נתיבות עולם/נתיב הענוה/א

נתיבות עולם · נתיב הענוה · א · >>

בספר משלי (משלי, כב) עקב ענוה יראת ה' וגו', שלמה המלך אמר כי בעל ענוה שהוא משפיל עצמו אי אפשר שלא יהיה בעל יראה, כי בעל ענוה מכיר שפלתו ולפיכך הוא ירא מן השם יתב', והוא הפך בעל הגאוה אשר בעל הגאוה אומר מי לי בשמים ואינו משפיל עצמו לפני השם יתב'. וזהו עקב ענוה יראת ה', ר"ל כי נמשך אחר הענוה היראה כמו שנמשך העקב אחר הגוף כך נמשך היראה אחר הענוה. ובמדרש (שהש"ר פ"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה עונה עקב לסילותה, מה שעשתה החכמה עטרה לראשה שנא' ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסילותה שנא' עקב ענוה יראת ה' ע"כ. וביאור דבר זה, כי ע"י החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ב) אין ע"ה חסיד ואין בור ירא חטא, שמזה תראה כי החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים, כי על ידי החכמה מכיר האדם את עלתו וירא מפניו ודבר זה אין צריך ראיה. ופי' ראשית חכמה יראת ה', ר"ל כי יראת השם ראש לחכמה, שמן החכמה מגיע אל המדריגה שהיא יותר עליונה מן החכמה דהיינו יראת השם יתב' שהוא ראשית וראש על החכמה. והיראה הוא עקב לענוה כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלקים. כמו שתמצא יש בני אדם שיש בהם חכמה ואין בהן יראת שמים, ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח ודאי כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם, מ"מ אפשר שישאר עומד בסולם ולא יגיע למעלת היראה, אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו א"כ בודאי משפיל עצמו כנגד בוראו מכיר בפחיתות שלו וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלתו, וזה פירושו לפי פשוטו עקב ענוה יראת השם, כלומר שדבר זה הוא בודאי כאשר הוא בעל ענוה שהוא ירא הש"י, כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל ואיך לא ישפיל עצמו לפני השם יתב'. ואין לומר אצל הענוה שמן הענוה יעלה למדריגת יראת השם ויראת שמים ראש לענוה כמו שהוא ראש לחכמה, שאין זה כך שלכך נקראת יראת השם עקב אל ענוה, כי כאשר הוא עניו בודאי הוא ירא שמים לפני זה ובכלל ענוה הוא יראת שמים כמו שהעקב הוא בכלל עיקר הגוף. אבל החכמה אף כי היא מביאה אל יראת השם אין דבר זה בודאי רק כי היא הכנה בלבד, ולפיכך נקרא יראת השם ראש לחכמה ואין הראש טפל לגוף אבל מן הגוף עולה לראש, ולכך מן החכמה בא לידי יראה. ומה שאמרו בפרק קמא דע"ז (דף כ:) ענוה מביאה לידי יראת השם, ר"ל גם כן כמו שאמרנו אם הוא עניו כבר הוא ירא שמים שאי אפשר זולת זה כמו שאמרנו. אמנם יש לך להבין מה שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' ומה שאמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, מן הדברים אשר אמרנו, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה דף ה.) לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השם יתב' שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתב' משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה והוא קטן מן הענוה כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר וזהו יותר מן יראת השם, כי בעל ירא שמים מצד שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה יש לו דביקות עם העלה. ולכך ענוה יותר גדולה מן יראת השם, כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו כמו שהתבאר בפר"ק דסוטה (דף ה.) אני את דכא כלומר, כי השם יתב' משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו שהרי הניח הש"י כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו והדומים נמצאו יחד כמו שהתבא' בנתיב האהבה ע"ש, ואין זה אצל יראת ה', והדברים האלו עמוקים מאוד:

ובפרק בתרא דמגילה (דף לא.) א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו' ולהחיות לב נדכאים ומשולש בכתובים דכתיב שירו לאלקים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות אלקים במעון קדשו. ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת ב"ו שגדולתו היא מבטלת הענוה אבל אצל הקב"ה אינו כך רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא למה צריך לומר דבר זה כתוב בתורה וכו' די כשנמצא פעם אחד ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור שהוא פשוט והפשוט הגמור לא מוגבל. לפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתב', אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו שהוא הפשיטות הגמור שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן אבל עושה משפט אל הכל בשוה וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל. ויש לך לדעת כי שם רם לא שייך לומר רק שהוא רם מן התחתונים או רם מן העליונים, מ"מ יש לו צרוף מה, שאתה אומר שהוא רם מן התחתונים או רם מן העליונים ויש כאן צירוף לאחר, ואין זה השבח שהוא יותר עליון על כל. אך מה שנותן לו הענוה שהוא ית' משגיח בשפלים, ומה שהוא משגיח בשפלים מורה זה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות והפשיטות הוא מעלה על כל, כי הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון אל הכל. ויותר מזה כי הפשוט לא יוגדר ולכך אין לו קץ ותכלית כי לא יוגבל, ומפני כך כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא הענוה שהענוה הוא יותר מעלה עוד על הכל, וכבר ביארנו זה במקום אחר. ומעתה מדת הענוה הוא עוד יותר על גדולתו כי הגדולה במה שהוא רם ונשא שוכן עד אין בזה שהוא כולל הכל, אבל במה שהוא בעל ענוה זהו בשביל שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ובזה שהוא פשוט כולל הכל, וכן אצל האדם המדה הזאת היא עליונה, והרי הדברים האלו מבוארים:

ובפ"ק דסוטה (דף ה.) דרש רב עוירא ואיתימא ר"א בא וראה שלא כמדת ב"ו מדת הקב"ה מדת ב"ו גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל אבל מדת הקב"ה אינו כך הוא גבוה ורואה את השפל שנאמר כי רם ה' ושפל יראה ע"כ. פי' השגחת העלה הוא בפרט על העלול, ומפני כך מה שהשם יתב' גבוה ומורה זה שהוא עלה והעלה רואה את שהוא עלול בראשונה כאשר העלה מצטרף אל העלול דווקא, ולפיכך השם יתב' רואה את השפל יותר ממה שהוא רואה את הגבוה, כי הגבוה אינו עלול כל כך כמו מה שהוא רואה את השפל ופחות שהוא עלול לגמרי. ועוד הרי מה שהוא רואה את השפל הוא מצד מדת הענוה שהענוה היא הפשיטות הגמור שהוא אצל השם יתב', ודבר זה מדה העצמית של השם יתב' ולכך רואה השפל קודם לפי שהוא מצד מדת הפשיטות. לפיכך אמרו שם אני את דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה השרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה ע"כ. ומה שסבר מר אתי דכא ומר סבר אני את דכא, כי השם יתב' שהוא עלה פונה אל העלול והעלול הוא מקבל כבודו יתב' להיות השם יתב' עמו ולכך אני את דכא, ולמאן דאמר אתי דכא וגם כבר התבאר שכיון שעל כל פנים יש חבור ביחד העלול עם העלה, הנה ראוי שיהיה הדכא עמו יתב' מצד שמעלין בקודש שהעלול הזה יש לו דביקות וחבור עם העלה לכך אתו ית' דכא. ולדברי שניהם העלול והעלה יש להם חבור ביחד, רק למ"ד אני את דכא כי העלה עם העלול והוא מוכן לקבל, ולמ"ד אתי דכא העלול נמצא עם העלה. ומ"מ מסתברא כי הוא את דכא שהשם יתב' השרה שכינתו עם הדכא, כי אף אם השם יתב' מרום וקדוש שוכן עד, מכל מקום יש להיות הוא ית' שהוא העלה עם הדכא שהעלול הוא מוכן לקבל ביותר שיהיה עמו כבוד השכינה, כי דבר זה הוא חבור ביותר כאשר הוא יתב' את דכא ממה שיהיה החבור כאשר היה עם השם יתב' הדכא, כי מי שבא אל אחד הוא לגמרי אתו כי האחד מקבל אותו אצלו לגמרי, ולא כן אחד שהוא בא אצל הגדול שאי אפשר שיהיה החבור עמו כ"כ והבן זה. ולפיכך קאמר מסתברא דאני את דכא שהדכא שהוא העלול השכינה עמו, ויש לך להבין את זה:

ואמר ריב"ל (שם, ב') בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא יתב' הכל ואפס זולתו ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כלם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת, והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום דבר זה מורה כי הכל אפס זולתו יתב'. כי האדם הוא הכל והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום כל הנמצאים אינם כלום ובזה נחשב כשאדם רוחו נמוכה כמו כל הקרבנות. וכך אמר גם כן גדולה תפלה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות כמו שהתבאר. ואמר עוד ולא עוד אלא שאין התפלה נמאסת, ודבר זה בארנו לך למעלה כי השם ית' שהוא העלה פונה ראשונה אל מי שהוא עלול, וזהו שאין תפלתו נמאסת כאשר עושה עצמו עלול אל העלה והעלה פונה אליו, והוא הפך השכור אשר תפלתו היא תועבה מפני שהיא נעשית בעל גוף גשמי בלא שכל ודבר זה תועבה אל השם יתב' כמו שהתבאר בנתיב התפלה, ובעל ענוה הפך זה כי מדת הפשיטות מן הגשמי' והוא שייך שיכנס לפני הש"י ולכך אין תפלתו נמאסת ואין להאריך:

ובפ"ק דע"ז (דף כ:) ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביא לידי תחיית המתים וחסידות גדולה מכולם שנאמר אז דברת בחזון לחסידך ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנא' יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים וצדיקים לא נאמר כאן אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ביאור זה כי מחלוקת באלו שתי מדות שהוא החסידות והענוה איזה גדולה, ובאלו שתי מדות ראוי שיהיה המחלוקת בפרט. כי הענוה כבר בארנו המדה הזאת שיש לה הפשיטות הגמור מן הגשמית כי זהו ענין בעל המדה הזאת, ודבר זה ראוי אל המעלה העליונה כאשר תראה כי התחתונים אינם פשוטים לכך סבר כי הענוה הוא על הכל. ולמאן דאמר כי החסידות הוא על הכל, ר"ל כי החסידות באדם במה שהוא איש טוב וכבר ביארנו זה אצל מה שאמר ולא עם הארץ חסיד כי החסידות כאשר הוא הטוב אל הכל. ושני המדות האלו שהם החסידות והענוה שווים שהם מדות עליונות, רק כי ההפרש בין אלו שתי מדות למביני מדע שהוא מצד שתי בחינות מחולקות, כי החסידות מצד הטוב, ולמ"ד הענוה גדולה כי הענוה שהיא מדת הפשיטות כמו שיתבאר. ואברהם היה בו החסידות וזה ידוע כי מדתו היה כך, גם היה מדתו הענוה שאמר ואנכי עפר ואפר, וזה שאמר בפר"ק דברכות (דף ו:) על מי שקובע מקום לתפלתו כשמת אומרי' עליו הי חסיד הי עניו מתלמידיו של אברהם, כי מי שהוא קובע מקום לתפלתו הוא עם הש"י עד שיש לו מקום קבוע הוא הדביקות בו, ואין מגיע למדריגה הזאת רק החסיד והעניו כמו שנתבאר בנתיב התפלה, כי אלו שתי מדות הם עם השם יתב', זה מצד הטוב שבו וזה מצד הפשיטות שבו, ודבר זה יש להבין כי הם עמוקים בחכמה מאוד. ואלו שתי מדות מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי, ומדת החסידו' כאשר הוא מסולק מן הרע לכך פליגי בהם, ואין להאריך בזה עוד. ועל כן בעל המדה שהוא מדת הענוה הזאת מיוחד לעולם הבא כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף פח:) איזה בן ע"ה ענותן ושפל, והדברים האלו יש להבין ממה שאמרנו כי בודאי עולם הבא הוא עולם הפשוט הנבדל, ולפיכך אשר הוא מיוחד אליו אשר הוא ענותן, כי הענוה הוא הפשיטות כמו שיתבאר והוא מיוחד לעוה"ב בפרט וכאשר הוא נעלב מן אחרים ומקבל זה ואינו עולב. וזהו ענוה על ענוה מיוחד הוא יותר לעוה"ב:

ובמסכת גיטין (דף לו:) ובכמה מקומות הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"כ. ויש לשאול למה זה ועל מה זה שיהי' מעלתו כך, אבל הם הדברים שאמרנו למעלה כי לדעת החכמים המעלה העליונה היא מדריגת הפשיטות, כי שלשה מדות זכר כאן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים הכל מדה אחת שיש לו מעלת הפשיטות ביותר ולכך שומע חרפתו ואינו משיב, ואח"כ אמר עושים מאהבה, ואח"כ אמר שמחים ביסורים. כל אלו ג' מדות הם כנגד מדות שלשה אבות שהם מיוחדים באלו ג' מדות, והתחיל במדת יעקב מה שאמר הנעלבים ואינם עולבים, ופירשנו זה שהוא נרדף מן אחר והוא אינו רודף את אחר וזה מדת יעקב, ובמדרש (ויק"ר פכ"ז) והאלקים יבקש את הנרדף אתה מוצא כל מי שנרדף מאחר הקב"ה בוחר בו כי יעקב נרדף מעשו ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואע"ג שזכר הרבה נרדפים לא נמצא בפירוש רק יעקב שמיוחד ברדיפה הזאת וכתיב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואחר שזכר מדה זאת זכר עושים מאהבה היא מדת אברהם שנקרא (זרע) אברהם אוהבי. ואח"כ זכר מדת יצחק שמחים ביסורין שיצחק היה בעל יסורין ולא נמצא כמוהו ביסורין דכתיב ותכהין עיניו מראות, ואמרו במדרש (ב"ר פס"ה) יצחק חדש יסורין אמר לפני הקב"ה האדם הוא חוטא ואין במה להתכפר הביא יסורין עליו שיתכפר בו האדם אמר הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ע"כ. הרי כי אלו ג' מדות מה שהיה בכל אחד מן האבות הן מה שאמר הנעלבים ואינם עולבים הן עושים מאהבה וכן היסורין ממרקים את הנפש מן החטאים, וכל אלו דברים הם דברי חכמה מאוד. ועליו אמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ידוע כי השמש שיש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש עד שיש לו גוף זוהר עד שכמעט אין לו גשמית כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה, ולפיכך אמר על מי שיש לו שלש מדות אלו כי יש בו סילוק החמרי, הן שהוא נעלב ואינו עולב, ודבר זה הוא ענוה על ענוה ומדה זאת הוא מדת הפשיטות, וכן העושה מאהבה יש לו דביקות בו ית' כמו שהוא כל אהבה דביקות הנאהב, ושמחים ביסורין לסלק פחיתות של אדם, עד שבאלו ג' מדות הוא טהור לגמרי מכל צד ועליו נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כי כאשר יש לו ג' מדות אלו יש לו מעלת ומדרגת השמש שהיא כלולה משלשתן וכמו שבארנו במקום אחר ואי אפשר לפרש יותר: