סבא אליהו/חלק ג/פרק ד
ודבר זה מראש צורים אראנו, מראש הררי קדם, רז"ל במדרש ילמדנו, הובא בילקוט פ' עקב ז"ל, והיה עקב תשמעון. יד ליד לא ינקה רע, אמר הקב"ה לישראל, בני לא תעשו את התורה ע"מ לקבל את שכרה מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום, שאילו ביקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר זכור לאברהם וגו'. וכן אליהו אמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו' ואני נזכר להם. אבל אם עשה נכרי מצוה מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר ומשלם לשונאיו בעוה"ז, ואין בידו לעוה"ב וכו'. עד כך ישראל וא"ה עושים מצות, מה שישראל עושים בעה"ז, אין מבקשים אלא לעוה"ב, אבל לאו"ה מיד הוא נותן להם שכר מצותן וכו' עי"ש. ועפ"י מדרש זה מיישב הר"ב מקום שמואל בשטותיו שבסוף תשובותיו במס' ר"ה דף י"ד קושיית התוס' שם, בד"ה על מנת שיחיה בני יע"ש. הרי ברור שאבות ישראל מניחים משכר המצות שלהם לבניהם אחריהם, וכל מי שאינו מניח לבניו נקרא רע ולא ינקה, ואלמלא שהבנים נהנים והאבות אינם חסרים, דמטי להו עונג והנאה בטובת הבנים, ודאי לא היו נקראים רעים כשלא מניחים לבניהם ורוצים לעצמם, כי סוף סוף חייך קודמים, וכל חד לדידיה קא טרח, ולמה יהיו עמלים ומחסרים לנפשם טובה, אלא ודאי כדאמרן. ובב"ר פ' כ"ט. א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם אחרונים בשביל הראשונים, וכתב מהר"ש יפה בשם הרשב"א, משום דאבא מזכה ברא בעוה"ז ע"כ. ולא ינגד לכל האמור מ"ד בפ"ה דעירובין, א"ל רב לרב המנונא, בני אם יש לך היטב לך וכו', ואם תאמר אניח לבני ולבנותי חק, בשאול מי יודיע לך, בני אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין וכו', וגם מ"ש שלמה, ושנאתי את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיבוא אחרי, כי הטעם מצד רוע בני אדם שדומים לעשבי השדה וכו', שפירושו מכוון למ"ש שלמה, ומי יודע החכם יהיה או סכל וגו', שישתמש תשמיש רע בעמלו שעמל והכין לו. וז"ל מהר"ם אלשיך בס' דברים טובים שלו שם, והטעם כי אין לי בם רעות רוח, רק דאגה שאטרח במה שאניחנו לאדם שיבא אחרי, ואילו היה חכם שלא יאבד רוחו ונפשו, ויהיה לו עזר לעבוד את ה' ע"י מה שהכינותי לו, מבלי שיעמול הוא מענייני העוה"ז, כי הכל מוכן ויעמול בתורה ובמצות, החרשתי אך מי יודע וכו' עכ"ד.
ועל ראש כל המעוז הזה ביארתי על נכון המשך הכתובים במעשה דשונמית, דלפי פני הראות אין להם הבנה, דכתיב ויהי היום ויבא שמה ויסר אל העליה וישכב שמה ויאמר אל גחזי נערו קרא לשונמית הזאת ויקרא לה ותעמוד לפניו ויאמר אמר נא אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ומה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת ויאמר ומה לעשות לך ויאמר גחזי אבל בן אין לה ואישה זקן ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמוד בפתח ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן ותאמר אל אדוני איש האלקים אל תכזב בשפחתך. דיש להעיר מהו לשון חרדה, הנה חרדת וכו', דהגם שפירושו לשון השתדלות ותנועה, כמו ויחרדו (כל) זקני העיר לקראתו (שמואל א' טז). וכמו שתרגם יונתן, הא עסקת לנא ית כל עסקא הדא, מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו מלשון חרדה, הכא שרצונו עסק הנעשה בחרדה, ומהו זה הגמול שייעד לה אלישע, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, אין זה מענייני אשה כלל, ומה גם דאשה כלי זיינה עמה, ומה צורך לה אל המלך או אל שר הצבא. והגם שהזוהר הקדוש בפ' נח ובפ' ויצא פירש, שיום ראש השנה היה, ומלך מוסב אקב"ה, דהיינו מלך הקדוש ומלך המשפט, ושר הצבא מט"ט שר הפנים בגימ' שר צבאות, עיין ס' כוונת שלמה דף נ"ט ע"ב, גבי ירא שמים בסתר, ועוד בזוהר בשלח דף מ"ד, ובפי' הרמ"ז שם פלאי פלאות, מ"מ אין לנו פסוק שלא יהיו בו פרד"ס, ופשוטו לא יופשט, וע' פנים לתורה. ונדקדק עוד מה זו תשובה שהשיבה, בתוך עמי וגו'. שפי' רד"ק הם ידברו בעבורי אם אצטרך ע"כ. אין זו כי אם כפיית טובה, כאומרת אי אפשי בתקנתך. עוד קשה ההבנה מ"ש גחזי, אבל בן אין לה, דהגם דיש אבל לשון קושטא, כדאי' בגמ' כמו אבל שרה אשתך (בראשית יז, יט). אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא). הובא ברש"י לך לך. מ"מ בהאי עניינא קושטא לא קאי, שאינו מקושר לדברי אלישע שאמר ומה לעשות לה, ומה ספק נופל בדבר ברור, שהוא צריך לאמת ולחזק דיבורו בלשון קושטא, שכך הוא שאין לה בן. ואינו אלא לשון ברם, עיין רש"י בפ' מקץ. אמנם יובנו הכתובים במוקדם ובהקדים עוד מ"ד בפ' במה מדליקין, האי מאן דדחיל רבנן, איהו גופיה צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא, משתמען מיליה כצורבא מרבנן, והשונמית עבדה מיראה לאלישע, וזאת היתה לה שעמדה בפתח, שיראה מגשת אליו. וז"ש הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, א"כ בדין הוא שתטול שכרך, דלשתמעון מיליך כצורבא מרבנן, כיון דלאו בת הכי את, להיות את בעצמך צורבא מרבנן, ולכן היש לך לדבר אל המלך וגו', שתהיה קרובה למלכות ולישתמעון מילך, והיא השיבה אמריה לו, לפי דבריך אתה חושבני כאשה נכריה, שא"ה הם המקבלים שכר מיד ליד, לא כן אנכי עמדי, כי בתוך עמי אנכי יושבת, עם בני ישראל, עמך עמי, ואמר הקב"ה לישראל, שכל הנוטל שכר מיד ליד נקרא רע, אז אמר אלישע ומה לעשות לה, שאינה רוצה לקבל שכר, וא"ל גחזי אבל בן אין לה ואישה זקן, דלשון אבל פשוטו כמשמעותו, לשון סתירה אל הקודם, ומעין קושיא לדברי השונמית, וכה דבר וכה ענהו. שאין ממש בדברי השונמית במ"ש בתוך עמי אנכי יושבת, משום דגבי ישראל כתיב, יד ליד לא ינקה רע, דמידי הוא טעמא אלא כדי להניח לבניו כנ"ל. אבל זאת אין לה בנים, וגם אינה עתידה להיות לה כי אישה זקן, וא"כ אין לסרבנותה טעם וריח, טעם כששמע אלישע כך אמר כיון שעשתה סלסול לעצמה, והחמירה שלא לקבל שכר מיד, כדין מי שיש לו בנים שיש להניח לבניו, אף אני אעשה זאת לה, שיהיה לה בן, הואיל ועשתה עצמה כמי שיש לה, ומחשבה טובה שלה תבוא לידי מעשה, שיהיה לה בן, ועוד דשכר זה של בן לא שייך בו סירוב משום יד ליד לא ינקה, דבשביל שיחיה בני, רשאין לעשות כן לכתחילה, כמו שתירץ ס' מקום שמואל קושיית התוס' במדרש הנ"ל, ועשה חילוק זה יע"ש. וכ"ש בשונמית בשביל שיהיה לה בן.
ונמצא דהאבות מנחילין את הבנים, ואבא מזכה ברא לעוה"ז, וגם נוחלים מטובת הבנים כנז', ומשונה נחלה זו שהמתים ג"כ יורשים את החיים, מטעם שכתב הרמב"ם להרב ר' חסדאי כנ"ל, ואפשר שלזה אמר שלמה, טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, כלומר טובה חכמה של כל אב ואם, עם נחלה שיניח לבניו, שאם אינו מניח לבניו נקרא רע, וזה היותר והיתרון של הנחלה הוא דוקא לרואי השמש, אלו הם ישראל שהם הם רואי השמש כדאיתא בפ' חלק (סנהדרין צ"ח ע"ב), משל לתרנגול ועטלף וכו', א"ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי, ואתה למה לך אורה. פירש"י שיש לי עינים לראות, ונמצאתי נהנה בה וכו'. וגם הם רואי שמש התורה, שיש לה כל הסגולות הנמצאות לאור השמש, אחת לאחת מצא חשבון מהר"ש אלקבץ בפירושו לשיר השירים בפ' צאנה דף כ"ט, ולכן אמר שלמה דלישראל דוקא יש להם זה היתרון, כי א"ה אינם מניחים לבניהם, ונותן להם הקב"ה שכר מיד, וז"א אח"כ כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה. האבות שתחיה אותם אחר שמתו, שמגיע להם אחרי מותם מטובת הבנים בניהם כאמור. וכבר כתב הרמב"ם במורה שלו ח"ג פ' נ"ד, ששם חכמה בלשון עברי נופל על ד' דברים, ובכללם ההשגה האמתיית, ועל מעלת המדות יע"ש.
והואיל שמי שאינו מניח לבניו נקרא רע כנ"ל, נ"ל דהיינו דכתיב אמרו צדיק כי טוב, הפך זה הרע, כי פרי מעלליהם יאכלו, דפתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים, וירצה אמרו לצדיק כי טוב, שדרך הטוב להיטיב, שלכן נקרא האור כי טוב, וגם הוא מניח לבניו, שכמו רבים נחשבו מעלליו, שרבו אוכלי פרים, פרי מעלליהם יאכלו האחרים, היינו הבנים, והצדיק מבקש לעתיד לבא לעצמו כסיום המדרש הנ"ל, וז"א כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג, י). ואמרי' בקידושין (מ' ע"א), בזה הפסוק, צדיק יש לו קרן ויש לו פירות, וההפך באדם רע, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. יש לו קרן ואין לו פירות, ופרי צדיק עץ חיים.