סוד ישרים (ליינר)/יום כיפור/כג
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וגו' וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי וגו' ושלח את השעיר במדבר וגו'. זה הענין מבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ה.) ת"ח מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר וכו' ואמאי שעיר בר"ח והכא נמי שעיר אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה יאות אמאי לא הוי עז אלא מלה דא אצטריך ואיהו אשתכחת למאריהון דחרשין דכל עובדייהו במה דלא אתחבר בנוקבא וע"ד שעיר לא אתחבר בנוקבא בסטרין דיליה כלהו עז כד אתחבר בנוקבא ובגין דאיהו מלכא יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא וכו'. וביאור הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קג.) אל אחר אסתרס ולא עביד פירין וכו' ואף שיש אצלם ג"כ קומה שלימה אמנם כל הויית קומה שלהם הוא רק כל עוד שרחש עדיין בלבם איזה גוון מבחירה אבל אחר שנתבטל מהם כל גוון הבחירה היינו שמוסכם בדעתם לגמרי שהמה מחויבים המציאות אז יתבטלו לגמרי כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט) חויא כד איהו בדינא כפוף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחי קמיה ואז יתבטל כל קיום הוייתם מן העולם וזה נמי היה הענין שהיו שולחין את השעיר המדברה לעזאזל כי ע"י זה נראה להם לגמרי שהמה מחויבים מציאות כמבואר בזוה"ק לעיל (שם) דא איהו חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל וזמין ליה וכו' ובזוה"ק (אמור קי"ט הובא לעיל) אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאריה וכו' היינו כי ע"י זה השעיר נתחזק אצלם ביותר זאת הדעה שהם מחויבים המציאות עד שעולה בדעתם שהם שותפין עם השי"ת וכאשר נגמר אצלם הדעה מזאת הגאות בקביעות גמור אזי נשלל מהם כל הגוון מבחירה שמקיים אותם הגם שלפי הנראה מבטלים ישראל נמי כל בחירתם בזה שמטילים גורל והטלת גורל מורה על שלילת הבחירה מהדעה כי גורל הוא בלי דעת האדם אכן מאחר שישראל מוסרים את כח בחירתם להשי"ת בדעתם וברצונם לכך מראה להם השי"ת שאפילו בהטלת הגורל שהוא בלי דעתם כוונו לעומק רצונו ית' שהוא למעלה מבחירת דעתם שבתפיסתם אבל האומות שהמה מקבלים כל הגאות מזה הגורל וסוברים בלבבם שהם שדין עדבין עם מאריה לזה מגיע להם מחמת הגורל הזה כל מיני התבטלות וזהו שנאמר וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו' היינו שהיה מעמיק בזאת הסמוכה אצלם יותר זאת הדעה בעצמה שיוצרו קראו רע עד שנראה בדעתם לגמרי שהם מחויבים מציאות וחושבין שיש להם כח חזק כ"כ דשדין עדבין עם מאריה ומחמת זה מתבטל כל קיום הוייתם וכדמסיק שם בזוה"ק ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו' וכענין שמצינו גבי יעקב אבינו שנאמר אצלו וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ומבואר בזוה"ק (וישלח קעא) דאלו הוה ידע עשו חכמה דא יקטול גרמיה ולא ייתי לדא אבל כלא עביד בחכמתא וכו' היינו שכל השתחויות של יעקב אבינו היה בכדי שיתלבש עשו ביותר גאות כמבואר שם (דף קסז.) שארי לאתגאה וכו' היינו שהיה נראה לו ביותר שהוא מחויב המציאות עד שנתבטל מחמת זה לגמרי כך היה הענין משליחת השעיר לעזאזל שיהיו חושבין שהמצוה הוא כך לשלוח גם להם קרבן כי המה שותפין עם מלכא ובאמת רומזין ישראל ששולחין השעיר עזאזל למדבר שמצדם מכירים המה הכבוד שמים המגיע אף ממקום המשולל מצורת אדם כי מצד ישראל שמכירין שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראתיו וגו' יש גם שם כבוד שמים ולזה לא היו שולחין את השעיר להמדבר שהלכו שם ישראל בצאתם ממצרים אף שהיה שם מדבר נחש שרף ועקרב מאחר שכבר הלכו שם ישראל וכבר ניכר שם היטב הכבוד שמים כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנז.) ואי תימא אי הכי דהאי מדברא איהו תקפא דסטרא אחרא היך פקיד קב"ה על ההוא שעיר לשריה ליה לטורא אחרא דאקרי עזאזל הוה לון לשדרא ליה לההוא טורא דאזלי ישראל במדברא אלא כיון דהא אזלי ביה ארבעין שנין הא אתבר תוקפיה ותקפיה אתתקף באתר דלא עבר ביה גבר תמן לעלמין וכו' אבל בהוא שעיר ההוא אתר איהו טנרא תקיפא עלאה וכו' ולזה היו שולחין את השעיר להר שבמדבר להורות שראשית התחלת הכרה נמשך דוקא מישראל כי הר מורה על בליטה מפורשת שאין שם שום הכרה בכ"ש והיו משלחין שם ישראל את השעיר להורות שמצדם יש להם גם שם הכרה בכבוד שמים: