נתיבות המשפט/ביאורים/רכז
דאף המאנ': עסמ"ע ס"ק ח' עד ה"ל כנתרצה מעיקר' ע"ש ולפז"נ דאם הלוקח קדש אשה בחפץ זה דאם הלוקח שהוא המקדש והמאנ' רוצה לחזור מהמקח ולבטל הקידושין קודם שנתרצה המוכר הקידושין בטלין דאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו אבל אחר שכבר נתרצ' המוכר שכתב הסמ"ע דהוי כאילו נתרצה מעיקרא ממילא שוב א"י לבטל הקידושין אמנם באמת נראה דקושית הסמ"ע מהא דעייל ונפיק אזוזי ל"ק דש"ה גבי אונאה דהטעם דא"י לחזור בו משום דהנתאנה י"ל אי לאו דהוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהיה חוטא נשכר וכמבואר לקמן סעיף י' ומהאי טעמא סבירא ליה לתוס' בב"מ דף נ' ע"ב בד"ה ואילו יתר על שתות דאין המאנה יכול לחזור כלל עד שתובע הנתאנה האונאה ע"ש והנך פוסקי' סברי דכ"ז שהנתאנה יכול לבטל לא נגמר המקח עדין ויכול גם המאנה לבטל אבל אחר שהנתאנה אין יכול לבטל גם הם מודים שאין המאנה יכול לבטל מטעם הנ"ל שלא יהיה חוטא נשכר ואם כן י"ל דאין המקח נגמר עד אחר שנתרצה המתאנה וממילא אין הקידושין שבנתיים חלין כלל ומ"מ נראה כדברי הסמ"ע דכשלא חזר בו המוכר הא' הוי כגילוי מילתא למפרע שהמוכר לא היה רוצה לחזור כלל וממילא המקח קיים למפרע וקצת ראיה לזה בנו"נ באמנה בסעיף כ"ח בש"ך ס"ק ט"ו דאף אם אינה להמוכר דהמקח קיים ומשמע אפי' אם היה המוכר הא' ישראל מ"מ כשאין המוכר הא' מבטל המקח דנתקיים המקח להלוקח הא' ממילא נתקיים גם נגד הלוקח הב' ול"א כיון דבשעת מכירה מכר דבר שאינו שלו ממילא נתבטל המקח א"ו דכשאין המוכר הא' מבטל המקח נתקיים המקח למפרע:
כדי שיראה לתגר עש"ך ס"ק ד' עד מגו דיכול לומר נתתי יכול ג"כ וכו' וזה דוקא בפחות משתות ואחר כדי שיראה אבל בשתות שהטעם הוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' לפי שכן דרך משא ומתן שאין הלוקח וכו' א"כ אפי' יש לו מגו לא מהני (וכ"כ בס' מחנה אפרים) משמע מדברי התוס' בב"מ מ"ב בד"ה אמר אביי דמותר להונות לחבירו פחות משתות אדעתא להחזיר לו האונאה ואינו עושה כן רק כדי שיתקיים המקח בשוויו:
שהיה לו אונס: ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור שאין לך אונס גדול מזה שחכמים נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר והראהו לתגר ומה יעשה במה שתגר טעה וכ"כ הש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב וז"ל אבל הכא הא חזינן דהראה לשולחני וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא כמ"ש וכן מוכח מתשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' זה גבי דאם נתרצו שניהם לגמור ע"פ שומת לוי:
היה יודע הלוקח: עסמ"ע ס"ק י"ח שמביא המרדכי מהש"ס ועב"ח שתמה דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחל כדאמרינן בב"ב ד' ע"ח כ"ש היכ' שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרינן ידע ומחיל ולכ"נ עיקר כהט"ז שכתב דמש"ה לאחר שיעור כדי שיראה אינו חוזר אף דידע ג"כ בשעת מכירה וא"כ מה שייך כדי שיראה בזה דהוא מטעם כיון דעיקר זכותו הוא במאי דאמרינן דלא מחל משום דאמרינן דהיה בדעתו לתובעו אח"כ בדין שיחזור לו אונאתו וכיון דלאחר כדי שיראה ודאי דלא יפסוק לו הב"ד להחזיר לו ודאי כיון דידע מחיל ולפ"ז נראה דבביטול מקח ודאי דא"י לחזור וע"כ הט"ז חולק על הסמ"ע דהא בביטול מקח ודאי דע"כ צ"ל דידע ומחיל דאם היה דעתו לתובעו אח"כ ולבטל המקח לא היה קונה אותו כלל מעיקרא ונרא' עיקר כהט"ז. ולפ"ז ל"ק כלל מהאי דב"ב דשם בביטול מקח איירי אך הא קשה דבב"מ דף נ"א בתוס' ד"ה בד"א בסתם כתבו וז"ל אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה ואתיא כר"י וכו' וע' מהרש"א שם דלר"מ באומר יודע אני יש לו עליו אונאה כיון דודאי קא עקר ע"ש הרי בהדיא דאפי' יודע בשעת מקח שאינו שוה כ"כ ונותן אפ"ה יש לו עליו אונאה רק לר"י מהני משום התנאי דס"ל דתנאי מהני בדבר שבממון אף דשם מיירי ג"כ בביטול מקח בשוה ק' בר' וא"כ קשה מהא דב"ב הנ"ל ולפעד"נ דכשמתנה בע"מ אף שאמר יודע אני גרע משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה וכן מוכח בדברי תוס' כתובות נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת גבי הא שהקשו דלא יהא אדם יכול למחול חובו ע"ת משמע דמחילה בלא תנאי מהני מוכח דמחילה בתנאי גרע ממחילה סתם וע"ש וליתן מקום לדברי הסמ"ע עמש"ל בסי' דס"ד ועב"ח שכתב דההיא דוורשכי בב"מ דף נ"א מיידי דוקא שגילה דעתו לפני עדים שרוצה לתבוע אונאתו אח"כ והעיקר כדברי הרמ"א דאף בלא גילוי דעת יכול לומר שהיה דעתו לכך וכיון דהוי ספק מחילה א"י הלה להחזיק המעות דמי אונאה שחייב להחזיר מספק דדמי לא"י אם פרעתיך. ובקצה"ח הקש' על הב"ח דכיון דנאמר דבלא גילוי דעת הוי מחילה ממילא אף גילוי דעת לא מהני להוציא מידי חזקת מחילה דהא אפי' הי' מודעא מ"מ לא הכירו באונסו וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ה דבמכר בפחות משווי' אף דלא בעינן מודעא מ"מ בעי עכ"פ שידעו עדים אונסו ל"ד זל"ז כלל דשם רוצה לבטל גוף המכירה וכשא"י אונסו אמרינן דלמא היה רצונו למכור באמת אבל הכא שאין רצונו לבטל המכירה שהרי קנה ומחזיר אונאה ואין הדין רק אם מחל חוב אונאה שיש לו אצל המוכר ודאי דסגי בגילוי דעת שאינו מוחל תביעת דמי אונאתו גם מ"ש דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה משא"כ כשהמוכר יודע והלוקח א"י לא נהירא חדא דמהיכי תיתי נאמר דהוי כאלו התנה הא בתנאי בעינן דיני תנאים ואיזה אומדנא דמוכח יש כאן ועוד מוכח מהא דב"מ הנ"ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה ובעינן דוקא שיאמר ע"מ שאין בו אונאה וגם זה לא מהני רק לר"י ולא לר"מ כמ"ש התוס' שם:
בלוקח שהרי המקח בידו: מזה מוכח דאם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך שהמוכר א"י לחזור בו שהמקח בידו והלוקח יכול לחזור שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו:
אם נודע שבא לידו: עסמ"ע ס"ק כ' עד דאמרינן סתמא אין אדם מוכר וכל הלשון תמוה והטעם נראה עיקר כמ"ש בקצה"ח דמחילה טענה גרוע הוא וא"נ אלא במגו דפרעתי וכאן א"י לטעון פרעתי דמי אונאה דמי יימר דמגבי ליה רבנן וכשא"י אם נתאנה בלל ודאי דנאמן במגו דלא נתאנה ולפמ"ש בס"ק ז' בשם המהרי"ל הטעם פשוט ע"ש:
נשתנה השער לכאורה נראה שהפי' הוא דקמ"ל דאם לא מתאנה כלל רק שרוצה לחזור משום דבתוך כדי שיראה הוי כלא נגמר המקח וכיון שנתייקר בכדי ביטול מקח בתוך שיעור זה יהיה יכול לחזור קמ"ל דאין יכול לחזור בו משום שינוי שער דלא חשיב נתאנה. אמנם בשו"ת מהרי"ט חח"מ סי' י"ט כתב דאפי' ידוע בעדים שבשעת מכירה היה בו אונאה כל שנשתנה השער א"י לחזור דדוקא כשלא נשתנה השער אמרינן דודאי לא איתרמי ליה זבינתא כזבינתיה עד האידנא דאל"כ למה לא צווח עד השתא משא"כ כשנתייקר השער אפשר דאיתרמי ליה זבינתא מקודם רק שלא רצה לחזור משום דבר מועט ועכשיו משום יוקר השער הוא דרוצה לחזור ע"ש ומה שיש לעיין לפ"ז במ"ש הרמ"א יבואר בסמוך בע"ה:
על המתאנה להביא ראיה עבקצה"ח שהביא דברי המרדכי שכתב דל"ד להא דר"נ דאם בריא הוא עליו הראיה ששכ"מ הי' דאזלינן בתר השתא דשא"ה שרוב ב"א בריאין הן משא"כ הכא שהשער עשוי להשתנות וע"ז הק' מאה"ע סי' מ"ו דאי לא ידעי' אי הי' ש"פ בשעת קידושין דאזלינן בתר השתא ואי אית בי' ש"פ השתא הוי קידושין ודאי והא שערים עשוין להשתנות ע"ש לפע"ד לק"מ דלעולם אין מבטלין קנין הברור בשביל ס' כמ"ש הט"ז בסי' ק"ג סעיף י"ג וכ"כ הרשב"א גבי תרי ותרי הובא בב"י בתנאי במקח שכל שיש קנין ברור אין מבטלין אותו מספק וה"נ בקידושין כיון שכבר הוחזק' במקודשת לפנינו וגם עכשיו כשנראה לפנינו הוא ש"פ והיא מקודשת ודאי לפנינו אין עושין ס' לקלקל קנין ודאי רק שהמרדכי מחלק שלא תקשה מהא דר"נ גבי שכ"מ דשם איכא ס' לפנינו ב"ד כעת בא השטר מחמת שלא נכתב בתוכו לא לשון בריא ולא לשון שכ"מ והיה לנו להעמידו בחזקת מ"ק כיון שלא הוחזק מקודם במתנו עד עכשיו שבא להוציא השדה עם השטר מתנה ותיכף כשנראה השטר נולד הספק וכיון שמקלקלין החזקת מ"ק בשביל חזקה דהשתא אלמא דחזקה דהשתא אלימ' טובא לזה מחלק דדרך השערים להשתנות וא"כ אין כאן חזקה רק ספק וממילא אין מקלקלין קנין ברור שהוא לפנינו בשביל ספק ועוד דמסתמא לא היה בו אונאה דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזיקינן אמנם לפי פי' מהרי"ט דמיירי שידוע שהיה בו אונאה בשעת שמכר רק כשנשתהא עד שנשתנה השער א"י לחזור וא"כ לכאורה היה המאנה צריך לברר כיון שיש בטול מקח לפנינו ואפשר דלפי טעם המהרי"ט דאמרי' מסתם איתרמי ליה זבינתיה כזבינתיה רק כשרואין שצווח כשעודן בשער א' אמרינן מדלא צווח עד האידנא מסתמא עדיין לא איתרמי ליה אבל כשיש לתלות שצווח האידנא שהוא משום שינוי השער תלינן מן הסתם דודאי אתרמי ליה זבינתא כזבינתיה:
יש אונאה לתגר: ואף שכ' לעיל דבהראה לתגר והתגר טעה דיכול לחזור בו דאונס הוא מ"מ בתגר שלקח לעצמו א"י לחזור רק בכדי שיראה לתגר י"ל דסמך עצמו שיראה לתגר אחר ומחמת שהוא להוט על קנייתו אינו מדקדק שפיר וגם לא פלוג רבנן:
ונצרפה בעשרים דינר: נראה דצרפה היינו שלפעמים מטבע א' חשובה מחבירו ושוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני די"ל כיון דלפעמים משתכר החנווני חילוף ממטבע למטבע והוי אונאה אבל אם לא ידע שיעור קצבת המלך של מטבע זו כגון שהמלך קצב המטבע של דינר זהב בכ"ד דינרין והוא היה ממדינ' אחרת וסבר שקצבת המלך לא היה רק בכ"א וצירפה בכך הוי כטעות שבמדה ומנין דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר. עוד נלפענ"ד דמ"ש המחבר בסלע שחסרה כדי אונאה דמחזיר אונאה דמיירי ע"כ שבמקום אחר יוצאין במשקל זה כל המטבעות ובאופן זה א"צ לקוץ המטבע כשרוצה להוליכו למישן דאלת"ה הא צריך לקוץ כשנחסר כשיעור אונאה כמבואר בסעי' שאח"ז ואין לך מקח טעות גדול מזה:
וי"א דספיקא הוי: וכתב בכ"מ פ"ג ממכירה דאם לא הזכיר לשון מכירה אלא אמר לו הילך פרתך באלו אין לו עליו אונאה:
אין לו אונאה: אבל טענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין וכ"כ בס' מחנה אפרים וכתב הרדב"ז דבסחורה ל"ש לומר דזה רוצה במחט יותר מבשריון ויש לו אונאה ע"ש ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אח"כ אבל כשלא שמו הסחורה לא קודם ולא אח"כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ"כ הש"מ וז"ל מי שהחליף סחורה מבלתי שישימו כו' עד חליפין אין בו אונאה ומ"ש המחבר בשמו אותו אחר המכירה נראה דמיירי בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה:
ע"מ שאין לך עלי אונאה: מבואר בכתובות דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דדוקא כשאומר שלא יהיה עליו דין אונאה דהיינו שלא יתבע ממנו האונאה יש עליו אונאה והטעם כתב הנ"י כיון דמחילה דעכשיו אין בו ממש דלא ידע דמחל וממילא גם מצד התנאי לאו כלום הוא דהוי מתנ' עמ"ש בתורה (ובדברי הע"ש שהביא הסמ"ע ס"ק ל"ז א"ש ולא קשה מה שהקשה הסמ"ע וכן הקשו בס' מחנה אפרים ובקצה"ח) אבל אם אמר ע"מ שימחול לו אונאה ה"ז תנאי גמור דהיינו אם ימחול לו כשיוודע לו האונאה יהיה המקח קיים ואם לא ימחול לו יהיה המקח בטל ומש"ה אפי' יש בו אונאת שתות שהדין שקנה ומחזיר אונאה והמוכר יכול לבטל המקח מחמת התנאי דהא גם מדין תורה יכול למחול האונאה ואין זה כמתנה עמ"ש בתורה משא"כ כשמתנה ע"מ שלא יהיה לך עלי אונאה שהוא רוצה שיהיה האונאה מחול מעכשיו מחמת התנאי אף שלא ימחול המתאנ' הוי מעמש"ב והטעם שאמרו בש"ס דלא ידע ומחל לאו משום דמחילה לא מהני משום דהוי מחילה בטעות כמ"ש בקצה"ח דהא התוס' שם הקשו גבי כתובה הא לא ידעה אם ימות קודם ובודאי דהאשה יכול' למחול כתובתה לבעלה כשמוחלת בפי' א"ו דהטעם הוא דכשלא ידעה דמחיל אינה מתכוונת למחול וממילא הדין משום התנאי והוי מעמש"ב וכ"כ הרשב"א בתשובות החדשים והרשב"ץ בתשו' הביאם בס' מחנה אפרים וזה דלא כמ"ש בקצה"ח ומ"ש התוס' במכות ג' בד"ה ע"מ שכתבו וז"ל שלא תתבע האונאה אלא תמחול וכו' יש לפרש ג"כ דהיינו שתמחול מעכשיו ועכשיו לא ידע דמחיל ומש"ה יש לו אונאה וחייב להחזיר האונאה בשתות והמקח לא נתבטל וכן משמע מלשון הש"ס רב אמר יש לו עליו דין אונאה ומשמע דין אונאה כדינו ולא כמ"ש הקצה"ח:
ע"מ שאין בו אונאה: עסמ"ע ס"ק ל"ח עד אפילו אין בו אלא אונאה שתות כו' מוכח מדבריו דבאונאה פחות משתות לא נתבטל אפי' לרש"י והטעם בפחות משתות אין שם אונאה עליו ודלא כהב"ח ע"ש ולפ"ז באומר יודע אני שיש בו אונאה שכ' הסמ"ע ס"ק ל"ט שיכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ ע"ש מ"מ אם אין בו אונאה רק שתות שוב א"י לומר כן דאונאה אינו משמע כפחות משתות וממילא מהני התנאי:
בעה"ב המוכר ואף דמבואר בסעיף כ"א דצריך לפרש כמה עולה סך האונאה והכא לא ידע כמה דלמחול מ"מ אין בו דין אונאה והטעם יבואר בסמוך גבי נו"נ באמונה:
אבל אם לא ידע עסמ"ע ס"ק מ"ב והעיקר כהט"ז דבידע שהוא של בעה"ב אין לי עליו אונאה כמו שהוכיח מדברי הרא"ש שהביא הטור ולפ"ז ל"ק ג"כ קושיות הסמ"ע מסעיף ל' די"ל דהכא מיירי בלא הודיע שהוא שליח דאין המקח בטל בכ"ש כמבואר בסי' קפ"ב ומ"ש הסמ"ע לחלק בין סירסור לאחר תמוה מאוד דבסי' קפ"ה מוכח להיפך:
ע"פ שומת לוי מדכתב המחבר שיש לו דין אונאה משמע דבעינן דוקא שתות וקשה דהא מבואר בסי' ר"ו באמר ארעא זו מזבנינא לך כדשיימי ביה תלתא ושמו שלשה ואומר המלוה שישומו אותו ג' הבקיאין יותר דאין שומעין לו ונלמד מהא דע"ז דף ע"ב בדאמר כדשיימי ביה תלת' ועב"י שם ובש"ך שם שכתב כיון דאמר בש"מ הטעם משום דדילמא הנך בקיאי טפי דאם ידוע שהנך בקיאי טפי צ"ע אי שומעין לו ע"ש ומשמע שאם ידוע שטעו הראשונים כ"ע מודו (") דבטל המקח ושם מיירי בקרקע דאין בו אונאה כלל ואפ"ה חוזר בטעות ולעיל בסי' ק"ג חלקתי דבשלמא כשאמר סתם כדשיימי כוונתו עפ"י בקיאים וכשבאו אחרים ואומרים שטעו נתברר שהראשונים לא היו בקיאין והוא אמר עפ"י שומת בקיאין ולכך בטל אפילו בכל שהוא משא"כ כשאמר ע"פ שומת לוי שהוא איש ידוע ועוד שאפשר לחלק דמיירי הכא ששם אותו לוי קודם שעשאו הקנין דאז הוי כאילו מכר בעצמו בלא שומא אבל באמת אם קיבלו קנין שימכור עפ"י שומת לוי ושם אותן לוי ונתברר שטעה אפילו בכ"ש חוזר דהוי קנין בטעות שהיה סבור שלוי בקי ונמצא שאינו בקי וכן משמע בתשובת הרא"ש דכתב שמשכן על פי שומת לוי משמע ששם אותו לוי קודם קנין המשיכה והעיקר כתירוץ הראשון:
חמור מישראל עש"ד ס"ק י"ד עד הישראל אין משלם אלא חלקו וכו' ע' יש"ש מה שתמה ע"ז ותי' בדוחק כיון דהקונה אינו סומך עצמו רק על הישראל והוי הישראל כאילו עביד כוליה הזיקא ע"ש:
הנו"נ באמונה אין לו עליו אונאה בתשובת מוהר"ר יוסף טראנא חלק חח"מ סי' י"ט הקשה דלא יהא אלא אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה וכן קשה בהך דבעה"ב דסעי' ך"ג מצריך שיפרש לו סך האונאה ועוד קשה לי דמ"ש הנו"נ באמונה דאין לו אונאה וכתבו הטעם משום דלא נחית אדעת שיווי החפץ ומ"ש הא דמכור לי באלו דסעיף י"ט די"א דיש לו אונאה ובמהרי"ט חילק בנו"נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש והוא דחוק ולפענ"ד נראה לחלק בפשיטות דבשלמא בע"מ שאין לך עלי אונאה דנחת אדעת' שיווי המקח רק שהתנה בע"מ והנ"י כתב הטעם כיון דלא ידע ומחיל הוי כמתנה עמש"ב וכוונתו נראה דכיון דהתנאי בטל וממילא המאנה עבר על לאו דלא תונו וחייב בהשבה דהא הלאו ניתק לעשה דהשבה ולפ"ז א"ש דבעה"ב אין בו שום איסור אונאה כלל כיון דלא נחית אדעתא דשיווי כלל ומוכרין ולוקחין על האמת וכן בנו"נ באמונה דהא המוכר א"י שווי כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע"פ האמת לא אסרה תורה כלל אין בו דין השבה ובמכור לי באלו ג"כ יש לומר דמיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפץ ושייך בו אונאה כמ"ש רש"י בב"מ דף כ"ו בד"ה כדבעי לה ע"ש אבל בדבר ששניהם א"א להם לידע אפילו ע"פ אומדנא לא שייך אונאה דלא נחת אדעתא דשיווי כלל ואינו רק כמשחק בקוביא ואיידי דבעי לקנות גמר ומקנה כמ"ש הט"ז בסי' ר"ט ע"ש ולפ"ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ונו"נ באמונה דיכול המתאנ' לחזור בו דכיון דנתברר לו שוב אסור להונות לחבירו ועובר על לאו דלא תונו וניתן להשבה ואם המוכר לקחו מישראל ואינה להמוכר ומכרו לחבירו באמונה לכאורה הי' נראה דיכול המוכר לחזור דכיון שהמקח נתבטל נגד המוכר הראשון הוי כמכר דבר שאינו שלו אבל אם כבר נתרצה המוכר הראשון באופן שאין המוכר השני יכול לחזור בו מהמוכר הראשון כמבואר לעיל סעיף ד' בהג"ה משום דהוה כאילו נתקיים המקח למפרע וכאילו נתרצה מעיקרא דמי כמ"ש הסמ"ע שם א"י לבטל המקח עמ"ש בס"ק א' וכן הלוקח השני לכאורה היה נראה דיכול לבטל המקח קודם שנתרצה המוכר הראשון דיכול לומר כיון שהמקח שלך בטל אין אני יכול להשתמש בה דהוי כאלו מכרת דבר שאינו שלך והמקח שלי ג"כ בטל ועוד דלמחר יבוא המוכר שלך ויקח המקח ממני והא דמבואר בסי' רך"ו שיכול לו' אחוי טירפך לכאורה נראה דהיינו דוקא בקרקע דקיימא לאגר או למכירת פירות שיכול הלוקח לאכול הפירות או למכרם עד שיבא הנגזל ויטרוף הפירות ויחזור על המוכר מכח אחריות דשבחא ופירי משא"כ במטלטלין דכשעומדין ברשות הנגזל דהיינו שלא נתייאש הנגזל אסור לשום אדם להשתמש בו דשואל שלא מדעת גזלן הוא והוא אדעתא דלהשתמש בו או למוכרן לקחן וכשא"י להשתמש בו המקח בטל אמנם מדברי הסמ"ע בסי' רכ"ה ס"ק ה' מוכח דאפי' בגזילת מטלטלין יכול לומר לו אחוי טירפך ע"ש משמע אף שאסור להשתמש מ"מ א"י לבטל המקח עד שיוציא הנגזל בב"ד ועוד נראה דבאונאה אפי' המאנה יכול להשתמש בו כל זמן שלא חזר בו המתאנה דאימר לא יחזור בו המתאנה כלל:
שכרו לזרוע לו קרקע עסמ"ע ס"ק ס"ב מה שנכתב בשני חצאי לבנה וה"ל קבלן דקרקע אינו נמחק כי כן הוא בפי' בכסף משנה ברמב"ם ע"ש ואין להקשות דא"כ הי' לו להש"ס לשנויי בפשיטות שאינה אותו בתשלומי השכירות של פועל ומיבעיא ליה אי הוי קבלן דקרקע ואין לו אונאה או הוי כקבלן דמטלטלין ויש לו אונאה די"ל דבזה הוי פשיטא ליה דהוי כקבלן דקרקע כיון שהשכירות הי' לו לעביד בקרקע לחרוש ולזרוע רק האיבעיא שלו הוא כיון שהאונאה הי' בגוף החיטין כמה הקרקע היה צריך חיטין ולזה מיבעיא ליה אם החיטין אלו הן כקרקע או כמטלטלין ולפ"ז נראה דגם הקושיא שהקשה הרמב"ן עליו דהא הוי כאם אוביר ולא אעביד לא קשה דהא התוס' ב"מ דף נ"ו בד"ה אלא דאמר הקשו לפירש"י דמיירי במוכר ואמר שדאי כדבעי לה והא מקח טעות הוא ותירץ דהמוכר אמר לו דלא שדאי אלא ה' וכיון שלא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע מיבעי' ליה ע"ש א"כ ה"נ י"ל דמיירי שהמשכיר השכיר אותו לעבוד שדה בת עשרה אמות בששה זהובים וכן נשכרים כל הפועלים רק שטעה וחשב שקרקע של עשרה אמות א"צ לזרוע בתוכו רק ה' מדות ואמר לו לזרוע חמש דאז הפועל לא פשע שעשה כמו שציוה לו בעה"ב ומ"מ היה טעות ואונאה בגוף השכירות כי מה שהפועלים נוטלים ששה משדה כזו הוא משום שזורעין בתוכו ששה וכיון שהוא לא זרע בתוכו רק חמשה אינו מגיע לו רק חמשה וכיון שהאונאה לא היה בגוף שכירות של הקרקע רק מחמת טעות כמה חיטין שצריך מיבעיא ליה אם חיטין אלו הן כקרקע הוי טעות ואונאה בקרקע או שמא כמטלטלין דמי וכעין שכתבו התו' ומה שתירץ הכ"מ דל"ד לאם אוביר כיון שמ"מ השביח קצת תמיה מאוד דודאי כשהפועל יזרע רק מקצת שדה ג"כ מחויב לשלם. והנה הסמ"ע הביא שהרמב"ן פי' בע"א ולא כתב פירושו ויש בהן נ"מ לדינא כי הרמב"ן פי' כפשוטו שהיה אונאה בגוף שווין של החיטין מ"מ בעי אי החיטין כקרקע דמי הוי אונאת קרקע אף דהאונאה הי' בשיווי המקח של חיטין שבשוק מ"מ כיון שבמקח זה שאינהו קרקע הוא או דילמא חיטין אלו ג"כ מטלטלין הן ולפי פירושו במכר לו פירות המחוברין לקרקע והלוקח ידע במה פירות רק שטעה במקח הפירות שבשער שבשוק הוי אונאת קרקע ולתוספות כה"ג הוי אונאת מטלטלין בכה"ג כיון שהאונאה הי' בשער הפירות שבשוק שהן מטלטלין:
וכן אין משביעין עסמ"ע ס"ק ס"ג כגון שטוענו נתתי לך ו' סאין לזרוע ולא זרעת רק חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה ע"ש והוא תמוה מאוד כמו שתמה בשיטה מקובצת דבזה שכופר במה שבביתו דמי כטוען פרעתיך מחצ' שהנחתי ע"פ ציווך בהקרקע וע"ש שפי' בשם הרמב"ן והר"ן בדרך אחר כגון שטוען מכרת לי ששה סאין תבואה שלא השרישה וזה מודה רק ה' או דמיירי לענין ש"ש ע"ש:
שחלקו המטלטלין נראה דמיירי דהמטלטלין הן פירות ושמו אותן דבלא"ה הא חליפין אין להן אונאה כמבואר בסעיף כ' וכ"כ הר"ן בר"פ האיש מקדש דמיירי במטלטלין וחלקו בעילוי ע"ש ועיין בתשובת מהרי"ט סי' י"ט באחד שאין לו חלק בגוף הסחורה רק שנתחייב ליתן לו חלק בריוח ואין חלק בהפסד כשיומכר הסחורה ומכר חלק ריוח שלו דאין בו דין אונאה ובקצה"ח הביא דין שכ' בתשב"ץ באחד שהראה זהב לצורף לקנות והבטיח לו ליתן חצי ריוח בשכרו וא"ל שהוא זהב ואח"כ נתברר שהיה נחושת שחייב את הסירסור מטעם המבואר בסי' ש"ן בטבחים שנוטלין הכרכשות מהכשרות דהוי ש"ש ובקצה"ח סתר זה דשם אם לא יפשע ולא ינבל יטול שכרו משא"כ כאן אם לא פשע והיה רואה שהוא נחושת לא היה לו שכר כלל דהא לא הבטיח לו רק חצי ריוח ע"ש ודברים של טעם הן: