נתיבות עולם/נתיב התשובה/ה
עיקר ויסוד גדול לתשובה, שיתבייש בעל התשובה מן החטא שעשה ובשביל כך מקבלין אותו בתשובה:
ובפ"ק דברכות (דף יב:) אמר רב חיננא סבא משמי' דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש מוחלין לו כל עונותיו שנאמר למען תזכרי ובושת וכו' בכפרי לך לכל אשר עשית דלמא צבור שאני אלא מהכא ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני ויאמר שאול צר לי וגו' ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואלו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנאמר ויאמר שמואל אל שאול למחר אתה ובניך עמי ואמר רבי יוחנן עמי במחיצתי, ורבנן אמרי מהכא והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' יצאת בת קול ואמרה בחיר ה' ע"כ. ודבר זה צריך טעם למה הבושה מכפר ומוחלין לו עונותיו, אבל דבר זה מופלג בענין הבושה, כי פירוש דבר זה כאשר האדם מתבייש מן החטא מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי, שכל בושה שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו, לא כן העז פנים שהוא מתעצם בחטא וכאשר מתעצם בחטא אין הסרה לחטא הזה כאשר החטא מתעצם בו, אבל המתבייש מן החטא מורה שאין החטא מתעצם בו ואדרבא מרחיק עצמו מן החטא כמו שהיה שאול מתבייש לא רצה להזכיר את החטא מפני הבושה, ולכך מוחלין לו החטא מאחר שהוא מרוחק מן החטא. ועוד יש לך לדעת מדריגת המתבייש שיש לו מדת הפשיטות ממה שאמרו (אבות פ"ה) בושת פנים לג"ע וכמו שבארנו דבר זה במקומו, כי הבושה היא פשיטות אל האדם הפך העז פנים, ומפני כך מוחלין לו כאשר יש לו מדת הפשיטות שמתפשט ממנו החטא ועיין אצל בושת פנים לג"ע ושם מבואר, וגם יתבאר אצל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו:
ובפרק קמא דסוטה (דף ז.) ת"ר אומרים לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, יהודה הודה ולא בוש מה היה בסופו זכה וירש חיי העה"ב, ראובן הודה ולא בוש מה היה בסופו זכה וירש חיי העה"ב ומה שכרן מה שכרן כדקאמרינן אלא מה שכרן בעה"ז להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם, בשלמא יהודה אשכחן דאודי דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אלא ראובן מנ"ל דהודה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגלגלין בארון עד שעמד משה ובקש רחמים אמר לפניו רבש"ע מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה מיד שמע ה' קול יהודה. פי' כי לכך זוכה האדם לחיי עוה"ב כאשר מסלק יצרו לכך ראוי לעה"ב שאין שם יצר הרע, כי היצר אשר יש לאדם הוא מצד עולם הזה הגשמי וכאשר מסלק יצרו זוכה לעוה"ב. וכך אמרו במסכת סנהדרין (דף מג.) זובח תודה יכבדנני אמר ריש לקיש כל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות שנא' זובח תודה יכבדנני. ופי' זה בארנו למעלה בנתיב היצר, כי כאשר כובש יצרו ומסלקו ובזה מכבד הקב"ה בעה"ב ובעה"ז כמו שהתבאר למעלה. ודוקא ההודאה על החטא בזה זובח היצר לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו הוא מוסר עצמו אל הש"י אשר חטא, כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו, וע"י סלוק יצה"ר לגמרי כי אין ליצה"ר שום צירוף אל הש"י ולפיכך דבר זה הוא סלוק יצה"ר לגמרי. ואם לא כן אפשר שישוב אל החטא שעשה כי כך הם מעשה האדם פעם יעשה ופעם לא יעשה כמו שהוא האדם, אבל כאשר מתודה על החטא לומר חטאתי לה' על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל הש"י לגמרי ומסלק בזה מאתו היצה"ר לגמרי ומתדבק בו יתב' בהודאה זאת כמו שהתבאר למעלה. ואמר כי ראובן ויהודה לא עבר זר בתוכם שההודאה מאחד אותם לגמרי בכל עד שלא עבר זר בתוכם, והוא דבר חכמה איך ההודאה מאחד אותם, וזה כי כל ההודאה מצד שהוא מודה אל הש"י ודבר זה מורה אחדותו יתברך, ולכך אמרו ז"ל (מגילה דף כה.) האומר מודים מודים משתקין אותו כמו מי שאומר שמע שמע, ומה שההודאה היה מורה על אחדותו אין כאן מקומו והתבאר בנתיב התפלה ע"ש, ולפיכך אלו שנים דהיינו יהודה וראובן ראוים שיהיו ביחד מפני שהם מתאחדים לגמרי מפני ההודאה שנמצא בשניהם, וכשם שהוא ית' אחד כך בעלי הודאה מתאחדים ג"כ, ולכך אמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. ויש לך לעמוד על סוד ראובן ועל סוד יהודה כי אלו שניהם בפרט הם מיוחדים בהודאה ובתשובה כאשר תבין דברי חכמה מאוד:
ובמדרש (שו"ט, תהלים ק') מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ אמר ר' יעקב בר' אבהו בשם ר' אחא יודו בי אומות העולם ואני מקבלם דכתיב כי לי תכרע כל ברך, זש"ה מכסה פשעיו לא יצליח ר' שמעון ורשב"ל בשם רשב"י כל הנטיעות אתה מכסה שרשיהן והם משביחים האגוז הזה אתה מכסה שרשיו והוא אינו משביח משל ללסטים שהיה נדון לפני הקוסטינר כל זמן שהוא מתריס הוא לוקה הודה הוא נותן פרקילא, פירוש פדיון. אבל הקב"ה אינו כן עד שלא הודה הוא נותן פרקילא משהודה נוטל דימוס אמר רבי יודא ומודה ועוזב ירוחם כיון שראה משה כן התחיל שורר עליהם מזמור לתודה. בארו כי עיקר התשובה הוא הודאה שהוא מודה על חטאיו, שההודאה מביא שהש"י מקבל אותו בתשובה, כי כאשר מודה על חטאיו מוסר עצמו אל הש"י ושב אל הש"י לגמרי כי זהו ענין ההודאה כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ואז הש"י מקבל אותו בתשובה בשביל הודאה זאת שמוסר עצמו אליו. וכך וידוי יום הכפור, כי ביום הכפור מקבל החוטאים ואין זה רק כאשר מוסר עצמו אל השם ית' לומר חטאתי לך ובזה מוסר עצמו אליו ושב אליו ואז מקבל אותו הש"י בתשובה. ויש להבין זה כי בשביל כך ההודאה היא עיקר התשובה, וכן כל המומתים מתודין מטעם זה כי ע"י הוידוי מוסרים עצמם ונפשם אל הש"י ואז מקבל הש"י נשמתו, ולכך מתודה כל אשר נוטה למות כי בזה מוסר עצמו אל הש"י ואז הוא מקבל נשמתו הש"י:
התשובה היא מועלת לכל דבר אף אם רצח והרג, ואע"ג שאי אפשר לתקן את אשר כבר היה מעוות שהרג את הנפש אפ"ה התשובה מועלת. ויש לשאול ולמה תהיה התשובה מועלת לזה והרי אי אפשר להחזיר לאיש אשר נטל נשמתו ממנו, וכן אם בא על הערוה והוליד ממנה ממזר וכי אפשר לתקן מה שעשה. אבל דבר זה לא יקשה לפי הדברים אשר בארנו כי נחשבו העבירות כשגגות כאלו הרגו בשגגה או אפילו כזכיות נחשבו אם שב מאהבה, ולפיכך אלו בא על הערוה בשגגה שהיה סבר שהיא אשתו והוליד ממנה ממזר בודאי אין נחשב לו למזיד והנה התשובה מועלת. והא דאמר בחגיגה (דף ט.) מעוות לא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר א"ת בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ולתקן רבי שמעון בן יוחאי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות ואיזה זה ת"ח שפירש מן התורה, וכתבו התוספות פי' רש"י ז"ל המוליד ממזר שהביא פסול לעולם אין עונו נמחק בתשובה, ולא נהירא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה אלא קרי ליה לא יוכל לתקן לפי שבשתו לעולם שאומרים ממזר זה מפלוני שבא על הערוה ע"כ, ולפי פי' התוס' אם מת הממזר אין זה מעוות לא יוכל לתקון. אבל הפירוש הוא שהחטא גדול מה שהיה החטא בדבר שאין לו תקנה, ואיירי שלא עשה תשובה ואז החטא הזה נחשב גדול מאוד מפני שאין לו תקנה, ולא דמי לגזלן ולגנב אע"ג שלא עשו תשובה להחזיר מכל מקום כיון שאפשר בחזרה אין לומר בו מעוות לא יוכל לתקון, ונפקא מיניה שעונשו יותר ממי שעשה חטא שאפשר בחזרה, ואע"ג דאפשר מי שהוליד ממזר לעשות תשובה לא איירי מן התשובה. ועוד כי מה שנא' מעוות לא יכול לתקון היינו כי שאר המצות אפשר שעשה מצוה אחרת, והוא תקון המצוה שבטל וכאלו עשה המצוה שבטל, אבל על אלו שאמר מעוות לא יוכל לתקון אין תקון לאותה מצוה שבטל רק מצוה שבטל בפני עצמה ומצוה שעשה מצוה בפ"ע, ומ"מ המצוה שבטל אין תקון אל אותה מצוה. ולפיכך רבי שמעון בן יוחאי מוקי ליה קרא בפירש מן התורה אע"ג שהוא חוזר אל התורה הפרישה מן התורה כבר נעשה וזהו מעוות נקרא, ואם חוזר אל התורה כאלו מתחיל מחדש ואין זה תקנה אל הדבר שעשה שפירש מן התורה, כי שאר חטא שאינו חטא בדבר שהוא שכלי רק בדבר גשמי לא נקרא זה מעוות לא יוכל לתקון שאפשר הוא בתקון, כי אפשר כאשר עושה מצוה אחרת הוא תקון אותה מצוה כאלו לא בטל אותה, אבל השכלי אין בו תקון כי אין בו השתנות ולכך על הפורש מן התורה נאמר מעוות לא יוכל לתקון:
ואמר שם א"ר יהודא בן לקיש כל ת"ח הפורש מן התורה עליו הכתוב אומר כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי ע"כ. ור"ל כמו הצפור יש לו קן אשר הוא מקום לו וא"א שיהיה בלא קן מפני שהוא נודד ומעופף תמיד וצריך אליו מקום למנוחתו, וכן האדם הגשמי שהוא בעל שנוי וחלל ואין עומד האדם על ענין אחד, והתורה היא מקום קביעתו ומנוחתו לכך התורה נחשבת קן אל האדם מפני שהתורה עומדת נצחית, ודבר זה התבאר למעלה אצל כל מי שאין לו דעת בסוף גולה, ולפיכך הפורש מן התורה כאלו פורש מן הש"י אשר הוא מקומו וקן אליו ע"י התורה. ועוד דרשו שם תניא מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית והתפלה של שחרית ושל ערבית וחסרון לא יוכל להמנות זה שמנוהו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. וגם אין פירוש זה שלא יהיה תקנה בתשובה דודאי יש תקנה אל הכל בתשובה, ונקט דוקא שבטל קריאת שמע או תפלה אף שכמה מצות יש להם זמן ואם עבר הזמן אין תקנה לו, לא דמי כי כבר אמרנו כי הדבר זה שאינו תולה בגשם ואינו כמו כל המצות שהם ע"י מעשה יש להם תקון שאפשר שיעשה מצוה אחרת והוא תקון לאותה מצוה שבטל, אבל המצות שהם בלא גשם כמו קריאת שמע והתפלה שהם ע"י דבר שכלי שייך בזה מעוות לא יוכל לתקון כי אין תקנה לדבר שהוא שכלי, וכן מי שמנוהו חביריו לדבר מצוה ולא עשה עמהם מצות הרבים הוא דבר עליון עד שנחשב מצות הרבים דבר נבדל לגמרי ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות, אע"ג שנמנה אח"כ עם אחרים, מנין הראשון כבר הלך וזהו מנין אחר ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות ולפיכך על אלו נאמר עליהם מעוות לא יוכל לתקון כי הדברים שהם בלתי גשמי אין תקון להם כלל:
אמר ר' יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם, ושנוי השם דכתיב ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו', שינוי מעשה דכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו', וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא"י הוא דאהני ליה. האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה, ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (בבא קמא דף קיט.) הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה דף יב.) הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם, ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת הש"י דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך עיין למעלה. אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם כי אלו ג' דברים הם החלקים והאדם כולל את שלשתן שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו את אבניו ואת עציו ואת עפרו אלו הם חלקי הבית, ושם בית כולל את שלשתן ביחד וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם. והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין אם משנה אחד מן החלקים לטוב כאלו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו, ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם כאשר צריך לעשות המעשים בגוף וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו מבטל את הגזירה שנגזר על האדם, והתפלה היא לנפש שכך נאמר (שמואל א', א) אצל התפלה ואשפוך נפשי לפני אלקים, כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלקים ומבטל נפשו, צדקה הוא בממון שלו, לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם, ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם, וי"א אף שנוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם ויקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה וי"א ה' דברים. אמנם יש עוד באלו דברים חכמה העליונה כי נזכרו כסדר בודאי, כי הצדקה כי צדק מלאה ימינך והוא משנה את הגזירה, והצעקה הוא למדת הדין לכך לא אמר תפלה כי הצעקה הוא למדת הדין שבוכה ומילל על חטאיו ודבר זה משנה את הגזירה ג"כ, כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה ג"כ מבטל את הדין, ושנוי השם מבטל עצם הגזירה, וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם וכבר פרשנו זה במקום אחר, שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם, וי"א אף שנוי המקום הוא שנאמר ואיזה מקום בינה, והבן הדברים האלו אשר רמזנו לך, והבן למה אמרו י"א כי אין זה שוה ודומה לראשונים, וכל אחד מאלו ארבע או חמשה לדעת י"א יכול לבטל הגזירה, ודי בזה למבינים: