזי צריכה למסור חזרה גם אותה ההכרה להשי"ת ועי"ז יתברר שכל הויית הבריאה הוא רק רצון ית' כי כל הוייתה היא רק זאת ההכרה שמשיגה בתפיסתה ע"י הצמצום מאורו הגדול ואחר שהבריאה מוסרת אותה ההכרה בחזרה להשורש א"כ מהיכן נשאר הויה להבריאה ע"כ כל הוייתה הנשארת הוא רק רצון הפשוט ית' שחפץ בהויית עולם כמו החיים שנשאר ביצחק אחר העקדה שהיה רק מהמאמר אל תשלח ידך וגו' ככה הוא כל הויית הבריאה ג"כ ולזה קורין ביום שני עקידת יצחק: