נתיבות המשפט/ביאורים/קצ
בכסף כיצד: עש"ך ס"ק א' שכתב בשם רש"י ור"ן דאם קנה קרקע בשט"ח שיש לו על אחרים לא קנה משום דלא סמכה דעתיה דירא שימחול ובקצה"ח הביא בשם התו' בב"ב קנ"ז ותו' ב"מ דף ט"ז ד"ה האי שטרא דבמכר קנה דדוקא באשה לא סמכה דעתה משום דכסיפא למיתבעי לבעלה כשימחול אבל במכר דלא כסיף למתבעי' קנה ומה שהקשה הקצה"ח בתו' ב"מ ט"ז הוא קושי' מהרש"א שם:
כסף ש"פ ע' בסמ"ע ס"ק א' שכתב דכל שלא נתן בתורת התחלת פרעון רק לתורת קנין דלא קנה ובט"ז השיגו עיי"ש והנה מה שהשיג עליו מהא דערבוני יקון דלקמן יתבאר בסמוך וגם קשה דברי הסמ"ע במה שכ' דכסף נלמד משדה עפרון דהא בהדיא מבואר בקידושין דף כ"ו דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו וע' בתו' שם ד"ה אמר קרא וא"א ללמוד כלל משדה עפרון ע"ש אמנם בפרישה כתב וז"ל דא"כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף דשדה עפרון היה דמי שוויו של השדה ע"ש אמנם גם זה לא א"ש דהב"י לא כתב כלל הטעם דאין פחות מש"פ קונ' משום דנלמד מאשה ושדה עפרון רק שכתב וז"ל מדאמרינן בקידושין ג' ואשה בפחות מש"מ לא מיקניא נפשה וכ' התו' הטעם דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתי' בו כסף ופחות מש"פ לא מיקרי כסף ע"ש דכוונת הב"י הוא דכיון שכתבו התו' דפחות מש"מ לא מיקרי כסף א"כ גבי קנין קרקע בכסף דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו ממילא שמעינן דלא מיקני בפחות מש"מ דהא פחות מש"מ לא מקרי כסף וקרא כתיב שדות בכסף יקנו ועוד ק"ל ע"ד הסמ"ע שכתב דדוקא כשנתן לו הש"מ על דמי הפרעון דהא אפי' נתן לו הכסף ע"מ שיחזירהו לו קנה אף שלא יזכה לו על דמי שיווי השדה וצ"ל בדוחק דגם פרעון ע"מ להחזיר חשיב פרעון וזה דוחק לכן העיקר כהט"ז דאפילו נותן לו הכסף רק כדי לקנות השדה קונה ועמ"ש בסעיף י' עוד מזה:
והוא שאותו פ': עש"ד ס"ק ב' ויש שם ט"ס וצ"ל ע"ל סי' קפ"ד סעיף ב' בהג"ה ועמ"ש שם ובקצה"ח הקשה דהא זכות גמור הוא וזכין שלא בפניו כדמוכח בב"ק גבי צבע שצבע לשמן דזכתה האשה אף שלא ידעה האשה מזה כלל ותי' דמיירי שלא נתן המעות בדרך מתנה רק אדעתא שיחזיר לו כספו דאז לא הוי זכות ע"ש ולפענ"ד לא נראה כך דאי מיירי שהלוה לו מעות לא היה צריך ללמוד מהא דרבא בקידושין דהיינו מעבד כנעני וכדאמרינן שם עבד כנעני אע"ג דלא חסר וכו' ואי כדבריו הרי חסר הוא דהא הלוה המעות ויצטרך לשלם ומה"ת לא יקנה ומה צריך ללמוד מעבד כנעני וגם הטור בסי' קפ"ג הביאו הש"ך שם בס"ק ב' כתב בפשיטות הטעם דכמאן דאוזפינה דמי ועוד דא"כ היאך יתיישב הא דסעי' ה' שכתב ג"כ הרב בהג"ה והוא שהלוקח חמץ וכדרך שנתבאר בסמוך ושם לא שייך כלל דמיירי בהלוואה ולכ"נ דמיירי בפשיטות שקנה שדה באלף זוז ונתן לו במתנה מנה כדי לעשות קנין בהשדה בכסף ומותר המעות ישלם הלוקח ומש"ה לא מהני עד שיתרצה הלוקח דאימר לאו זכות הוא לו לקנות השדה כאלף זוז אף שיש לו מתנה מנה ול"ד להא דב"ק בצבע שצבע לשמן דשם ודאי זכות הוא להם כיון שנותן להם הכל במתנה. וע' בסי' קצ"ה שם כתבתי דאפי' נתן לו כל המעות במתנה לא נגמר המקח עד שעשאו שליח או שאמר למוכר שדך קנוי' לי:
והוא שיהיה אדם חשוב בר"ן בקידושין כתב דבכה"ג אף במטלטלין קונה דדמי לחליפין ובקצה"ח תמה דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי דהא כשנותן לו פירות ודאי הוי הנאה ומ"מ לא קני כיון דלא הוי כלי ע"ש ולק"מ דהר"ן ס"ל כר"ת הביאו הרמ"א בסי' ר"ג סעיף א' בהג"ה דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות וה"נ כיון שבעד הנאה זו נותן לו המטלטלין שלו ואינו מקבל שום מעות אחר רק הנאה זו הוא שוה בעיניו כל המעות כחליפין שוה בשוה דמי והמחבר דמיירי כאן רק שההנאה זו יהיה במקום פרוטה לקנות השדה וכמש"ל בס"ק ב' ומעות דמי הקנין מחוייב לסלק וזה לא הוי שוב כחליפין שוה בשוה ולא קנה רק מטעם מעות דלא קנה רק בקרקע ולא במטלטלין ולכך לא כתב המחבר דין זה רק בקרקע אבל אם מקנה לו מטלטלין רק בהנאה זו וא"צ ליתן שום דמי' יותר באמת קונה אף במטלטלין כמ"ש הר"ן דלא מצינו חולק עליו:
והניח משכון ואם נתן לו שט"ח על עצמו אי הוי כמו מעות שיהיה קונה בקרקע האריך בקצה"ח ובספר מחנה אפרים מסיק דלרש"י והר"ן והריטב"א קנה כמכירה ולהרשב"א הוא ספיקא דדינא:
כפי שער של עכשיו עסמ"ע ס"ק י"א ומסיק דלדעת הרא"ש והטור בעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח לגמרי רק דידו עה"ת דיכול לומר תן לי מעות ומחוייב למכור כל אשר לו ליתן לו מזומנים דוקא ואם רצה אומר תן לי קרקע ומחויב ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו אף שיש לו מעות ולכאורה תמוה דהא הרא"ש הקשה ר"פ האומנין וז"ל והא דאמר גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היא לפי שהחמור אינו ראוי לחלוק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו כו' והוא תמוה דהא להרא"ש גם במקרקע המקח בטל לגמרי רק שיד החוזר על התחתונה וא"כ לא היה קשה להרא"ש רק אמאי לא אמרינן ג"כ גבי חמרא כל החוזר בו ידו עה"ת וע"ז לא תירץ הרא"ש כלום דאטו משום שאין בהם כדי חלוקה א"צ ליתן לו מזומן דוקא וגם הלשון של הרא"ש אין לו הבנה כלל לפי פירוש הסמ"ע וגם הלשון בטור שכתב ונתבטל המקח כנגד המעות שחייב לו עדיין וכנגד המעות שנתן כבר כ"א יכול לחזור בו כו' משמע מדבריו שיש איזה חילוק לענין ביטול מקח בין נגד המעות שנשאר ובין מה שכבר נתן גם בתשובת הרא"ש שהביא הטור בס"ס רכ"ו כ' ז"ל בהשאל' שיצא עוררין על חצי קרקע שקנה וגם לא נתן רק מקצת מעות וכתב שצריך לדקדק באותן האלף זהובים שנתן אז יכול לומר שיקח מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אלו נתן כל המעות לא היה צריך להחזירם דמצי אמר אחוי טירפך ועתה שנתן מקצת המעות יטול מן הקרקע נגד המעות ומדמה אותו להא דעייל ונפיק אזוזי המבואר בסי' זה ואח"כ כ' דלא דמי דהתם כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח כשיעור הדמים שחייב לו אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזור הדמים ויתבטל כל המקח ואם הלוקח חוזר אחר שנתבטל כבר המקח גם הוא יכול לחזור בו דאין ביטול מקח לחצאין הילכך בין בחזרת המוכר ובין בחזרת הלוקח הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היה בפשיעת הלוקח שדחה המוכר בפירעון המעות הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר אבל בנידון זוז שחוזר הלוקח בלא פשיע' כל המקח בטל ודמי למקח שיש בו אונאה שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המקח כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי עכ"ל והדברים תמוהין דמהתחלת דברי הרא"ש שכתב דיטול מן הקרקע נגד הדמים שנתן כמו בנתן כל המעות משמע דיכול לכופו על קיום המקח של מקצת כשער שפסקו וכן בסיום דבריו שכתב דדמי לאונאה שהמקח בטל לגמרי משמע דמעיקרא רצה לומר שהמקח קיים במקצת וז"א לשיטת הרא"ש לפי' הסמ"ע דהא אפילו בעייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי רק שיכול לכופו להגבותו בקרקע כשער של עכשיו וא"כ אין נ"מ בדמיון הרא"ש כלל דהא בשער של עכשיו הוא מגביהו וגם לשון התשובה קשה: לכן נלפענ"ד לפרש כוונת הרא"ש דדעת הרא"ש הוא דנגד הדמים שנשאר בידו יכול המוכר לבטל המקח מדינא ואם ירצה המוכר ליתן לו כנגד מעותיו והלוקח יחזור מכל המקח יש ללוקח דין החוזר בו שידו עה"ת משום דנגד הדמים שלא נתן נעשה הביטול מקח בפשיעת הלוקח ולכן יש ללוקח דין החוזר בו כיון דחוזר מכל המקח אפילו נגד מה שנתן וכן אם המוכר חוזר מכל המקח אף שהלוקח כבר חזר מכנגד מה שלא נתן מ"מ יש להמוכר דין החוזר שידו עה"ת כיון דנגד מה שלא נתן נתבטל המקח מדינא ומדוקדק לשון הרא"ש והטור דנתבטל המקח כנגד הדמים שנשאר בידו מכאן ואילך כ"א יכול לחזור בו אלא שיד החוזר עה"ת משמע דמי שחוזר מכאן ואילך דהיינו אפילו נגד הדמים שנתן ידו עה"ת והשתא א"ש קושית הרא"ש שהקשה מהא דחמרא פי' דבריו דמ"ש בקרקע דאין המקח בטל רק נגד הדמים שנשאר ונגד הדמים שנתן המקח קיים ומש"ה כשהלוקח חוזר בו כנגד הדמים שנתן הוי ידו עה"ת ומ"ש בהא דחמרא דהמקח נתבטל מכל וכל ודמי לאונאה יתר משתות שאין מי שחוזר בו ידו עה"ת וע"ז תירץ דכיון שאין בו דין חלוקה המקח נתבטל לגמרי ואין על הלוקח החוזר ממקצת הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה"ת משום דתיכף שנתבטל המקח מהמקצת דמים שלא נתן נתבטל המקח מהכל כיון שאין בו דין חלוקה ויש בו דין ביטול מקח ולא דין החוזר בו ודינו כמו באונאה יתר משתות שאין דין החוזר בו ידו עה"ת וא"ש גם דברי הרא"ש בתשובה שמתחלה היה רוצה לומר דדמי לעייל ונפיק אזוזי שלא נתבטל המקח נגד הדמים שנתן וממילא אם יחזור בו הלוקח יהיה ידו עה"ת וע"ז תירץ דשם הביטול מקח נגד הדמים שלא נתן היה בפשיעות הלוקח הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר פי' דאם המוכר רוצה בקיום המקח נגד הדמים שנתן משוי ללוקח שרוצה לחזור בו אפילו מהמקח שהוא נגד הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה"ת אף שהמוכר התחיל בחזרה נגד הדמים שלא נתן מטעם כיון שהיה בפשיעת הלוקח שידחה אותו בפירעון המעות משא"כ ביצא עירעור על מקחו שנתבטל המקצת מחמת גרמת המוכר נתבטל המקח מכל וכל ואין על הלוקח דין החוזר בו שיהיה ידו על התחתונה אמנם מה שכתב הסמ"ע דגם דעת הרמב"ם הוא כדעת הרא"ש והטור דהמקח נתבטל לגמרי הוא דחיק מאוד והעיקר כמ"ש הט"ז סעיף י"ג וי"ז דלהרמב"ם ודאי דהמקח קיים נגד המעות שנתן: ונידון מה שתמ' הסמ"ע על הרמ"א דגבי חזרת הלוקח דנותן לו מזיבורית שבה כ' כשער של עכשיו וגבי חזרת המוכר כתב כשער שפסקו הוא באמת תמיה גדולה ועוד יש לדקדק דגבי חזרת מוכר כתב הרמ"א סתם כשער שפסקו וא"כ קשה גם למעלה כשכתב המחבר גבי חזרת הלוקח דנותן לו מזבורית והי"ל ג"כ להניח סתם כשער של עכשיו ולמה כפל בדבריו וכתב ונותן לו כשער של עכשיו כיון שהלשון ונותן לו כבר כתוב בהמחבר ולכן נלפענ"ד דבטעות נתחלף הדברים דאצל מהזיבורית שבה צריך להיות כשער שפסקו דכשנותן לו מזיבורית שבה ע"כ בתורת קנין נותן לו דאם בתורת גוביינא יכול ליתן לו אפילו מזיבורית דאחרים וכיון דמצריך ליתן לו מזיבורית שבה ע"כ מטעם קנין נותן לו כדין לוקח חצי שדה וכ"כ המחבר בפי' וז"ל או קנה מהקרקע כנגד המעות אלמא דבתורת קנין הוא ולזה הגיה הרמ"א כשער שפסקו וכ"כ הר"ן באמת ובסיפא גבי חזרת המוכר שכתב המחבר ונוטל מהיפה שבה דלשון ונוטל משמע שנוטל מה שהוא שלא בתורת קנין ע"ז הגיה הרמ"א וכ' ונותן לו כפי שער של עכשיו וכוונתו דאין חייב ליתן לו מעידית שבה רק כשנותן לו כשער של עכשיו והיינו בתורת גוביינא דאם כופיהו הלוקח ליתן לו קרקע בתורת קנין אין חייב המוכר ליתן לו רק מזיבורית כמ"ש הר"ן ולכן הגיה הרמ"א על מה שכתב המחבר דנותן לו מעידית דא"צ ליתן לו מעידית רק אם נותן לו כשער של עכשיו דהיינו בתורת גוביינא כמ"ש הר"ן בהדיא וז"ל שנותן ל' מעידית שבה כשער של עכשיו וממילא נשמע דבתורת קנין כשער שפסקו א"צ ליתן לו רק מזיבורית כמ"ש הר"ן ויהיה איך שיהיה עיקר לדינא כמ"ש הר"ן דכשער שפסק א"צ ליתן לו רק מזיבורית אפי' בחזרת המוכר מהעידית א"צ ליתן רק כשנותן לו בתורת גוביינא כי דברי הרא"ש והטור לפי פ' הסמ"ע מגומגמין מאוד דמה"ת יהיה יכול לכופו שיתן לו דוקא קרקע אף שיש בידו מעות דהא אפילו על גביות עידית מתמה בש"ס ולא יהא אלא בע"ח ומשני דדינו כמזיק א"כ מה"ת יהיה אלים כחו יותר ממזיק דהא אפי' במזיק א"י לכופו ליתן לו קרקע כשיש לו מעות דאו כסף או מיטב כתיב:
חזר בו המוכר נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח כנגד הדמים שנתן היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו יכול המוכר לבטל המקח לגמרי כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים וכן כתב השטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה כו' וז"ל אמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה כו' ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח וכן מוכח באה"ע סי' ק"כ בח"מ ס"ק ה' ובכ"ש ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו וכ"כ ג"כ בעל מחנה אפרים:
בערבון בעלמא עסמ"ע ס"ק י"ד פי' שאמר לו כו' ואם אחזור בו כו' ובב"מ בתוספות ד"ה בזמן שאמר כתבו שא"צ לומר אם אחזור בי רק שלשון ערבוני יקון משמע כך ועיין בסעיף י"ז דבערבוני יקח אין חילוק בין יש בו דין חלוקה בין אין בו דין חלוקה ועמ"ש שם:
ואם תפס המוכר במשנה למלך תמה אמאי לא מהני ג"כ תפיסת הלוקח ודרך הסמ"ע הוא דחוק מאוד כמו שתמה בט"ז וגם מ"ש הט"ז הוא מגומגם קצת ולפענ"ד נראה ליתן טעם לדברי הט"ז דהא מבואר בכללי תפיסה סי' ט"ו וט"ז דאם תפס וטוען ברי על הספק שמסופק בש"ס דאין מוציאין מידו רק במסור גבי ספיקא אי עשו תקנת נגזל במסור דאינו טוען ברי על הספק שיש בש"ס לא מהני א"כ הכא הספק שבש"ס הוא אם היה עייל ונפיק בשביל דוחק המעות או בשביל שלא יחזיר בו הלוקח משום הכי כשהמוכר תופס מהני דהא המוכר טוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק המעות משום הכי מהני דהוי כטוען ברי נגד הספק שבש"ס מה שאין כן תפיסת הלוקח לא מהני דהא הלוקח טוען שמא דהלוקח א"י בשביל מה היה המוכר עייל ונפיק אזוזי ובטוען שמא לא מהני תפיס' ולזה א"ש ל' המחבר דכל הרוצה לחזור משניהם אינו יכול מטעם שכת' הט"ז דא"י לקלקל המקח הברור משום חזקת מרא קמא ומסתבר כדבריו דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' תתקע"ב דאם הקנין הוא ברור אין מבטלין אותו מפני הספק תנאי ואם תפס המוכר מהני כשטוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק מעות ורוצה לבטל המקח מהדמים שנשאר אין מוציאין מידו משום תופס וטוען ברי אבל נגד דמים שנתן בודאי א"י לבטל דהא הרמב"ם ס"ל דאפי' בוודאי עייל ונפיק אזוזי המקח קיים כנגד מה שנתן כמ"ש הט"ז:
אבל במקום שצריך שטר בקצה"ח הקשה מפוחתת כתובתה המבואר בסי' פ"ז ומחלק בין שטר שנכתב לראי' ובין שטר קנין ולזה העלה דאם חייב עצמו בשטר ת"ק זהובים וכתב בשטר אלף זהובים לאמנה דלא קנה וכו' ע"ש הנה הא שמחלק בין שטר ראיה ובין שטר קנין מסתבר הוא אך מה שהעלה דבשטר חיוב ונכתב על יותר באמנה דל"ק לא נלענ"ד דהא התוס' בכתובות דף ק"ב בד"ה אליבא דב"נ כתבו וז"ל ואין לתמוה היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר וי"ל הואיל וטרח למיכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה וכו' עכ"ל ולפ"ז שטר חיוב אינו דומה לשטר מקנה דבשטר חיוב לאו מטעם קנין הוא רק מטעם דגמר ומשעבד נפשיה דהא להרמב"ם אפי' אתם עידי מהני וממילא שטר חיוב ג"כ לשטר ראיה דמי ולפי הנ"ל נראה דבמקום שהמנהג הוא שאין קונין בכסף עד שכותבין שטר ראיה מהני אפי' לחצאין דהא הב"י בטור חילק דאם מדרכן לכתוב שטר קנין דוקא אז אין נגמר הקנין עד אחר כתיבת השטר אבל במקום שאין מדרכן לכתוב רק שטר ראיה הקנין נגמר למפרע משעת נתינת הכסף כיון דהשטר הוא רק שטר ראיה ולא שטר קנין ולפ"ז נראה כיון דשטר זה אינו אלא שטר ראי' מהני לחצאין ונראה דבשטר כיון שאינו קונה כלל לחצאין אין בו ג"כ דין ידו עה"ת כשחוזר בו כמו במטלטלין כשאין בהן דין חלוקה דכיון דנתבטל המקח לגמרי אין בו דין ידו עה"ת והכא נמי דכוותיה:
מיהו אם התנה נראה שהמרשים שהרשים המגיד פ' י"א דמכירה טועה דהא ע"כ כוונת הרב בהג"ה הוא דאפילו במקום שדרך לכתוב שטר אם התנה שמקנה בכסף לחוד קנה ממילא בעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו והנה דין זה דתנאי מהני שיקנה בכסף לחוד הוא ש"ס מפורש בקידושין והמגיד פי"א דמכירה חידש דתנאי מהני אפילו התנה שיקנה בשטר לחוד ודין זה לא שייך בכאן דהא אם התנה שיקנה בשטר לחוד והיה עייל ונפיק אזוזי נתבטל כל הקנין מטעם שאין שטר קונה לחצאין:
אלא שבזה יש חילוק במטלטלין עסמ"ע ס"ק כ"ח והט"ז השיגו ופסק דאפי' בקרקע שאין בו דין חלוקה אינו קונה כנגד מעותיו וכן עיקר וכמ"ש הב"י אך מ"מ תמוה הלשון במ"ש שבזה יש חילוק דלפ"ז ליכא חילוק כלל בין קרקע למטלטלין ומ"ש הט"ז דהחילוק הוא בין קרקע למטלטלין ביש בו כדי חלוקה דבקרקע כשחוזר בו ידו עה"ת וכשאומר תן לי קרקע מחוייב ליתן לו עידית משא"כ במטלטלין א"צ ליתן לו עידית דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא והוא דחוק דנהי דהוא שא"צ ליתן לו עידית הוא מטעם שכתב בקצה"ח דדוקא בקנה קרקע שהחזיק בנכסיו כדי לקנות קרקע מש"ה מחוייב ליתן לו קרקע דוקא אף שיש לו מעות משא"כ במטלטלין דלא היה רצונו כלל לקנות קרקע א"צ ליתן לו קרקע מ"מ קשה דהא עכ"פ לענין הא דמבואר בקרקע דמחויב למכור כל מה שיש לו וליתן לו מעות דוקא מה"ת ישתנה מטלטלין מדין זה וגם בהא שא"צ ליתן לו קרקע דוקא חילוק הקצה"ח דחוק ומכ"ש למאן דס"ל דצריך ליתן לו דוקא מעידית שבה אף כשרוצה ליתן לו מעות או מעידית אחרים מה"ת ישתנה מטלטלין מדין זה ומנין להם להפוסקים לחלק בין מטלטלי לקרקע ולפענ"ד נראה בפשיטות דהא מבואר בסי' ר"ג דאם אמר פרה וטלה בכור חטים ומשך הפרה ולא משך הטל' דקנה בחיטין נגד דמי הפרה ואף דבקרקע מבואר בסי' קפ"ב דהלוקח יכול לומר א"ר לקנות אלא סאתים ביחד ואין חילוק בין יש בו כדי חלוקה או אין בו וע"כ צריך לחלק בהחילוק שכת' הר"ן בריש פ"ב דקידושין גבי מדה בחבל דדוקא בקרקע שא"א להשלים מבחוץ כיון שנתבטל במקצ' יכול הלוקח לומר שאינו רוצה רק כשיהיה הכל ביחד אבל במטלטלין שאפשר להשלים המקח מבחוץ אין הלוקח יכול לומר כך והמקח קיים נגד הדמים שנתן וגם המוכר אין יכול לומר לדמי כולם אני צריך כשקיבל מקצת דמים ועיי' בסי' קפ"ב שהארכתי בביאור דין זה ולפ"ז שפיר כתב הש"ע דבזה יש חילוק בין קרקע למטלטלין דבקרקע כשיש בו דין חלוקה כשהמוכר מבטל המקח נגד הדמים שלא נתן יכול הלוקח לבטל המקח גם מכנגד הדמים שנתן ולומר תן לי מעותי דלמקח שלם הייתי צריך משא"כ במטלטלין דאף שהמוכר מבטל נגד הדמים שלא נתן אין הלוקח יכול לבטל המקח מהנשאר כמו בסי' ר"ג הנ"ל והמוכר יכול לכוף להלוקח לקבל המקח נגד הדמים שנתן כנ"ל:
ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו תמיהני שלא הביא דעת התוס' ב"מ דף מ"ח בד"ה אכפול דהלוקח יכול לבטל כל המקח שיכול לומר במקח שלם אני רוצה ע"ש ומכ"ש באין בו דין חלוקה שיכול לומר איני רוצה להיות שותף עמך:
אינם אלא צ' נקנה המקח דין זה הוא מהרמב"ם והראב"ד הביאו הב"י וכתב עליו דמ"מ אי עייל ונפיק אזוזי מבטל המקח ולפענ"ד נראה דגם הרמב"ם מודה בזה רק דהרמב"ם תפס בלשונו ולאחר זמן תבעו המוכר וכוונתו שהיה לאחר זמן דהיינו לאחר ימים רבים אבל ודאי דאם תיכף ביום המכירה מנה המעות ומצא חסר ועייל ונפיק ביומו על המעות שחסר לו ודאי דיכול לומר מחמת דוחק המעות מכרתי ומבטל המקח וזה פשוט בתכלית הפשיטות רק דקמ"ל דאם נזכר שלא ביום המכירה ועייל ונפיק ביום שנזכר לא מבטל המקח כיון דלא עייל ונפיק ביומיה:
וכדי להבריח עסמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר בא"ע סימן צ' וכו' והוא תמוה בעיני דהא שם בעינן דוקא שהבריח כל נכסים וגם שם המקבל אוכל הפירות כמבואר בב"ש שם ס"ק ל"א ע"ש וכאן הביא הב"י בשם הרשב"ץ שצריך לחשב בפירות ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בב"י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם וע"ש שדמה אותו לשטר אמנה וה"נ בש"ע איירי דכוותי' שהיה רק אמנה ביניהן ומש"ה צריך להחזיר גם הפירות מה שאין כן שם במברחת נתכוין למתנ' במ"ש הרא"ש שם: