נתיבות המשפט/חידושים/רכב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שהמקח יוצא מחמת ידו:    מדסתם משמע אפילו נקיט זוזי מחד ואומר שלא נתרצה לזה רק להשני שלא נתן המעות נאמן דס"ל כהרי"ף ורש"י דטעם נאמנות שלו הוא מטעם דמידק דייק כדי שלא לעמוד במי שפרע או מטעם דכשהמקח בידו ה"ה כדיין שנאמן לו' לזה זכיתי ודלא כפי' ר"ח שס"ל דנאמנות שלו הוא מטעם מגו וא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות דהוי כמיגו במקום (עדים כי) אנן סהדי שנתרצה למי שנתן המעות וגם י"ל דס"ל דאפילו אחר שיצא המקח מת"י נאמן כשנים מטעם הנ"ל והא דסתם וכ' שה"ה כע"א מיירי בנקט מתרווייהו ורימזו במ"ש שאינו נוגע דבדנקיט מחד כשאומר שנתרצה למי שנתן המעות ודאי דהוי נוגע דאולי השני קשה להוציא ממנו אלא ודאי בנקט זוזי מתרווייהו מיירי דבנקט מחד בממ"נ נאמן דאם אומר שנתרצה למי שנתן המעות אינו צריך לנאמנות דחזקה שנתרצה לו וכשאומר שנתרצה למי שלא נתן המעות כיון שאו' היפך מסתברא ודאי מידק דייק ולפ"ז תמוהין דברי הרמ"א שכ' ל"ש נקט מחד וכו' דזה דלא כמאן דלהרי"ף אפילו יצא מת"י נאמן כשנים בנקיט מחד ולר"ח אינו נאמן לו' שנתרצה למי שלא נתן מעות אפילו מקחו בידו וצ"ל דהרמ"א לא קאי רק ארישא במקחו בידו אבל בסיפא נאמן בנקיט מחד (סמ"ע) והש"ך כ' דהעיקר כפי' הר"ח וא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ודוקא כשיש עדים או שנתבררו על פי הלוקחים מי שנתן המעות אבל כשלא נתברר רק מפי המוכר מי שנתן המעות אפילו יש עדים שאחד מהן נתן המעות וא"י מי מהן שנאמן במיגו ומ"ש הרמ"א דל"ש נקט מחד כוונתו כשאינו מי שנתן המעות נאמן לו' למי נתרצה או מי נתן המעות אבל כשידוע בעדים מי נתן המעות אינו נאמן לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ורימזו בסוף במ"ש לפיכך אם נטל משנים ולא ידע וכו' דאילו נטל מאחד ומסתמא ידוע ממי נטל ואז אמרינן דמסתמא לו נתרצה ואין המוכר נאמן לו' שנתרצה להשני ומ"מ דינו כעד אחד דע"א מועיל נגד חזקה דאנן סהדי כ"כ בקצה"ח ופשוט דהעיקר לדינא דאם לא היה רק מעות לבד ואפילו עשה אחד משיכה והמוכר מכחישו ואומר שלא נתרצה במכירתו וקנין שלו לאו כלום הוא נאמן כיון שבשעה שמכחיש המוכר טענותו הוא נגד עצמו ויש לו חזקת ממון וחזקת מ"ק וממילא יכול להקנותו לאחר בקנין אבל בשכבר עשו שניהם קנין בעדים ויש עדים שנתרצה לא' מהן ואמר לו משוך וקנה רק שא"י למי וא"כ הרי ידוע בעדים שכבר יצא המקח מרשות המוכר ובודאי הוא של אחד משניהן ואין טענת המוכר כשאומר שלא נתרצה לעצמו רק כשמעיד בין שניהם לכך העיקר כהר"ח שא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ואפילו לא נתברר רק מפי המוכר מ"מ לא הוי מיגו דל"מ כשנתברר מפי הלוקחים מי שנתן המעות כ' הש"ך בעצמו דא"נ המוכר אלא אפי' הלוקחים טוענין כ"א שהוא נתן המעות והמוכר אומר שראובן נתן המעות ונתרצה לשמעון מ"מ לא חשיב מגו שהיה אומר על מעות ראובן שהוא של שמעון ע"ש הטעם ואם ידוע שנתרצה לראובן כשנתן המעות ועשה משיכה לכ"ע אין המוכר נאמן לו' שחזר בו אחר נתינת המעות קודם המשיבה עד שיברר בעדים:

ה"ה כע"א ואם שניהם תופסים אותו שהמוכ' מסייעו פטור משבועה ושכנגדו נשבע ש"ד (סמ"ע) ודוקא כשכ"א טוען שהמוכ' נתנו לו וחבירו תופס בו בגזלנות וא"כ הרי כל אחד פוטר המוכ' משבועה אבל כשטוען שהמוכ' מכרו לו בק"ס והמוכ' פשע ונתנו לחבירו הרי המוכ' חייב שבועה נגד טענתו והוי עד הצריך שבועה שאינו עד דדוקא כשטוען שעשה קנין אבל מעות לבד אף דחייב מי שפרע לפי טענת הלוקח הוי עד ועיין ביאורים דדוקא שהמקח שוה יותר מהדמים שנתן אם המקח אינו שוה רק כפי הדמים שמחזי' לו לא הוי עד הצריך שבועה כיון דליכא כפירת ממון:

ולפיכך אם נטל פי' כיון שכאן א"א לאשכח דינא דשניהם אוחזין שיהיה כל אחד נשבע רק בתקנת חכמים רק בכהאי גוונא דהיינו שנטל מתרווייהו ולא ידע דאם נטל מחד אף שלא ידע מ"מ אמרינן דודאי לזה נתרצה דדוקא כשהמוכר מכחיש פליגי הפוסקי' אבל כשהמוכר לא ידע לכ"ע אמרי' דמסתמא נתרצה לזה וגם דוקא דלא ידע דאי ידע נאמן לפעמי' כשנים ולפעמי' כע"א ונשבע שכנגדו ש"ד:

תובע אותו וכ"ש כשאינן תובעין ונקט תובעין משום סיפא דבאין תובעין פטור אף לצי"ש ותובעין הוא דוקא שטוען ברי ואפי' לא תבעו תחלה דשמא חשיב אין תובעין (ש"ך):

מניח דמי מקח ואפי' לקח מה' ב"א שלא היו ביחד ול"ד לפקדון דסימן ש' שהפקדון שהוא לזמן מרובה ה"ל למידק משא"כ במקח שהוא לפי שעה לא הו"ל למידק דסבר מיד יבוא המוכר אחר המעות ולפ"ז בלוקח בהקפה דמי לפקדון:

דמי המקח ביניהם היינו בב"ד והש"ך כ' שיהיה מונח בידו ולא בב"ד והלוקח צריך לישבע שא"י:

ואם הוא חסיד קשה דהא המחבר עעצמו פסק בסי' ש' דפטור אף לצי"ש וצ"ע (ש"ך):

חייב לשלם לכ"א ואינו יוצא ידי תשובה עד שמחזיר לכל א' (סמ"ע) והש"ך כ' דאפי' עומד במרדו וא"ר לעשות תשו' מ"מ כיון דעבר עבירה קנסוהו:

ולא ראיתי ופי' והרי יש בו מום (סמ"ע):

אני הלוקח נאמן ואפשר כיון שבא להוציא מידו חייב שבועה אף שאין נגדו רק טענת שמא ובגוף הדין שכ' הרמ"א כ' הש"ך דהרשב"א חולק על זה: