סבא אליהו/חלק א/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק א · פרק יא· >>

והנה בפ״א ד(קידושין ל, א) אמרינן, "ושננתם לבניך (דברים ו, ז). אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה ושליש בגמרא. ומפרכינן ומי ידע כמה חיי, ומשנינן לא צריכא ליומי". וכתבו שם התוס׳, "פי' בקונטריס יומי השבוע, כלומר ב' ימים מקרא, ב' ימים משנה, ב' ימים תלמוד. ולא נהירא דא״כ אכתי הוה מצי למיפרך, מי ידע כמה חיי, ע״כ נראה לפרש בכל יום ויום עצמו מימי השבוע ישלש" ע״כ. משמע דלמיתה חיישינן אפילו באותו השבוע, אלא דלמיתה באותו יום לא חיישי, ואע״פ שבימי דוד אימעוט שני והועמדו על שבעים, בטל הן חסר הן יתר את המידה, ונראה לומר דדעתו של רש״י ז״ל, כפי פירושו לימים של שבוע, דבההוא שבוע שימות לא קפדינן על יום או יומים שלא ישלים חקו של כל השבוע, וכל הספק אינו אלא בשבוע או שבועים, ובאותן ימים שחלה חוליו אשר ימות בו, ולא סליק אדעתין לשלש השנים עפ״י אומדנא דלא מוכח של שני הדורות, אולי ימות בשליש הראשון או השני או בתחלת השלישי, ול״ו יחסר לחמו, לחמה של תורה באותו השליש, שלא השוה את מדותיו וימות באין מוסר שלם בחלקיו. אבל לשבוע א׳ יום או יומים, אין קפידא להקשות אכתי מי ידע כמה חיי, כי גם לפי׳ התוספות צריך בהכרח שיאמרו דלא קפדינן באותן השעות שתחסרנה בעת שיחלה וימות, ואין סברא לומר לשלש כל שעה, כי בשליש שעה אין אדם יכול לעמוד על ד״ת להשכיל להיטיב בוריין של דברים, איידי דזוטר שיעוריה, וההפסק מזה לזה מפריד אלוף, אלף בינה. ועיין טור וב"י א"ח סי' ן'.

והדרן לדאתינן עלה, דאפילו למיתה בת יומא חיישינן, וכמ״ש השל״ה דף ס״ה ע״ב בשם מדרש שמואל, בפי׳ אם לא עכשיו אימתי. דבכל שעה מעותד למיתה, ולכך נקט לישנא דאם לא עכשיו וכו׳. ונראה דלהכי משים דברי הגמ׳ הנזכרת בפ״ק ד(ברכות יז, א) "כד הוה מסיים ר׳ מאיר ספרא דאיוב הוה אמר הכי, סוף אדם למות סוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי אדם שעמלו בתורה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם". דכיון דאמר סוף אדם למות וסוף הבהמה לשחיטה. מה צורך לחזור ולומר והכל למיתה הם עומדי׳, או יאמר הכל למיתה הם עומדים ולשתוק סוף האדם למות וסוף הבהמה לשחיטה. אלא ודאי מתורתו של ר״מ למדנו שלא זו בלבד שסוף האדם וסוף הבהמה למות, אלא אף זו שהכל למיתה הם עומדין, כלומר דמיתה שכיחא, והם עלולים לה בכל עת, כל שעתא ושעתא זמניה הוי, ואין לך אדם שאין לו שעה ורגע שלא יהיה עלול למיתה, וקבר פתוח מתחתיו רחמנא ליצלן. ובטוב טעם כתב המ״א בא״ח סי׳ תקס״ח סעיף ד׳, במי שנדר להתענות כך תעניות, יכול לדחותם עד ימות החורף, דהיינו דוקא לזמן מועט, דחיישינן שמא ימות ע״כ. איברא דלענ״ד יש להסביר כדברי הש״ע סתם, משום שבנודר לא קבע זמן אלא כשירצה אם הוא בחיים, ואם אינו בחיים אינו נדר כלל. והרב״י בא״ח סי׳ תקפ״ה מביא דברי התוס׳ בפ׳ א״מ, דמותר לכתוב בחש״מ כל הדברים דשייכי לב״ד, פן ימות הנותן או העדים או ב״ד וכו׳. ומזה הטעם הרב ט״ז בסי׳ תקנ״א עשה סמוכין לדעתו, מסכמת לדעת מהר״י כ״ץ מקראקא להתיר בכל יום בין המצרים לברך שהחיינו על פרי חדש, שמא ימות קודם שיקיים מצוה זו. והנה ראיתי במס׳ (יומא לד, ב), אדאמרי׳ התם ילמד שחרית שחרית מערבית. שכתבו התוס׳, וא״ת מאי בינייהו, ונ״ל אם אין להם אלא נסך א׳, למ״ד גמר שחרית מערבית לא יקריב שחרית אלא יניחו ערבית ע״כ. ומכאן הוה משמע שמאחרין לערב ולא חיישינן למיתה דביני ביני, אבל כדמעיינינן שפיר ליתא, דבשלמא ביחיד איכא חשש מיתה, אבל בדבר של צבור לא שייך, דחיציו כלים והם אינם כלים, ובת״ץ הש״ץ אומר ענינו בתפלת שחרית, ולא חיישינן שכל הצבור יאחזו בולמוס וימצא שקרן בתפלתו, וחימוץ מצוה ליכא כיון שהכתוב עשה מלמד ערבית לשחרית, ובדין מי שהיה חבוש דהותר לו מהשר להתפלל יום א׳ בעשרה ולא יותר, שכתב הרדב״ז בח״א סי׳ י״ג, והובא בבאר היטב א״ח סי׳ ז׳, שלא יחמיץ המצוה. וחכם צבי בסי׳ ק״ו הקשה עליו מבעייא דפ׳ התכלת (מנחות מט, א), צבור שאין להם תמידין ומוספין, איזה מהן קודם, ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר. גם שם אין קושיא מחשש מיתה, דבצבור ליכא האי חששא, וכ״כ הלק״ט הל׳ תפלה דף י״א, ועיין יד אהרן שם, ושו״ת בית יעקב סי׳ קמ״ב, ועוד לי בזה בס״ד בח״ג פרק ל״ז.