נתיבות המשפט/חידושים/קמו
שיכול לומר לא מחית: אף דאיכא ע"א במחאה לא הוי מחויב שבוע' ואי"ל ומשלם דליכא חיוב ש"ד בעדות קרקע וממילא אינו חייב שבועה גם נגד הפירות כיון דמקרקע קאתי והקרקע הוא שלו ממילא גם הפירות שלו ויש עוד טעם אחר כיון דלא מיחה בפני שנים דמיא לחוכא ויכול לומר מש"ה לא נזהרתי בשטרי ומש"ה אפילו אין טענתייהו רק על הפירות ג"כ נאמן המחזיק [סמ"ע וש"ך וע"ב]:
ויש מי שחולק: אפילו ליכא ע"א וטעמם דכיון שיודע מהמחאה היה לו ליזהר בשטרו [סמ"ע]:
שהם יאמרו לאחרים: שלא אמר רק שלא יאמרו לו אבל לאחרים לא הזהירם [סמ"ע]:
לא הוי מחאה: ואפי' עברו ואמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם המערער שלא יצא דבר זה מפיהם הוי חזקה ☜ ועיין ביאורים דאפי' לא אמרו לו שאמר להם המערער כך כיון דלא הוי מחאה דמי לשנים שאומרים להמחזיק בשקר שמיחה והוא לא מיחה דמיסתבר דהוי חזקה. ואם יטעון עלי: להי"א שכתב בהג"א דאפי' כשאומר שהוא בגזל אבל למחר אתבענו מכ"ש מחאה דשאלה ושכירות דאצ"ל למחר אתבענו [סמ"ע]:
פ': שמשתמש ולדעת הי"א בהג"ה לעיל הוי מחאה ודוקא כשאמר פ' גזלן הוא לא הוי מחאה שיכול לומר סברתי שחירף אותי אבל אם מזכיר החצר שאמר פ' שמשתמש בחצרי או שהוא משתמש בחצרי גזלן הוא הל' מורה שמשתמש בגזלנות והוי מחאה (סמ"ע):
הקרקע בסתר: כגון ע"י כת"י רק שנתקיים החתימה בעדים ולא קראו השטר אבל אם מכרו בעדים אף למאן דס"ל בסי' קמ"ה דבעדים ליכא קלא מ"מ מהני מחאת הלוקח כיון דמכר בעדים ע"י חקירה נתוידע הדבר והיה לו להמחזיק לחקור ואם המערער מברר בעדים שלא נתוודע לו כלל מהמכירה כגון שהמוכר השליש השטר ביד אחר ומחמת האונס שלא ידע מהמכירה לא מיחה לא הוי חזקה:
בפני שנים: ואפי' זה שלא בפני זה מצטרפין (ש"ך):
שלא אמר להם כתובו: אף דבשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו רק תקנת חכמים הוא לבטל החזקה בעדות כל דהו (סמ"ע):
פ' העדנו: פי' העדנו הוא ל' שליחות אף שלא ציוה בפי' לכתוב מ"מ כיון שייחד אותן לעדים מסתמא היה דעתו שיכתבו ומ"מ לא יכתבו עשה לנו שלוחים כיון דאינן שלוחים ממש שאם ירצו ישתקו ואפ"ה הוי מחאה (סמ"ע):
מפי כתבם: אבל נ' העדנו שהוא ל' שטר מועיל כמו בשאר שטר דמועיל מפה"כ ולר"ת שהביא הטור בסי' כ"ח דעדים שאינן אלמים יכולים להגיד מפי כתבם יכולין לכתוב בנ' שמענו [סמ"ע] ועיין ביאורים דאפי' לר"ת צריך דוקא שיכתבו פלוני העדנו משום שמא ימותו העדים ואנן בעינן שיהיה העדים ראוין להגדה בשעה שבא הכתב לב"ד ובתומים כתב דבדיעבד אפי' בלשון שמענו כשר ועיין ביאורים דאפי' בדיעבד יש קפידא:
בשנה ראשונה: וה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה הג' רק שלא יהיה בין מחאה למחאה ג"ש (סמ"ע):
שאם שהה: הטעם דיכול המחזיק לומר סברתי דחזר ממחאה (סמ"ע):
מכרה המערער: וה"ה אם הורישה ליורש ועבס"ס קמ"ד ובסימן זה סעיף י"ט:
אם מחמת טענה ראשונה: דוקא כשמוכח מתוך הטענה שניה שמבטל הראשונה אבל כל שאינו מבטל טענה הראשונה לא הוי חזקה (סמ"ע):
ואם לאו: ועיין ביאורים דדוקא כשהמחאה השניה היה אחר הג"ש דאז הוי כהוד' שהמחאה שהי' בתוך הג"ש היה בשקר והרי החזיק ג"ש בלא מחאה אבל כששני המחאות היה בתוך הג"ש אף שהשניה סותרת לראשונה המחאה שניה קיימת דאין אדם הוחזק כפרן בפני עדים רק בפני ב"ד:
כשמכרו הראשון: פי' המחזיק והטעם דכיון שמיחה כהמוכר לא חשיב שוב כדר בו יום אחד וע"ב:
אין מוציאין אותה מידו: ע"ב דהטעם כיון שכבר הגיע ליד אדם אין מחזירין אותו לשום אדם עד שיביא עדים שהוא שלו אבל בסי' קל"ט בזה אומר של אבותי וז"א של אבותי כיון שמחולקים קודם שהגיע ליד אדם ובא אחר וחטפה חייב לשלם לכ"א אף שאין להם עדים וכן הוא באבידה דקודם שהגיע ליד אדם נאמן כל אחד לומר שהוא שלו:
כל הפירות שאכל: וא"צ שבועה אף דבסימן ק"מ כהב המחבר דצריך שבועה דשם טען המחזיק שהקרקע שלו משא"כ כאן (סמ"ע):
עד שיטעון מעצמו: והנ"י כתב דצריך לטעון אבדתי שטר ולא רציתי לטעון כן מתחילה כי יראתי שיאמר לי אחוי שטרך:
הבא מחמת ירושה: ואין טוענין לשוכר (ש"ך בשם המבי"ט) ועיין ביאורים שהוא תמוה דהא מ"מ יש לטעון בשביל המשכיר אף שהוא שלא בפניו:
ודין לוקח: ובע"ח וא"צ להביא ראיה שהוא יורש או לוקח דכיון שהחזיק ג"ש סגי (ש"ך) ☜ אבל להיפוך אם היה ביד המוריש והמוכר ג"ש וביד היורש או הלוקח יום אחד דלית להו מגו דמינך זבינתא צריכין ראיה שהם יורשים ולוקחים ובע"ח דוקא כשכבר גבה קרקע טוענין עבורו כמו גבי לוקח אבל כשבא לגבות הקרקע מיד הלוה הלוה נאמן לומר שאינו שלו אף שיש להלוה חזקת ג"ש (וע"ב):
אפי' יום אחד: ואותו יום מצטרף להג"ש כמו באכלה האב שנה והבן שנתיים דסימן קמ"ד תומים:
שכרה מורישו דכולי האי לא עביד אם לא שקננהו [סמ"ע]:
לא היו מניחים: ולפי טעם זה אפי' לא החזיק ג"ש [סמ"ע]:
☜ ע"ב דאין טעם זה שייך רק באשה שמוכרת לכתובתה שלא בב"ד ונאמנת אף שאין הכתובה בידה ובודאי לא היה מניחין אותה היורשים למכור אם לא היה מגיע לה כתובתה אבל בשאר אותן שאין להם חזקה כגון אריס ואומן אף שמכרו בפרסום לא מהני:
כשמזכיר היום: וה"ה אם מזכיר החודש או קיץ פ' צריך להביא ראיה שהיה באותו זמן שעה אחת בכאן [סמ"ע]:
בשעת חירום: פי' באותו זמן שטען שקנאה היה שעת חירום אבל במשך הג"ש היה שיירות מצויות דבלא"ה לא הוי חזקה כלל [סמ"ע]:
מכר ע"י שליח: אפי' אמר ממך זבינתי נאמן במגו אבל כשהוא שעת חירום לא מהימן במגו כיון דהוא לא שכיח ומגו דלא שכיח לא אמרינן:
יודע אני שהיתה שלך: ואפי' אינו ידוע לו רק מפי המוכר מ"מ כיון דמה שאמר לחובתו היה נאמן המוכר והוי כודאי ומה שאמר לו שלקחה א"נ והוה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי [סמ"ע] והש"ך חולק ופסק דדוקא כשידוע לו מעצמו אבל דכשאינו ידוע לו רק מפי המוכר א"י להוציא מידו ☜ ועיין ביאורים דאפילו אם אמר בשעת מכירה בפני עדים שהיא של המערער ושלקחה ממנו לא אמרינן דנתקלקל המגו שלו חוץ לב"ד כיון דמטעם הפה שאסר הוא מהני אפילו חוץ לב"ד דלא כהתומים ואפילו לדעת הסמ"ע אם כבר היה השדה ת"י המחזיק בחזקה שאין עמה טענה ואחר כך קנאה מהמוכר שאמרו לו דזבנה מהמערער א"י להוציא מידו דכל שהשדה הוא כבר ביד אחר אין ע"א נאמן לומר של מי הוא עד שיביא המערער שני עדים שהוא שלו כדלעיל סעיף ט':
והוא לקחה ממך: פי' שאמר לי שלקחה ממך ואם אמר סתם דזבנא מינך אפילו יצא מב"ד יכול אחר כך לפרש דבריו ולומר שזבנה ממך בפני ונאמן במגו דמנך זבינתא כיון שעדיין לא נתחייב בטענה זו שהרי הב"ד עצמם היו מחוייבים לפרש דבריו דמה שאמר שזבנה היינו שברור לו דזבנה מיניה (ש"ך):
לגבות מעותיו: הטעם כיון שבפשיעתו הפסיד שאם אמר קניתיה מפ' ולא יותר לא הי' המערער יכול להוציאו כיון שאין לו עדים שהיה שלו ופיך הכשילך להודות לו [סמ"ע]:
דר בה אפי' יום א': הטעם כיון דידוע לנו שדר בה המוכר טענינין להלוקח שהמוכר קנא' מהמערער ובטוען שקנאה ממך בפני הטעם דנאמן במגו דקנתינהו ממך וכדמסיק [סמ"ע]:
ודוקא שיש עדים: אבל אי ליכא עדים רק שטוען בפני דר בה המוכר יום אחד אף שיש לו מגו דמנך זבנתי לא מהני המגו שנטען עבורו והעיקר כדעת הפוסקים דאפילו ליכא עדים רק שהוא בעצמו טוען בפני דר בו המוכר יום א' מהני שנטעון עבורו ולא עוד אלא אפילו לית ליה חזקה ג' שנים אי ליכא עדים שהיה של המערער והמחזיק טוען בפני דר בה המוכר יום א' טוענין ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון לקוח במגו דלא היה שלך וטוענין עבורו דדמי למטלטלין העשוין להשאיל שכשטוען לקחתי שאמר לי שלקחה ממך וליכא עידי ראה דטוענין להלוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון לקוח במגו דהחזרתי אף שאינו ידוע שהוא לוקח והלוקח בעצמו יודע שלא החזיר המוכר ואפ"ה טוענין ליה וה"נ אף שהלוקח יודע שהוא של המערער אפ"ה טענינין ליה [שייך וע"ב]:
אין שומעין לו: הטעם כיון שאמר תחילה שאמר לי שקנאה משמע שהוא בעצמו אינו יודע איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני [סמ"ע] ואפי' אומר כן קודם שיצא מב"ד א"נ במיגו דאי בעי לא היה הוד' מתחיל' שהי' שלו דהוו מגו למפרע [ש"ך]:
שומעין לו: היינו דוקא קודם שיצא מב"ד אבל לא אחר שיצא מב"ד [סמ"ע] והש"ך מסיק דדוקא שאמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מנך אז דוקא יכול לחזור ולטעון שקנאה ממך בפני אפי' כבר יצא מב"ד כיון דאין זה רק כמפרש דבריו הראשונים אבל אם לא אמר רק קניתי מפ' סתם והודה שהיה שלו שוב א"י לחזור ולטעון ולומר בפני כיון דא"כ באמירת בפני רק מטעם מגו והוי מגו למפרע [ש"ך]:
ונפטר ממנו: פי' נפטר בטענת שלך היתה וקניתיה ממך דנאמן במגו דלא היה שלך מעולם [סמ"ע]:
לא טענינן: משום דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי [סמ"ע] ועיין ביאורים דמ"מ ליורשים טענינן:
אתה נוח לי: כיון דלא עביד מעשה משא"כ בסי' קמ"ז ואפי' לא טען כן טענינן ליה ומ"מ לאו שפיר עבד דעבר אלפני עור [סמ"ע]:
וזה מביא עדים: ואפי' אם הודה אחר שבאו עדים וטוען שיעצו משום דהשני נוח לו לא מהני דזה לא הוי מילי דכדי והוחזק כפרן [סמ"ע]:
דעביד איניש דזבין דיניה: ודוקא אם טען אבל אנן לא טענינין כן עבורו [סמ"ע]:
ומכרה לו שנית נאמן: מאחר שעשה מעשה וקנאה ממנו זהו ראיה גמורה שחזר ומכרה לו [סמ"ע]
{{דה מפרש|לשם מתנה ותמיה דהא קי"ל בסי' שע"ג גבי הכיר בה שאינו שלו דהלכה כרב דהמעות פקדון ודוחק נומר דשאכי הכא כיון שהוא של עצמו [ש"ך] וע"ב:
ויש לו עדים שדר בה: בכאן א"צ עדים שהרי המערער מודה לו' שהשדה היה של המוכר לו רק שהמחזיק בעצמו טען כן מחמת שלא ידע שיודה לו המוכר [סמ"ע]:
שאכל' שבע שנים: וה"ה דסגי רק בעדים שאכל ג"ש קודם הד' שנים דאז צריך המערער להביא ראיה שדר בה המוכר אחר הג"ש יום א' והוא החזיק אח"כ ג"ש דאז אמרינן שחזר ומכרה לו [סמ"ע] וע"ב:
פחות מז' שנים: ומיירי שלא ידע המחזיק שיש להמערער שטר דכשידע מבואר לקמן סעיף כ"א דנאמן במגו ע"ש [סמ"ע]:
מחאה גדולה מזו: ע"ל סי' קמ"ד דחילוק דדוקא שמכר שדה זו לבדה אבל אם מכר שדה זו בכלל שדותיו לא הוי מחא' וגם כתב שם די"ח דאפי' מכרה בעדים הוי מחאה וכאן סתם כמסקנת הרא"ש דבעינן שטר [סמ"ע]:
בחזקת ג"ש: וצריכין שיתחילו הג"ש קודם קניית המערער יום א' עכ"פ [סמ"ע]:
הביא המחזיק עדים: דהודאת פיו שאמר מקודם ג"ש פוסל העדים של הז"ש [סמ"ע]:
אם היו הטענות: וה"ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בו המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמה קניתו במיגו דאי בעי הוי טען שהמוכר חזר ולקחה מהמערער [ש"ך]:
חד יומא נאמן: ואע"פ שאין לו עדים רק על ג"ש נאמן דאע"פ שמכרה לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וקניית האחר היה שלא כדין ולאו שם מחאה הוי [ש"ך] ואם יש עדים על אכילת שש שנים ע"פ אי נאמן במיגו ועיין ביאורים באם מוד' שידע כבר מהשטר היאך דינו:
הם השנים עצמן: אבל אם השנים הם זה אחר זה הוא של המחזיק באחרונה ואפילו הוא עתה ביד השני [סמ"ע]:
בידיהם: כלומר ברשות וחזקת שניהם דהא כאן מיירי שאין שום אחד מוחזק בו [סמ"ע]:
וכל המתגבר: ע"ב:
ואם בא שלישי: כשיש לכ"א ראיה אף שהג' אמר שלי הוא מסלקין אותו כיון שהוא של אחד משניהם בודאי ולו אין ראיה ואם אין לשום אחד ראיה אז אין מסלקין לג' כ"א כשתקף בלא שענת שלי היא [סמ"ע]:
תחת ידו: פי' שהוא לפי הדין שלו וברשותו [סמ"ע]:
מעמידין אותה ביד זה: דאף דהוכחשו באכיל' דאבהתא לא איתכחיש ודמי להא דסי' נ"א דיכולין להעיד בעדות אחרת [סמ"ע]:
חוזרים ב"ד: דכיון שהב"ד אסקוהו ונתברר דשלא כדין אסקוהו אמרי' דאנן מסקינן ליה ואנן מחתינן ליה סמ"ע:
מעולם: דאז לא מצי המחזיק למיטען שאבותיו קנאוהו מאבות דהמערער דהא העידו שלא מכרוהו מעולם וע"ז מסיק בהג"ה כשאין מעידין שלא מכרוהו וכו' [סמ"ע]:
שהרי לא טען כלום: כיון דמה שטען שהוא של אבותיו איתכחיש ושוב אין לו טענה על חזקתו כיון שלא טען שלקחה ה"ל חזקה שאין עמה טענה [סמ"ע]:
אם אפשר לפרש: כגון שטען ירשתי מאבותי [סמ"ע]:
שומעין למחזיק: ואפי' לא טען אנן מפרשין דבריו כך [סמ"ע] והש"ך תמה כיון דהטור פסק דבעינן דוקא עדים שדר בה חד יומא א"כ אפי' טען בפירוש שאבותיו דרו בו ג"כ לא מהני וא"ל דטענינן עבורו שיודע שאבותיו לקחוהו בפניו דא"כ גם בלוקח שטוען זבנתי מפ' דזבנה מינך נטעון עבורו שבפניו קנאה ועוד הקשה דלשון ירשתי מאבותי משמע ג"כ שמעולם ה"ה שלהם כמו בטוען של אבותי ועיין ביאורים דלדינא אין נפ"מ בזה כיון דהש"ך פסק בס"ק י"ב דמהני כשטוען בפירוש דדר בה יום א' דלא כרמב"ן.
דמשמע ולא של אבותיך: הש"ך תמה ע"ז לכך כתב דמיירי שהעדים העידו שלא דרו בו אבותיו של זה כלל וע"ב:
של אבותי שלקחוהו מאבותיך: קאי אאם אמר תחילה סתם של אבותי אבל אם אמר תחילה של אבותי היה מעולם א"י לחזור ולטעון והא דלא קאמר של אבותי שלקחו ממך משום דבזה המערער טוען ברי שלא לקחוהו ממנו ואז צריך דוקא עדים שדר בו חד יומא כדלעיל סעיף י"ד משא"כ כשטוען שלקחה מאבותיו שאין המערער יכול לטעון ברי שלא לקחוהו מאבותיו מהני כשטוען בפני דר בה יום א' [סמ"ע] והש"ך פסק דאין חילוק וע"ל סעיף י"ד בש"ך שמסיק דלעולם מהני כשטוען המחזיק בפכי דר בה יום א':
תחילה בפני ב"ד: דאז כשאח"כ יצא מהב"ד וחזר א"י ליתן אמתלא לאמר שכוונתו היה שקנאוהו אבותיו דאמרינן שלמדוהו לטעון שקר משא"כ כשטוען חוץ לב"ד אמרינן אין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד מש"ה יכול לסתור דבריו הראשונים ומכ"ש ליתן אמתלא (סמ"ע):
ויש מי שחולק: ואע"פ שהמודה שחייב לחבירו יכול לומרמשטה אני בך לשלא אמר אתם עידי שא"ה שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות בו את עצמו (סמ"ע):
והוציא שטר מקויים: וה"ה אם אינו מקיים רק שיכול לקיימו ואפי' לא החזיק ג"ש [סמ"ע וש"ך] עוד כ' הש"ך דאי עובד הדיין עובדא והחזיק להמערער בקרקע או שהחזיק המערער בעצמו בקרקע אפי' השטר מקוים אין מוציאין מהמערער ובשטר הלואה כה"ג ע"ל סי' פ"ג דאין הולכין אחר השטר והטעם דלעולם אין מוציאין מיד המוחזק (סמ"ע):
שנתבטל המקח: ז"ל התשובה בקוצר שנכתב בפנקס דמתא שנתבטל הקנין כו' ועוד הואיל וקנו ממנו לא נתבטל הקנין עד שיחזור ויקנה ממנו כו' וקי"ל דהנותן מתנה והחזיר לו השטר דלא חזרה מתנתו עד שיקנה ממנו וע"ל סימן רמ"ג [סמ"ע]: