נתיבות עולם/נתיב גמילות חסדים/ה

<< · נתיבות עולם · נתיב גמילות חסדים · ה · >>

מצות הלויה הוא ג"כ מן גמילות חסדים. בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מו:) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים על מקום עריפתה של עגלה ואומרין ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי עלתה על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינהו והנחנוהו, תנא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינהו ופטרונהו בלא לויה, כהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' וגו' ונכפר להם הדם שאין ת"ל ונכפר להם הדם ומה ת"ל ולכפר להם הדם אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו כך נכפר להם הדם. פירוש זה כי הישוב הוא לאדם שנאמר (תלים קט"ו) והארץ נתן לבני אדם, וכל אשר נתן לאדם אין מושלים כ"כ אשר הם מחריבים ומפסידים הישוב כמו גזלנים ולסטים ורוחות רעות וכל המזיקים אינם מושלים שם. והיינו דאמרינן שם רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עדי צינייתא דבבל כי מטו התם אמר ליה ודאי דאמריתו הני צנייתא דבבל איתנהו משני אדם הראשון ועד השתא א"ל אדכרתן מלתא דרבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן עבר אלא לומר לך ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתיישבה ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתיישבה. ומה ענין זה אל מה שהיה מלוה אותו, אבל כיון שהמצוה של לויה מפני כי כל היוצא מן הישוב שם שולטים המזיקים לאדם ולכך אמר בודאי דאמריתו כי הני צנייתא דבבל מימות אדם הראשון, כלו' כי יש מקומות מסוגלים לישוב יותר מן מקומות אחרים, עד כי הני צינייתא דבבל מימות אדם הראשון הם ראוי' לישוב. והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו, אבל אותם מקומות שאינם מסוגלים לישוב ואין ישוב בני אדם שם צריך בהם לויה ושמירה יותר. והשיב לו כי אדם הראשון אשר ממנו יצאו כלל בני אדם, והוא נחשב כמו כלל בני אדם שהרי שמו היה אדם ועליו נאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולפיכך כל ארץ שגזר עליה לישוב נתישבה. ופי' הגזירה הזאת אינה גזירה בדבור כי למה יגזור על זה ולא יגזור על זה, אלא שהישוב הוא לפי ענין האדם. כי תמצא באדם יש אבר שהוא עיקר האדם כמו הראש, וכנגד זה הוא בארץ גם כן מקום שהוא ראש ומעולה מן כל הארץ והוא ארץ ישראל, וכן יש אבר שהוא אינו חשוב כ"כ וכך הוא בארץ, שעל זה נאמר כל ארץ שגזר עליו אדם הראשון להתיישב נתיישב כי הישוב הוא לפי האדם. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח:) אדם הראשון נברא ראשו מא"י שנק' ראש עפרות תבל, ויש דבר באדם שאינו נחשב כלל וכנגד זה יש בארץ שהוא אינו ישוב כלל. ולפיכך הנהו צינייתא הם מימות אדם הראשון, ר"ל שגם הם מן גזירות אדם הראשון ששייך אליו הישוב וצינייתא דבבל שם שולט האדם כמו שבארנו. והנה מפני זה צריך האדם אל לויה כאשר הולך במקום שלא גזר עליו אדם הראשון לישוב ואין האדם שולט שם והאדם הוא יחידי והוא נבדל מן הישוב אשר שם כח האדם וצריך לויה, אע"ג שלא התלוה עמו כל הדרך סוף סוף היה לו לויה בדרך הזה שהוא הולך עליו ואין מושלים בו הדברים אשר מושלים בדרך שאינו מן הישוב כאשר יש לו לויה. ועוד זה האדם נברא בצלמו של אלקים, וכאשר האדם יש בו צלם אלקים אז נאמר ורדו בכל חית הארץ והכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו, וכן כתיב (בראשית, ט) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ומזה למדו (שבת דף קנא:) תינוק בן יומו חי אין צריך לשמור אותו מן העכברים עוג מלך הבשן כשמת צריך לשמור אותו, והכל הוא בשביל צלם האלקים הזה שיש באדם שראוי לכבוד. ולפיכך כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוין אותו בדרך שהוא הולך עליו, דנותנין אל צלמו כבוד שאין מניחין אותו שיצא בלבדו וזהו שנותנין לו לויה בדרך ולכך נשאר הכבוד בדרך הזה, ואם אין מלוים כאלו שופכי דמים, פירוש שנוטלים ממנו צלמו אשר האדם נברא בצלם אלקים, ובבטול הצלם הזה עצמו שפיכות דם לגמרי שהרי יש בטול אל הצלם הזה וכתיב (שם) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, הרי לך כי עיקר שפיכות דם הוא בשביל שמבטל צלם האלקים שיש לאדם, ומי שאינו מלוה את האדם ואין נוהג בו כבוד ומניח אותו לצאת יחידי הרי מבטל את כבוד הצלם הזה שהאדם צריך לזה בדרך:

והיינו דאמרינן שם כי לכל אחד יש לויה מיוחדת לפי כבודו. אמר ר' יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו בעיר ארבע אמות אינו ניזוק רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר מטא לידיה הזיקא והיה ניצול. תנו רבנן הרב עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שעור וכמה אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק עד שלש פרסאות עד כאן. וכל זה כי יש לו לנהוג כבוד באדם שהוא בצלם אלקים ודרך שהולך עליו כפי מה שראוי ואז הוא ניצול. ואמר שם תניא היה רבי מאיר אומר כופין ללויה ששכר לויה אין לה שיעור דכתיב ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד ואמת וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו שנא' וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז. כי הלויה זאת גורם לו לאדם שמירה עליונה מן הש"י, שהאדם מפני שהוא יחידי וצריך הוא אל שמירה מלמעלה ועל ידי שהוא מלוה אותו נכנס בשמירה עליונה ומתדבק למעלה עד שמגיע השמירה אל הש"י ואין קץ וסוף לשמירה זאת. ולפיכך אמר שאין קץ אל שכר לויה, שכשם שעל ידי הלויה גורם אליו שיכנס האדם תחת שמירת הש"י אשר הוא גבוה על גבוה והוא שומר אותו עד אין קץ וסוף כך לשכר שלו אין קץ וסוף. ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד מאוד, כי החסד שעושה בעל הלויה מתעלה החסד הזה בימינו של הקב"ה אשר שם השמירה והלויה וזה מתעלה עד אין קץ וסוף, ואם אין מלוה אותו כאלו שופך דמים דבר זה התבאר למעלה, ומפני כך כופין על לויה שאין ראוי להניח את האדם יחידי שהוא כאלו שופך דמים ודבר זה מבואר:

הפך המדה הזאת אשר אינו רוצה לעשות שום טוב עם אחר ומעמיד דבריו על הדין ואינו רוצה לעשות לפנים משורת הדין. ומדה זאת כבר בארנו לפני זה, כי לא חרבה ירושלים רק על שהעמידו דבריהם על דין תורה ודבר זה מביא חורבן, כי בנין העולם הוא החסד וא"כ הפך זה הוא חורבן העולם. כי אי אפשר שיהיו התחתונים עומדים בדין, שכך אמרו במדרש (ב"ר פי"ב) ביום עשות ה' אלקים ראה הקב"ה שאין התחתונים יכולים לעמוד בדין לכך שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין, ומאחר שאין התחתונים יכולים לעמוד בדין המעמיד דבריו על הדין דבר זה חורבן. ובמדרש (ילקוט שופטים ס"ד) ולא זכרו בני ישראל את ה' ולמה שלא עשו חסד עם בית ירובעל ולא זכרו את ה' הוי כל מי שעושה חסד כאלו מודה בכל הנסים שעשה הקב"ה מיום שיצאו ישראל ממצרים וכל מי שאינו עושה חסד כאלו כופר כו' ע"כ. ופירוש זה, כי מי שעושה חסד הוא מודה בכל הנסים, וזה כי לפי מדת הדין אין ראוי שיעשה הקב"ה שנוי בעולם כי השם ית' ברא את העולם שיהיה נוהג כפי מנהגו וכך הוא לפי הדין, ומי שעושה חסד שאין ראוי שיהיה העולם נוהג על פי הדין רק שיש לעשות חסד לפנים משורת הדין, וזה מודה בכל הנסים שעשה השם יתב' אותם כשיצאו ממצרים שהכל עשה מצד החסד, וכמו שסדר דוד במזמור הודו וכו' (תלים קל"ו) שמספר כל הנסים לעושה נפלאות גדולות כי לעולם חסדו לגוזר ים סוף לגזרים וכל המזמור ההוא שמספר הנסים שעשה השם יתב' במצרים. ודע כי דוקא הנסים שעשה במצרים לפי שנעשו בכל העולם שהרי קריעת ים סוף הוא נעשה בכל העולם שהרי נבקעו כל מימות שבעולם כמו שבארנו במקומו, וכן כל הנסים שעשה השם יתב' עשה בכל מצרים וכמו זה הוא יוצא מן הדין לגמרי, ולכך מי שעושה חסד אם כן הוא אומר כי ראוי שיעשה לפנים משורת הדין ומצד הזה נעשו כל הנסים שהיו במצרים אבל מי שאינו עושה וכאלו אמר שאין ראוי לצאת מן הדין והמשפט, רק שאומר כי הכל יהיה בדין ואין ראוי לצאת מן הדבר שנותן הדין, אדם כמו זה בודאי כופר בכל הנסים שעשה הקב"ה במצרים שאם אין החסד לא היו נעשים הנסים וזה מבואר:

כמה גדול חטאו מי שמעמיד כל דבריו על הדין עד שבסוף בא לידי כמה דברים, כי מי שאינו רוצה לוותר בשום דבר, הוא בא לדקדק כל כך עד שהוא בא לגזל ולחמס גמור, כי מתחלה הוא מדקדק שאינו רוצה לוותר, ובסוף כאשר יראה שום דבר שיש לו שום צד שהוא שלו הוא לוקח אותו בכח, וכאשר הורגל בזה בא לידי חמס גמור. כמו שתראה באנשי סדום שהיה זה מדתם שלא לוותר, שכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ה) שלי שלי ושלך שלך הוא מדת סדום ובכל מקום (כתובות דף קג.) אומרים כופים על מדת סדום, ויש להקשות וכי לא היה להם רק זה שלא היו רוצים לוותר, והרי היה להם כל החטאים שכך אמר הכתוב (בראשית, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים. אלא כאשר היה להם מדה זאת שלא לוותר, הגיעו אל המדות המגונות בשביל זה ובסוף בא עליהם דין הגדול אשר לא נהיה בשום נברא דין כמו זה. אף כי גם אנשי המבול בא עליהם הדין לא היה כמו זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מתחלה היו יורדים גשמים שאם יחזרו בתשובה יהפך להם לרחמים אבל אלו נעשה בהם הדין הגמור באש וגפרית ומלח. ולכך כל מקום שזכר הכתוב עונש גדול יאמר כמהפכת סדום ועמורה, וכל זה מפני הדין הגמור שנעשה בהם והכל מפני שהיו נמשכים במעשיהם אחר הדין הגמור ולא היו עושים שום טוב, והמרחיק עצמו מן הטוב הוא רע ומפני כך נאמר עליהם ואנשי סדום רעים וחטאים וכמו שהתבאר בסמוך, ולכך היו פועלים הרע הגמור עד שהיו משקרים בדין אף כי הדין הוא דבר שמחויב לעשות כך והמשנה בו הוא הרע הגמור ביותר מכל עד שבזה הם רעים לגמרי כאשר הם עושים ההפך מה שמחייב הדין. ולכך אמרו שם ארבעה דיינין היה בסדום שקרואי שקרוראי זייפי ומצלי דינא. ופירוש זה כי יש שני מיני שקרים, הא' שמשקר בדברים ומכזב זהו שקרואי, והשני שקרן במעשים דהיינו כופר בפקדון ואין לו אמונה במשא ומתן בכל דבר, ודבר זה הוא יותר מן הראשון כי אין הראשון רק בדברים בלבד ועל זה אמר שקרוראי שהוא תוספת שקר כאשר משקר בממון, השלישי זייפי וזה כנגד שאין להחניף במשפט לבני אדם, והרביעי מצלי דינא וזה נגד יראת אלקים שמדקדק מאוד במשפט שיהיה הדין דין צדק. הרי לך ד' דברים אשר הם ד' אבות נזיקין בדין, האחד המשקר במעשים שלוקח ממון חבירו, המשקר בדברים, והמחניף אנשים ומכיר פנים לגדולים במשפט, והמטה דין שאין יראת אלקים על פניו:

וכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם:

ובגמרא בפ' חלק (סנהדרין דף קט.) תנו רבנן אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב. אמר רב יהודה רעים בגופם וחטאים בממונם רעים בגופם דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים וחטאים בממונם דכתיב והיה בך חטא לה' זו ברכת השם שמתבוננים וחוטאים, במתניתא תנא רעים בממונם וחטאים בגופם רעים בממונם דכתיב ורעה עינך באחיך האביון וחטאים בגופם דכתיב וחטאתי לאלקים לה' זה ברכת השם מאוד זו שפיכת דמים שנא' וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד. הנה דעת ר' יהודה, כי לשון רע הוא בא על הדבר שהוא עצמו רע כאשר יאמר דבר זה הוא רע, ולכך כאשר הגוף שהוא עצמו רע יאמר בזה שהוא רע, ולא בא לשון רע בלשון פעל קל רק בלשון הפעיל בלבד הרעותי. אבל חטא הוא מן הקל ובא ממנו תאר השם אדם חוטא, ולפיכך סבר כי יאמר חוטא בממונו שדבר זה נקרא שחטא כאשר לא יתן צדקה וכיוצא בזה, אבל במתניתין תניא איפכא כי נקרא רע כאשר הוא רע לאחרים, וזה כאשר לא יתן צדקה שאז הוא רע לאחרים ולפיכך ראוי שיקרא רע, ונקרא חוטא כאשר לא עשה מה שראוי לעשות או שעושה מה שאין ראוי לעשות שזה נקרא חוטא אבל אדם רע כאשר הוא רע לאדם. ומה שאמר לה' זו ברכת השם כלו' כי ברכת השם נחשב כמו כופר בעיקר, והיו רעים בעצמם וחטאים בממונם לבריות והיו רעים וחטאים אל השם ית' גם כן. כי באלו ג' דברים כאשר האדם שלם בהם הוא שלם לגמרי (והאדם נחשב חסר כאשר הוא חסר בהם) דהיינו כאשר הוא שלם עם בוראו ושלם בעצמו ושלם עם זולתו, וכבר התבאר דבר זה בפרקים בכמה מקומות. וזה שאמר כי אנשי סדום היו רעים בגופם דהיינו בעצמם, והיו רעים לבני אדם שהיו רעים בממונם, והיו חוטאים אל השם ית' בחטא הגדול על הכל זו ברכת השם עד שהיה רעתם בכל. אמנם בברייתא דקדקו עוד יותר לומר כי היו חוטאים בשפיכת דם אשר החטא הוא בצלם אלקים, כי לא נזכר החטא רק בגוף שלהם ובממון שלהם אבל חטא שפיכת דמים היה בצלם אלקים שנברא בו האדם, ודבר זה רע לשמים כאשר שופך דם כי בצלם אלקים עשה את האדם. ורב יהודה לא חשיב זה, מפני כי ברכת השם הוא כופר בעיקר שהוא דבור הראשון אנכי ה' אלקיך, ובזה יש לחשוב שהוא רע לשמים ובכלל הזה לא תרצח שהוא כנגד אנכי בלוח השני. ובשביל כי בעל מדה זאת אשר אינו רוצה לעשות טובה לאחר עד שלא יהיה אחר נהנה ממנו כמו שהיה מדת אנשי סדום שהיו מתרחקים מן הטוב, ולכך הגיעו אל תכלית הרע עד שאין רע יותר כמו שהוזכר בנתיב הזה:

ועוד אמרו שם תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל רוב טובה שהשפיע להם הקב"ה מה כתיב בהם ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' לא הדריכוהו בני שחץ וגו' אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם למה לנו עוברי דרכים שאין באין עלינו אלא לחסרנו מממוננו בואו ונשכח רגל מארצנו שנא' פרץ נחל וכו'. פירוש מה שלא היו משגיחים על העני, כי אילו היו מרחמין על העני לעשות לו טובה היו באים לכלל המדה הטובה להיות טוב לבריות, רק בשביל הגאות מתוך עשרם והיה מתגאה לבם, מתוך כך לא היו משגיחים על העני להטיב לו ולכך היו מרוחקים מן הטוב והיה להם מדת סדום, ומי שיש לו מדה זאת מדקדק על טובתו, ובשביל זה באו אל השקר הגדול כמו שאמרו שם על אנשי סדום שהיה דין שלהם דמאן דאית ליה חד תורא נרעי חד יומא דלית ליה נרעי תרי יומי, ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעי אזיל שקלינהו וקטלינהו אמר להו דאית ליה תורא נישקול חד משכא דלית ליה תורא נשקול תרי משכי אמרו ליה מאי האי א"ל סוף דינא כתחלה דינא מה תחלת דינא דאית ליה חד תורא נרעי חד יומא דלית ליה נרעי תרי יומי הכי נמי דלית ליה תורא לשקול תרי משכי, דעבר במברא ניתיב חד זוזא דלא עבר ניתיב תרי דהוי לי' דרא דלבני אתא כל חד וחד שקיל חד א"ל אנא חדא דשקלי, דהוה שדו תומי או שמכי אתא כל חד וחד שקיל חדא אמר ליה אנא חדא דשקלי ע"כ. וכל זה שהיו מחפשים כל צד שאפשר שכל מעשיהם ומחשבתם לטובתם, כי כונתם היו משום דהוא אדם שאין לו עבודת אדמה שהוא עני ולכך יש לו לרעות שני ימים, כי אין לו מלאכה בביתו וראוי הוא אליו מאחר שאין לו עבודה של קרקע ירעה שני ימים, ומי שיש לו שורים בודאי עשיר הוא ויש לו עבודת אדמה ואין לו פנאי לרעות ולכך יש להקל עליו ודי לו ביום א'. וכן דעבר במברא יהיב חד זוזא דלא עבר במברא יהיב תרי, חושבים היו עצה להנאתם ואמרו משום שהלך על היבשה שהיבשה הוא לשאר אדם ג"כ ולכך העובר שם יתן שנים, אבל מי שעובר על המים אין המים נחשבין לאדם כמו הארץ ששם דרים בני אדם ויכול לעשות ממנו מה שירצה, ולכך די היה כאשר יתן אחד. וכל זה לטובתם ואפילו בדבר שהוא ידוע שאינו כך היו עושים כאשר מצאו שום עלילה לתלות בו, שכך דרך אשר מדתו שלא לעשות טובה לאחר ואינו נכנס לפנים משורת הדין לבסוף הוא בא לחשוב דברים לטובתו בשום צד אשר אפשר לו:

הנזקין שאדם גורם לחבירו ואינו נשמר בנזק חבירו הפך מדת החסד, כי החסד הוא הטוב שעושה לו וזה גורם לו היזק, (שבת דף סג.) אמר ר' אבא אמר ר"ש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנא' למס מרעהו חסד שכן בלשון יוני קורין לכלב למס, רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנא' ויראת שדי יעזוב, ההיא אתתא דעיילא לההוא ביתא נבח בה כלבא איתעקר ולדה. דע כי הכלב שהוא רע בעצמו וכאשר יש בתוך ביתו מתחבר אליו דבר רע מזיק נראה שאין ביתו מוכן לחסד, כי כל הנבראים יש בהם הטוב והחסד חוץ מן הכלב שאין בו טוב שכך הוא עצם הכלב אצל הכל ובפרט כלב רע. ולכך מי שיש לו בריאה כמו זאת ומחבר אותו לביתו מסלק חסד מביתו כאשר נמצא בריאה זאת אצלו. ומה שאמר כי פורק ממנו יראת שמים דבר זה כי הכלב שאין בו דבר טוב כלל אינו נחשב בכלל העולם, והש"י הוא עלה אל כלל העולם, ומפני שהש"י עלה אל העולם לכך יש יראת שמים על העולם כאשר הוא ית' עלה אל העולם, והכלב שהוא מרוחק מן העולם לכך אשר הוא מחבר אותו בביתו הוא פורק מעליו יראת שמים כאשר הכלב הוא מרוחק מן העולם אשר הוא ית' עלה אל העולם ומצד הזה יש יראת שמים, והבן הדברים האלו. ונראה מפני כך הכלב אוהב אדון שלו שהכלב הוא תחת האדם ואינו בכלל העולם שהוא תחת הש"י לכך אוהב אדונו ביותר מהכל שנמשך אחר אדון שלו, ולכך מי שמגדל אותו בתוך ביתו פורק יראת שמים:

כבר אמרנו, כי האדם שגורם היזק לחבירו דבר זה הפך החסידות, לכך אמרו (בבא קמא דף ל.) מאן דבעי למהוי חסידא יזהר במילי דניזקין וכמו שהארכנו בזה בהקדמת הפרקים. ובבבא קמא (שם) בפ' המניח תנו רבנן חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדיהן ומעמיקים להם ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה רב ששת שדי להו בנורא רבא שדי להו בדגלת. דע כי השמירה מן הנזקים הוא מדת החסידות לכך אמר חסידים הראשונים. ורמזו חכמים פה במה שאמר כי זה עשה כך וזה עשה כך ומה בא לומר בזה. אבל רמזו בזה כי ראוי שיהיה נשמר שלא יהיה הנזק נמצא, ולפיכך אמר שהחסידים הראשונים היו מצניעים זכוכיות שלהם וקוצותיהן והיו מעמיקים להם ג' טפחים ובזה לא היה נמצא, ורב ששת שדי להו בנורא, כי יותר ראוי להיות הדבר המזיק בטל ע"י האש שבטל בזה יותר לפי שנשרף, ורבא דשדי להו בדגלת סובר כי יש להרחיק המזיק על ידי המים שעל ידי המים יתרחק דבר המזיק שמוליכין אותו אל מקום אחר למרחוק. למר יותר עדיף להצניע שאינו נמצא כלל, אבל על ידי אש סוף סוף יהיה נמצא העפר ממנו והוא דבר מה, וגם על ידי מים אף כי מוליכין אותו למקום רחוק מכל מקום הוא נמצא בעולם. ולמר יותר עדיף במים כי סוף סוף אצל האדם אינו נמצא כלל, אבל אם מצניע אותו הרי אצלו הוא רק שהוא נטמן, ובאש ג"כ האפר שבא ממנו הוא נמצא, וראוי שיהיה המזיק בלתי נמצא דבר ממנו כלל, ולמר יותר עדיף באש לפי שנשרף אבל להצניעו הרי הוא בעולם, ועל ידי המים הרי הוא בעולם ג"כ אע"ג כי האפר ממנו נמצא, מכל מקום המזיק עצמו בטל. והבן שלשה דברים אלו, ואיך היו מדקדקים בסלוק הנזק כראוי כי דבר גדול הוא וגורם חסידות גדול כאשר אין בא על ידו נזק והוא מרחיק הדבר שהוא מזיק: