נתיבות המשפט/ביאורים/שה
ה"ז שמירה בבעלים בקצה"ח נסתפק באומן בבעלים ונגנב אי יכול לתבוע דמי שכירותו דהא בקרקע אף דפטור משומרים מ"מ מפסיד שכרו וא"כ ה"ה הכא או דילמא כיון דהשכירות לאו דמי שמירה הוא רק שכר אומנתו אינו מפסיד כשנגנב ע"ש ולא ידענא שום ספק בזה דהא בב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן דאמר להפסיד שכרן אף דשם הוי שכר שליחות ולא שכר שמירה ואפ"ה מפסיד כשנגנב א"כ ה"נ מפסיד שכר אומנות כיון דקיי"ל דשכירות אינה משתלמת רק לבסוף כשנתנו לו כמ"ש התוס' בב"ק דף צ"ח ע"ש והרי לא גמר מלאכתו כשלא החזירו מחמת שלא שמרו מגניבה ופשוט:
וי"א דהשאילני ואשאילך והטעם כיון דמה ששמרו הוא רק לעצמו דהרי כל הנאה שלו:
ושמור לי עש"ך ס"ק ו' שכתב הטעם דהוי שאילה בבעלים ומשום דבעל הכלי צריך לשומרו לו כדי להשאילו וכו' לא הבינותי מה הפרש בין מיד בין למחר דלמחר ג"כ מחוייב המשאיל לשמור לו עד למחר כדי להשאילו. לכן נראה דהיינו טעמא דואשאילך מיד הכין עצמו למלאכה להושיט לו דבר הנשאל כמו בהשקיני מים משא"כ בואשאילך למחר שלא הכין עצמו למלאכה עד למחר והנה לכל הטעמים הן להב"י והן להסמ"ע והן להש"ך והן לטעמא דידי לא נפטר מטעם בבעלים רק השומר אבל השואל ודאי דחייב כשאמר השאילני ואשמור לך דנגדו לא הוי השומר בעליו עמו דהא הבעלים אינן עושין להשומר מאומה. והנה בהדין שהביא הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ב' ש"ש שמסר להבעלים דהש"ש עדיין חייב בגניבה והבעל בפשיעה אין לומר דחשיב כשמירה בבעלים כיון דהש"ש עדיין חייב על חפץ זה לשומרו להבעלים מגניבה כיון דמ"מ אין הש"ש עמו במלאכתו שהרי אינו שומרו רק שחיוב הגוף מוטל עליו לענין גניבה וזה פשוט. ועוד דהא השומר אינו בעלים של החפץ ודמי להא דסימן שמ"ו סעיף י"ז בהג"ה ע"ש. ומ"ש הש"ך בס"ק ז' בשם תשובת הר"ן קשה לכאורה דהא שמירה בבעלים הוא וע"כ צ"ל דמיירי ששאל ואח"כ הניח לו המשכון דלא נשתעבד בשמירה בשעת מעשה וכ"כ בתומי' סימן ע"ב ס"ק י"ח ע"ש: