סדר היום ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סדר היום · ב · >>

כוונת נטילת ידים שחרית

אחר שלבש חלוקו וכסה עצמו או שישן בחלוקו בקומו ממטתו קודם שיגע במלבושיו או בכל ענין ודבר יטול ידיו תחילה להעביר ממנו רוח הטומאה השורה עליו בלילה ואין ראוי להשתמש בו בשום דבר ואפילו ללכת ד' אמות. הלכך כל ישראל ירא שמים ובעל נפש צריך שיזמין אצל מראשותיו שני כלים אחד מלא מים ואחד ריקן ויתן המלא בתוך הריקן מכוסה ונקי, המלא ברוך, והריקן ארור, ואם יהיה שבור ומאוס טוב ויפה. וכשהוא רוצה ליטול ידיו יקח הכלי של מים בימינו ולהמשיך עליו מימי החסד לטהר עצמו ואח"כ יתננו לשמאל כי הוא השמש וראוי לשרת כדין לוי לכהן וישפוך מן השמאל לימין ג' פעמים להעביר ממנו רוח הטומאה. ומניה וביה טפי עדיף. ואח"כ יתן הכלי ליד ימינו והרי הוא טהור וישפוך על השמאל ג' פעמים אחרים כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים שניהם כאחד טובים.


וענין הזה כתוב בספר הזוהר פרשת וישב דף קפ"ד, רבי שמעון פתח ואמר (תהלים כו, ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" וכו' עד והיך בעי לאתקדשא, בעי חד מנא לעילא שיתקדש מההוא דלעילא. וההוא דלתתא דיתיב זוהמא דמסאבו ביה, ודא כלי לקבלא מסאבו ודא לאיתקדשו מיניה, דא ברוך ודא ארור, ע"כ. והענין הוא כי צריך האדם בכל דרכיו להכיר את בוראו ית' ולשוות ה' לנגדו תמיד ולא יסיח דעתו ממנו אפי' כמלא נימא וכשרוחץ ידיו בפרט בבקר או בעוד לילה צריך בכל ענין להתרחק ממנו ולא ידבק בידו מאומה מן החרם ולכך צריך לכוין בזאת הרחיצה ליקח אותו כלי של מים נקיים וטהורים והוא רמז מים העליונים מימי החסד להמשיך אותם ולהתקדש בהם להעביר בהם הטומאה שעליו כי אין לו חלק חבל בה ואותו מקום שנופל בו רוח הטומאה צריך להשמר ממנו וליחד לו מקום טומאה כי טמא טמא יקרא וצריך להשליכם במקום הראוי להם והוא בית הכסא או מקום הטנופת ואין לעשות בהם שום תשמיש בעולם כלל לא קטן ולא גדול שנראה שרוצה בקיומו וכתיב (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה" וכו'. ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול צריך ליטול המטיל תחילה ואח"כ יטול ממנו, רמז לזה (במדבר י, יט): "וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא" כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הפומאה והוא נדבק בו עדיין אלא יטהר עצמו ואח"כ יטהר אחרים כענין (צפניה ב, א): "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ". ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית מן הטעם שזכרנו אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד וכל המקפיד אינו אלא מן התמיהין (ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל והרי הוא טמא) יש לומר דלא דמי דהכא הוא חפץ להעביר הטומאה ממנו ומבקש כיצד יעשה אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל התחיל בו תחלה אבל הוא חוזר עליו להעבירו ולא אפשר בלאו הכי ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו אין כח בידו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר. ובעל נפש צריך ליזהר הרבה מאד שלא ילך ד' אמות בידים מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה דנותן כח לטומאה לשלוט עליו, וע"ז נאמר (תהלים פא, י): "לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֵל זָר". והענין הוא כאשר כתבנו כי אין ראוי ליתן לו כח ושלטונות אפילו רגע א' משום "וְלֹא יִדְבַּק" וגו'. וכן הענין בכל דבר שצריך נטילת ידים כשיוצא מבית הכסא שירחץ ידיו תיכף ומיד ואע"פ שאין צריך בזה לערות עליהם ג' פעמים אפילו הכי משום רוח הטומאה נגעו בה.

ואיתא בזוהר‏[1] שיזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותה שעה משום דמדבק בה שד דבית הכסא ופוגם אותו זיווג. נראה שהטעם הוא משום רוח הטומאה וזה הטעם בבית הכסא קבוע שיש לו שם מקום ומושב אבל מקום אחר דרך עראי לא. וכן ראוי לדקדק בזה כשנוטל צפרניו או מגלח שערו או שנגע במת וכיוצא באלה הדברים שצריכים נטילה צריך ליטול ידיו כל האפשר להקדים להסיר מעליו כח אותה טומאה ולהתרחק ממנה. ומפני שהידים רמז גדול באדם מעשר אצבעותיו אינה מתדבקת הטומאה כי אם בהם.

ואין צריך ליטול כל היד לאלו הענינים כי אם האצבעות כולם לבד והם י"ד פרקים שהם עולים בין שתי ידיו כ"ח והם כח או לטומאה או לטהרה כפי השגת הכנת המקבל ההוא אם לטוב אם להפכו. ונ"ל שבכל אלו הענינים אין צריך לערות עליהם מים ג"פ כי לא נזכר עירוי ג' פעמים אלא בנט"י שחרית אבל לא בדבר אחר ואפי' בנט"י לאכילה והטעם מפני שבלילה יש כח לרוח הטומאה לשרות אחר שיצאה מן הגוף הנשמה הטהורה והלכה לה, מצא לו מקום והכנה בכל האיברים לשרות בהם ולשלוט עליהם עד שיכול להביאו לידי קרי ולידי טומאה ולהתעולל בו, והנשמה חוזרת מתפרד ובא לו לשרות על הידים, ומפני שחזקת טומאה גדולה בכח גדול והכנה צריך עירוי ג"פ עליהם ובתלתא הויא חזקה והולך לו על כרחו, ובפרט בכוונה שיכוין האדם כשנוטל כמו שביארנו, אבל שאר הענינים אין שרותו שריה ולא חזקתו חזקה כי אינו אלא דרך עראי, וכשפיכה אחת עליהם כראוי מועיל.

ומפני זה נ"ל שהישן ביום יותר משיתין נשמי דטעם טעם מיתה ושרה עליו רוח הטומאח שצריך נט"י ולערות עליהם ג' פעמים כראוי להעביר מנו כח אותה טומאה, ואעפ"י שלא הזכירו רוח הטומאה ועירוי ג' פעמים כ"א בלילה, היינו משום שלא דברו אלא בהווה ודרך העולם כך, אבל מי שישן ביום שהגיע למדרגת הטומאה, אין הכי נמי ששורה עליו ומקום מצא להתגדר וצריך להעביר אותו מעליו, דאי לא תימא הכי אלא שאין שורה אלא בלילה שהוא רשות למזיקין ולכחות הטומאה, אפילו ההולך עם המת והנוטל צפרניו ומגלח שערו ביום אין מקום לנט"י אחר שאין כח הטומאה שולט, אלא מאי אית לך למימר מקום מצא לשרות ושורה, סוף סוף שורה בחזקה יותר מהתם וצריך עירוי ג' פעמים.

ואחר שנטל ידיו יברך ענט"י. ואעפ"י שבכל הנטילות אם רצה לברך קודם יברך ושפיר עבד דהרי עובר לעשייתן. בנט"י שחרית יטול קודם שיברך שאין לברך בידים מזוהמות שאין לך זוהמה גדולה מזוהמת הנחש וראיה לזוהמתו הגדולה שצריך עירוי מים ג' פעמים כדרך שצריך עירוי ג' לכלי יין נסך הטמאים. (ראיתי כתוב ששורין על הידים ג' רוחות מכח הטומאה, וצריך לערות ג' פעמים עליהם עד שיעביר שלשתן, ואם קבלה הוא נקבל).

וכשמברך על נטילת ידים יגביה י' אצבעותיו למעלה שישרה עליהם רוח הטהרה הנרמז בי' אצבעותיו, ורמז לזה (ישעיה סג, ט): "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם", ואפשר שעל זה נקרא נטילת ידים שנוטל מזה ונותן לזה והוא לשון הסרה שמסיר ומעביר רוח הטומאה מעל הידים להשרות עליהם כח הטהרה והקדושה.

ואחר שנטל מהם כח הטומאה ינשאם בכח הטהרה והקדושה, וכיון שהענין כן צריך שיהיו כל הי' אצבעות למעלה מושב הכסא לקבל עליהם הקדושה והטהורה ואעפ"י שלשאר הנטילות לא הוי הכרח לעשות כך, בנטילה הזאת, נראה דהוי ראוי ומוכרח לעשות כן ולא כמי שאמר שראוי להשפילם למטה ולערות עליהם מלמעלה מצד הזרוע כדי להשפיל ולהוריד הטומאה למטה ולא יהיה לו אחיזה בזרוע ובאברי הגוף. ונ"ל שאינה סברא נכונה כי אחר שכוונתינו בעירוי ג' פעמים המים האלו להמשיך עלינו מימי החסד להעביר הטומאה אין ראוי להמשיך אותה כי אם על עשר אצבעות כולם בשוה להוריד החסד עליהם כדין וכראוי ולהרחיק מהם הטומאה והזוהמא שאין לו בהם חלק ונחלה. ואלו יורדים למטה לארץ ואלו באים מן השמים ממעל ולמה לנו להפך סדרי בראשית וללכת אורחות עקלקלות.

וכשמברך על נטילת ידים יכוין בברכתו ליטול הזוהמא ההיא ולהרחיקה מעל ידיו כדי להשרות עליהם כח הטהרה ובשעת הגבהתם יברך ויכוין, ורמז ע"ז בפסוק (תהלים קלד, ב): "שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'" והענין כאשר ביארנו.

ועוד רומז הכתוב כי אין להגביה את יריו כ"א בברכה או בתחנה או בתפלה אבל בשאר דברים בעלמא אסור וכן מצינו בזוהר (ח"ג קצח, א) כשהאדם מגביה ידיו למעלה ואינו לא זמן תפלה ולא ברכה והודאה, השטן עומד לקטרג עליו ורוח הטומאה שורה על הידים כי אין הטומאה שורה אלא באתר פגום ולזה אין ראוי לברך ברכת המזון בשלחן ריקן כי כשהשלחן ריקן יש רשות לטומאה לשרות עליו ואין מברכין ומחזיקין אותו במקומו, אבל כח הטהרה והקדושה אינה כי אם על דבר שלם ויש בו ממש. ומזה הטעם אינו שורה (הברכה) בדבר המדוד והמנוי והשקול (תענית ח:), שכיון שהדבר נמדד ונשער ונגבל והוא עומד לעיני הכל אין מקום לברכה לחול, כיון שחל עליו עין אדם נפגם ונפסל ולא שרי סטרא דקדושא כי אם באתר שלים, וזהו שכתוב (דברים כח, ח): "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" בדבר הסמוי מן העין ועדיין לא נפגם ולא חל עליו עין הרע השולט בדבר המנוי. וקודם הניגוב יברך ואותם המים הנשארים על הידים טהורים הם.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ לא נמצא בזוהר שלנו אך יש לו מקור בגמרא גיטין ע, א