נתיבות עולם/נתיב הלשון/ה
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא (ערכין דף טו:) המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם צמתו בבור חיי וידו אבן בי ע"כ. בודאי דבר זה צריך ביאור מה שהחטא הזה ראוי לסקילה. וביאור דבר זה, כי כבר אמרנו כי מיוחד חטא זה שהוא בדבור, והדבור הוא שכלי ואם כי אינו שכל מופשט כמו שידוע מ"מ הדבור הוא שכלי שהרי אין הבהמה מדברת. וזה שאמר שבעל החטא ראוי לסקלו באבן, כי הדבור השכלי הוא קשה וחזק ואינו מתפעל ואינו משתנה כלל כמו החמרי, ולפיכך כפי החטא ראוי שיהיה מיתתו באבן כי הסקילה באבן הוא דבר קשה בכח. והדברים האלו נרמזו בלשון שאמר ראוי לסקלו באבן ולא אמר שראוי לסקלו בלבד רק אמר שראוי לסקלו באבן שהדבור שהוא שכלי נמשל באבן לחוזק שלו. וזה שאמרו במסכת עירובין מאי דכתיב לוחות האבן אם משים אדם לחייו כאבן שאינה נמחית תלמודו מתקיים, ופירשנו דבר זה בנתיב התורה שהשכלי דומה לאבן בשביל חוזק השכל לכך מדמה אותו כאבן, ומפני כך נכתבה התורה על לוחות אבן ולא נכתבה על זהב וכסף רק על האבן, מפני שהשכל דומה לאבן שאין לו שנוי כלל אבל הוא דבר מקוים. וכך הוא מה שאמרו במסכת חולין (דף קלג.) השונה לתלמיד שאינו הגון כאלו זורק אבן למרקוליס וכו', ומאי ענין זורק אבן למרקוליס לזה, אבל ר"ל כי התורה שנותן לתלמיד שאינו הגון והשכל מדומה כאבן ואין חכמה הזאת רק כזורק אבן למרקוליס שהוא זריקה של תוהו, ולא שהוא זריקה של תוהו שאין בו ממש רק שהאבן שזרק אליו נמאס, כך נחשב זריקות השכל אל תלמיד שאינו הגון ובמקומו התבאר. ולפיכך אמר מי שהוא חוטא בדבר זה דהיינו בשכל הדברי ראוי לסקלו באבן שיהיה מיתתו בדבר קשה הוא האבן כפי החטא, וכאשר התבונן במיתות שחייבים עליהם סקילה הם חטאים קשים כמו משכב זכר ובהמה אוב וידעוני ואלו ראוי להם סקילה מפני קושי העבירה, ולכך אמר שראוי לסקל את בעל לשון הרע באבן כפי חטאו, וכן אמרו עוד אין דבור אלא קשה שנאמר דבר אתנו האיש אדוני הארץ קשות, וכאשר החטא הוא בדבור שהוא קשה ראוי לסקלו באבן שהוא קשה והבן זה:
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו וגו' אותו לא אוכל אל תקרי אותי אלא אתו לא אוכל ואית דמתני על הגאוה ע"כ. ופירוש דבר זה כי המספר לשון הרע הוא רע כמו שנקרא בעל לשון הרע, והש"י הוא הטוב הגמור שהרי נקרא הש"י טוב דכתיב טוב ה' לכל, ואין ספק שאין מתחבר ביחד הטוב והרע כאחד בעולם, ולפיכך אמר שאני והוא אינם יכולים לדור בעולם, אע"ג שגם העין נקרא עין הרע, מ"מ חלוק יש כי בעל לשון הרע הוא הרע הגמור עד שהוא רע במעשה כי הדבור נחשב מעשה, אבל הראיה אין נחשב מעשה. ועוד הלשון הוא רע של קושי, כי הדבור הוא קשה וזה אינו בעין שאינו רע של קושי רק שהוא נוטה אל הרע. ועוד כי הדבור הוא צורת האדם כמו שאמרנו למעלה, וכאשר הוא בעל לשון הרע הוא בעצמו רע ואיך יהיה לו שום חבור אל הש"י שהוא הטוב הגמור, אבל לפי הדברים אשר נתבארו מבעל לשון הרע שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור, ולפיכך אמר אני והוא אין יכולים לדור ביחד בעולם, כאשר הטוב והרע אין ראוי שיהיו נמצאים ביחד. ואיכא דמתני לה על הגאוה שאין הש"י דר עמו בעולם אחד, מפני שכבר אמרנו כי הש"י נבדל לגמרי מן הגשמי כמו שהתבאר, ובעל הגאוה הוא נוטה אל הגשמי לגמרי, ולפיכך אין כאן חבור כלל ואי אפשר שיהיו ביחד שני דברים שהם הפכים. ויש לך להבין דברי חכמה שתי הלשונות האלו, כי מי דמתני על הגאוה הגאוה מרוחק מצד אחד מן הש"י כמו שבארנו בנתיב הענוה ע"ש, כי בעל הגאוה הוא נוטה אל הגשמי והש"י הוא נבדל מן הגשמי ולפיכך אותו לא אוכל. ולהך לישנא שאמר על לשון הרע, הנה בעל לשון הרע מרוחק מצד אחד מצד פחיתות לשון הרע שהוא פחיתות שכלי כי הלשון הוא שכלי, ושתי מדות אלו בפרט אמרו עליהם כאלו כופר בעיקר, שכן אמר על בעל הגאוה כמו שהתבאר למעלה בנתיב הענוה, וכך אמרו על לשון הרע ג"כ, ויש לך להבין דברים אלו מאוד:
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים אין חץ אלא לשון הרע שנא' חץ שחוט לשונם ואין גבור אלא הקב"ה שנאמר ה' כגבור יצא גחלי רתמים היינו גיהנם ע"כ. דבר זה צריך ביאור מפני מה מיוחד החטא של לשון הרע בדבר זה שהקב"ה הוא אומר אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה, ותדע כי דבר זה שייך וראוי לבעל לשון הרע, כי שאר חטאים ראוי להיות נדון בגיהנם בלבד כאשר הוא חוטא בדבר גופני ראוי אליו הגיהנם, אבל הלשון שהוא נפש המדברת והיה חוטא בדבר שכלי, ומפני כך אמר הקב"ה אני עליו מלמעלה כי ראוי שיהיה דין שלו מן הש"י כאשר חטא בדבר שכלי לפי מדריגת הלשון. ומפני כי אינו שכלי גמור כמו שהתבאר למעלה שהרי צריך לפעול הדבור על ידי כלי גשמי הוא הלשון, ולכך יש בלשון שניהם דהיינו שכלי וגשמי, ולפיכך אמר לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה, והרי כתיב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, לכך ראוי שיהיה נדון ע"י הקב"ה כמו שראוי אל השכל שהוא בשמים, וגם על ידי שר של גיהנם אשר ראוי לאותן שיש להם פחיתות חמרי שהוא בארץ, ויש לך להבין את זה מאוד כי הוא דבר ברור: