נתיבות עולם/נתיב הייסורין/ב
בפ"ק דברכות (דף ה.) תניא רבי שמעון אומר שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא תורה מנין דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' ארץ ישראל מנין דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, העולם הבא מנין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. יש לשאול למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש עד שראוי לקבל המעלה הקדושה, ודבר זה דומה ליסורין של אהבה כמו שאמרו כי כל אשר חפץ בו הש"י מדכאו ביסורין וכמו שפרשנו לפני זה. ולכך אמר ג' מתנות טובות נגד ג' מדריגות של קדושה, וזה כי ארץ ישראל היא קדושה ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין עד שראוים לקבל מעלת הקדושה, אמנם הארץ בעצמה היא גשמית רק שיש לה קדושה, ויותר על זה היא התורה שהיא יותר נבדלת שהיא שכלית בלתי גשמי, ולא זכו ג"כ אל התורה רק בהתמעטות הגוף ע"י יסורין ואז הגיעו אל המעלה העליונה היא התורה, ומ"מ אף כי התורה היא שכלית יש לתורה חבור אל האדם הגשמי אבל העוה"ב הוא נבדל לגמרי, וזהו המעלה השלישית הנבדלת ולפיכך לא זכו ישראל אל עוה"ב כי אם ע"י יסורין שהם ממעטין הגוף ובשביל כך הגיעו אל המדריגה הנבדלת. ויש לך להבין אלו ג' מדריגות זו על זו וסדר שלהם כך הוא, א"י תורה עוה"ב רק שזכרם כפי הסדר שהגיעו אלו שלשה מדריגות לישראל ודבר זה מבואר:
עוד שם א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא וכו' והאמר ר' יוחנן כל מי שיש לו אחת מד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוי יסורין של אהבה לא הוי ואיבעית אימא ל"ק הא לן והא להו ואיבעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא, ובנים לא ה"ד אי לימא דהוו ליה ומיתו והאמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומיתו. פי' זה כי כבר התבאר כי היסורין של אהבה הם הדיבוק והחיבור אל הש"י, ולכך אין ראוי שיהיו הנגעים יסורין של אהבה כי ע"י הנגע הוא מרוחק לגמרי מן הש"י, עד שהוא מרוחק מן הבריות מכ"ש מן הש"י שהרי כתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הרי נתרחק לגמרי. וג"כ מי שאין לו בנים, כי כתיב אצל יסורין של אהבה וכאב את בן ירצה שנוהג הש"י עמו כמו האב שהוא אוהב את בנו, ומי שאין לו בנים אין לו מדה זאת שנא' בו וכאב את בן ירצה ולכך אין ראוי שיהיה הש"י נוהג עמו כאב עם הבן אחר שהוא עצמו אין לו הנהגה זאת. ועוד יש לך להבין בחכמה מה שאמר כי נגעים ובנים אינם יסורים של אהבה, כי המצורע חשוב כמת ומי שאין לו בנים חשוב כמת ואלו שניהם מסולקים מן הש"י, כי מי שאין לו בנים והולך ערירי נכרת מן הש"י ואין כאן אהבה וחבור, ומכ"ש נגעים שהוא מסולק לגמרי מן הש"י והבן זה מאוד. ותדע עוד כי יסורין של אהבה הם למרק ולזכך את גופו מן החטא, ודבר זה שייך ביסורין המגיעים אל עצמו והם ממרקים את גופו של אדם, אבל מי שאין לו בנים לא נקרא זה מרוק שאינו רק העדר בנים ואין זה מרוק כלל רק כאשר באים עליו יסורין מן החוץ, ואין זה דומה כאשר יש לו עניות שודאי כאשר אין לו מה לאכול וכיוצא בזה הם יסורים הממרקים שהרי הגוף מתייסר בזה, אבל בנים אינם יסורים לגוף כי אין זה רק העדר בנים ולא שייך בזה שהוא העדר שבאים עליו בשביל אהבה, אבל אם היו לו בנים ומתו הרי בדבר זה היסורים באים עליו כאשר מתו בניו ואין זה העדר בלבד והם יסורים של אהבה. ופריך ונגעים אינם יסורים של אהבה והאמר מר וכו', ופי' הנגעים יותר ראוים לכפר כי מביא הש"י על האדם מדה כנגד מדה, כי החטאים הם נקראים נגעים בעצמם בכמה מקומות, ולכך כתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וגו' ולפיכך כל מי שיש לו מארבע מראות הללו אינו רק מזבח כפרה. ומתרץ הא לן והא להו, ונראה לי פירושו כי בארץ ישראל הם יסורים של אהבה, כי אף על גב כי המצורע מרוחק מן הש"י כיון שהוא בא"י אינו מרוחק מאתו לגמרי, אבל בבבל שאינה א"י הקדושה הנגעים הם הרחקה גמורה. ואפשר לומר כמו שפי' רש"י ז"ל כי בא"י אינם יסורים של אהבה, כי בא"י שהיא ארץ קדושה הנגעים הם דחיה והרחקה למנוגע, ואע"ג שאין עתה שלוח מן המחנה מ"מ ראוי לשלוח וכיון שהוא בא"י הקדושה פלטרין של מלך כאשר באים עליו נגעים והוא נדחה לחוץ כי הכל מרחיקין את המנוגע ולכך אינם יסורים של אהבה, כי כאשר מקבל ריחוק ע"י היסורים אינם יסורים של אהבה, אבל בחוצה לארץ שאין זה פלטרין של מלך לא נחשבים הנגעים רק כמו שאר יסורים ולפיכך הם ג"כ יסורין של אהבה:
תני תנא קמיה דרבי יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו כל עונותיו. אמר ליה ר' יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות חסדים שנא' רודף צדקה וחסד ואמת זו תורה שנא' אמת קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנא לן תנא ליה ההוא סבא משום רבי שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. כבר אמרנו פעמים הרבה מאוד עם כי חכמים ז"ל כל דבריהם מן המקרא מ"מ צריכים דבריהם טעם, כי לא דרש הכתוב לבד בא ללמד רק שיש כאן טעם שכלי ג"כ, ודבר זה ברור ואין ספק כי לא על פי עד אחד סמכו רק ג"כ על הטעם השכלי שיש בזה ולכך יש לשאול מה טעם בזה. ועתה צריך לדעת, כי החטאים והעונות כלם אין תלוין רק בגוף האדם החמרי והוא חסרון האדם ומצד שהוא חסר שולט בו היצה"ר ודבר זה מבואר מאוד למשכילים. ואמר כי העוסק בתורה ובגמילות חסדים דבר זה בפרט הוא סלוק עון, וזה כי התורה היא סלוק הגשמי וכל אשר נמשך האדם אל התורה והחכמה הוא סלוק פחיתות הגוף ובזה יסולקו החטאים והעונות שהם פחיתות הגוף, וכן מה שעוסק בגמילות חסדים כי גמילות חסדים גורם שיש לו זכות ג"כ כי החסידות שבאדם הוא מצד זכות האדם והטוב שבו ודבר זה ברור, לכך אמרו ולא עם הארץ חסיד פי' ע"ה יש לו עבות החמרי ומצד עבות החמרי אי אפשר שיהיה לו זכות ולכך אינו חסיד, ודבר זה בארנו במקומו אצל ולא ע"ה חסיד ובמקומות הרבה, וכאשר עוסק בגמילות חסדים שהוא זכות האדם שזהו כפרה על החטאים שהם פחיתות של אדם ואין דבר זה צריך ראיה, ולפיכך אמר כאן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים שאלו שניהם מסלקים פחיתות החמרי והחטאים והעונות שהם נמשכים אחר זה ולכך בחסד ואמת יכופר עון כאשר התבאר בנתיב גמילות חסדים ע"ש. ואמר וקובר את בניו כבר התבאר בפ"ק דקידושין (דף מ.) כי החטאים נקראים פרי שנאמר ויאכלו מפרי דרכם, ולכך אם קובר את בניו והוא סלוק פרי שלו דבר זה מכפר ג"כ על פרי מעלליו. ויש לך להבין עוד כי סלוק החטא ע"י סלוק והתמעטות הגוף החמרי, כמו מי שעוסק בתורה שנמשך אחר השכלי והוא סלוק הגוף והוא מעוט החטא שהוא בגוף, וכן גמילות חסדים הוא סלוק פחיתות החמרי כמו שהתבאר וכל אשר ממעט האדם גופו הוא כפרה, ודבר זה תבין במה שהיסורין מכפרין מפני שהם מעוט גוף האדם, וכן המיתה היא מכפרת וכן הקובר את בניו הם כרעיה דאבוה וכאלו הוא גופו, ולכך דבר זה הוא מעוט לאדם וכל דבר שהוא מעוט לאדם הוא כפרה וסלוק החטאים בודאי, ומפני זה משלם הש"י עון אבות אל חיק בניהם כי הם גופו. אבל האשה אע"ג דאשתו כגופו דמי מ"מ אינו דומה מה שהוא כגופו או מה שהוא גופו, וכאשר האדם נתמעט דבר זה הוא כפרה לעון שלו וזה שזכרו דוקא וקובר את בניו, אע"ג שכל היסורין מכפרין הרי אין היסורין רק בשביל שהם מעוט גוף האדם, ודבר זה שהוא קובר את בניו הוא יותר, מפני שבניו הם יוצאי יריכו והם עצמו וקובר אותם והם מעוט גופו של האדם, כי בניו הם מן הגוף של האדם כמו שאמרו בפרק המפלת, ולפיכך אלו בפרט הם כפרת עון שכל אשר הוא המעטת גופו הוא סלוק החטא, ועוד יש אל האדם להבין דברים אלו איך התורה וגמילות חסדים וקובר בניו הם התעלות מן החטא ודי בזה: