נתיבות עולם/נתיב הענוה/ב
בפרק כסוי הדם (חולין דף פט.) אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר ברבי שמעון כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה עשה אזניך כאפרכסת, לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה ממעטין אתם עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינם כך נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי ה' לסנחריב אמר מי בכל אלקי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב לחירם מלך צור אמר מושיב אלקים ישבתי בלב ימים אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה וכתיב התם תולה ארץ על בלימה. ור"ל כי ראוי לישראל כל אשר השם ית' נותן להם גדולה להקטין עצמם. דבר זה כי גדולתם ומעלתם אינו כמו האומות שהאומות גדולתם מצד עולם הזה הגשמי, ולפיכך כאשר השם ית' נותן להם הגדולה והחשיבות הם מתגאים יותר תמיד, כי הגאוה מדה גשמית וכמו שיתבאר למעלה גם כן, ולפיכך מצד הגדולה שנתן להם בעולם הזה הגשמי מוסיפים הם על המדה, אבל ישראל מצד שהם קדושים נבדלים מן הגשמית וכל מעלתם אלקית. ואין ראוי לאומות רק גדולה גשמית ולפיכך האומות כאשר השם ית' נותן להם גדולה מתגאים עוד ביותר עד שכל כך גדולתם עד שהם מורדים בהקב"ה מפני גאותם, והפך זה בישראל שיש להם גדולה אלקית, וכל שיש לו מעלה אלקית נמצא בו הענוה כמו שאמרו אצל השם ית' כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמו שהתבאר למעלה, ולכך כל עוד שהגדולה יותר בישראל והם יותר מגיעים אל מדריגה אלקית נמצא בהם הענוה יותר והם ממעטין עצמם, שזה מדת הפשיטות והיא מדה נבדלת מן הגשמי והיא מדת הקב"ה שעם גדולתו ענותנותו, והפך זה באומות. ולכך אמר חושקני בכם מפני שאתם ממעטין עצמכם, וזה בודאי טעם גמור שחשק השם יתב' בישראל מכל האומות כי אשר בחר השם יתב' בהם ראוי להם המעלה והגדולה, ואם הגדולה מביא להם למרוד בהקב"ה היה הדבר הפך עצמו כי בשביל שאהבו נותן לו גדולה ודבר זה מביא למרוד בו, ומפני כך אוהב ישראל שכל עוד אשר נותן להם גדולה הם מכניעים עצמם. ואומר כי גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם לפי שבאברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו משה ואהרן אמרו ונחנו מה, ומ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר דוקא ומשה ואהרן אמרו ונחנו מה, זה כי אברהם היה התחלה אל העולם ולכך היה האב הראשון לכך היה מחשב עצמו עפר ואפר שהעפר הוא התחלה אל הכל, ואילו משה ואהרן אמרו ונחנו מה, מפני כי משה ואהרן היו עיקר ישראל כמו הלב באדם שהוא עיקר והלב עיקר מעלתו שבו תלוי השכל והדעת, אבל אין הדבר זה ענין ממש רק הוא שכל, ולכך אמרו ונחנו מה כי אין דבר גוף שיש בו ממש כלל. והבן ההפרש שיש בין אברהם ובין משה ואהרן, כי אברהם היה התחלת ישראל ואילו משה ואהרן היו עיקר ישראל כמו לב שיש בו השכל ויש לו הפשיטות הגמור, ולכך אמר שאין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן שנאמר תולה ארץ על בלימה. ופירשנו דבר זה לפני זה כי חכמי האומות נתנו טעם בענין עמידת הארץ באמצע, והרבה דברים נאמרו בזה, אבל דברי חכמים הם חכמה אמתית, ודעתם כי הארץ ראויה היא לעמידה בעצמה מצד הפשיטות הגמור שיש בארץ, כי הארץ היא בתכלית המטה אשר תכלית המטה יש לו פשיטות שאין לו גבהות ומעלה וזה מדת הפשיטות וזה עמידת הארץ באמצע, כי הדבר הפשוט לא שייך בו נושא כלל כי אם היה שייך אליו נושא לא היה פשוט כי היה מצורף ומחובר אל הנושא שלו, ואינו פשוט כלל רק הוא בעל הרכבה, ולפיכך אמר הכתוב תולה ארץ על בלימה כי תלויות הארץ מצד שהיא ראויה אל המטה אשר המטה מצד שהוא מטה הוא פשוט ביותר, לא כמו המעלה שאינו פשוט שהוא מיוחד במעלה ולדבר זה יש נושא, ולפיכך המטה במוחלט הוא גורם עמידת הארץ באמצע. וזה שאמר אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שאמרו ונחנו מה והיה להם מדת הפשיטות הגמור, ובזכות הזה שהוא הפשיטות הגמור עומדת הארץ בעצמה מבלי נושא, ודברים אלו עמודים מאוד, רק שתבין מזה כמה גדול מדת הענוה ועד היכן מגיע הענוה:
ובפרק חלק (סנהדרין דף צב.) אמר ר"א לעולם הוי קבל וקיים אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו שמע מינה. בארו ג"כ מעלת מדת השפלות, כי מדה זאת שהיא השפלות הוא ראוי אל הקיום, בשביל כי המדה הזאת שהיא מדת הפשיטות אין לו מתנגדים ומקטריגים כלל, ואין מקטרגים רק מי שעושה עצמו דבר חשוב ובזה הוא רחוק מן מדת הפשיטות ואליו יש מתנגדים, אבל דבר שהוא כמו זה שאינו מחשיב עצמו דבר זה אין מתנגדים אליו מצד הפשיטות שבו כי לפשוט אין מתנגדים, ומפני שאין מתנגדים אליו הוא מקוים ביותר. וזה שמביא ראיה ממה שאמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות את נגעו, והוא דבר מופלג בחכמה עליונה, כי הנגעים הם הפגעים שהם נגד האדם, וכאשר הוא בית אפל שהוא בית שפל אין פותחין לו חלונות לטמאות אותו בנגע שהם הפגעים, כי לבית כמו זה אין לו פגעים ונגעים, ודבר זה הוא מבואר:
ובפ"ק דר"ה (דף יח.) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו א"ר אחא בר חנינא אליה וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים. ור"ל הש"י עובר על פשע אל מי שאינו עושה עצמו עיקר בעולם רק עושה עצמו כאלו אינו דבר עיקר כלל, ומי שהוא נעשה כן ראוי לעבור אליו על פשע. ודבר זה בארנו למעלה כי כמו מדה זאת שעושה עצמו כשיריים יש לו מדת הפשיטות מן הגשמית כמו שהתבאר, ומצד הפשיטות יש כאן הסתלקות החטא והבן זה מאוד. ויש לך להבין זה גם כן מסוד התענית ביום הכפורים שהוא התמעטות הגוף, ומפני כך יש כאן כפרה וסליחה שהוא מסולק מן החטא, וכל התמעטות בכלל הוא כפרה באדם, שאפי' הקרבן שהוא מכפר יש כאן התמעטות הממון אשר הביא אל הש"י ומפני זה כפרה אל נפשו, ומי שעושה עצמו כשיריים כלומר שממעט עצמו לגמרי אליו הוא נושא עון מצד הפשיטות שבו והבן זה: