נתיבות המשפט/ביאורים/סט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות המשפט · ביאורים · סט· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

וחתם למטה. עש"ך ס"ק ג' עד שזהו חשש רחוק. ונראה הוכחה לדברי הסמ"ע דלא טוענין עבורו רק במקום שיש חשש שהזקיקו הב"ד אותו לכך דאלת"ה א"כ כשהשטר בשיטה אחת וחתימת ידו בשיט' אחת יופסל דנטעון עבורו שחתם עצמו והרחיק שיטה אחת מן הכתב וחתך השטר וכתב השטר באותו שיטה כמו בסי' מ"ה סעיף י"ח. אלא ודאי דאין טוענין עבורו רק במקום שמזקיקים אותו הב"ד לכך ולהכי לא נקט המחבר רק מה שהוא פסול בלא טענה ולא נקט שטר שבא הוא בשיטה אחת והח"י בשיט' שני' שזה אינו פסול רק כשטען כן אבל אנן לא טענינן עבורו. לכן נראה דאם הוא חתום באמצע הנייר ולמעל' לא כ' כלום ולמטה מחתימתו כתוב לויתי מפ' מנה דלא שייך בזה לא טעם הסמ"ע ולא טעם הש"ך רק טעם הע"ש שחתם עצמו בכדי צריך לטעון ואי לא טען לא טענינן ליה ואפשר דאפי' טעם הע"ש לא שייך כאן דאין אדם חותם עצמו בכדי באמצע המגילה רק ברישא דמגילתא חותם עצמו לפעמים בכדי:

אפי' לא כתב שמו. עש"ך ס"ק ד' ודבריו צריך קצת ביאור מ"ש והב"ח כתב דאף הרמב"ן מודה דנאמן במיגו דפרעתי דהא אפי' בחת"י נאמן אף להרמב"ן לומר אמנה וכו'. כוונתו דכמו שנאמן לומר בחת"י אמנה במיגו דפרעתי כמו כן נאמן לומר בכת"י בלא חתימת שמו לומר לטופס כתבתי במיגו דפרעתי וע"ז כתב דדברי הב"ח אין מבוררין דמשמע מדברי הרמב"ן דכת"י הוי חת"י אחר לגמרי בכל דיניו ובחתם יד ודאי דאין נאמן לומר לטופס כתבתי א"כ ה"ה בכת"י וכתב עוד וז"ל ומה שהביא הב"ח ראיה מאמנ' אינה ראי' וכו' זה קושיא אחרת דאף אם נאמר כמ"ש הכ"מ דנאמן מטעם מיגו א"כ אם כתוב בו נאמנות דליכא מיגו אינו נאמן א"כ להרמב"ן ולהריטב"א משמע דיכול לטעון לטופס כתבתי בלא מיגו דאפילו כתוב בו נאמנות יכול לומר לטופס כתבתי עם הנאמנות ולא א"ש מה שהשווה הב"ח דברי הרמב"ן עם הריטב"א ומ"ש עוד דאף הרמב"ן לא קאמר אלא מדינא ונ"מ שיכול לחייב וכו' הך ונ"מ צ"ל אח"כ וכן צ"ל דהרמב"ן לא קאמר אלא מדינא פי' דמדינא דש"ס כת"י דינו כחת"י לכל דיניו אבל האידנא דהמנהג דאין מחייבין עצמו בכת"י בלא חת"י ודאי די"ל לטופס כתבתיו מחמת שידוע שאין מדרך העולם לחייב עצמו כך וע"ז כתב דנ"מ פי' דאף האידנא שאין מדרך העולם לחייב עצמו בכך מ"מ נ"מ אף לדידן שיכול לחייב עצמו בכת"י בלא הזכרת שמו אם רוצה לחייב עצמו:

ולא מן הלקוחות. עש"ך ס"ק ו' שהקשה על הסמ"ע דמאי קנוניא שייך כאן וכו' ולכאור' תמוהין דבריו דהא אם טוען פרעתי נאמן רק בשמודה א"כ יש לחוש שעשו קנוניא שמודה בכדי לגבות מן הלקוחות. ונראה כוונתו דמקשה מדעת הרמ"א שהביא הרב בהג"ה דאינו נאמן לומר פרעתי והא דאינו גובה מהלקוחות הלכה פסוקה היא וכ"ע מודי ביה ולא א"ש כלל הטעם דקנוניא ועכצ"ל הטעם משום דלית לי' קלא. גם מה שהקשה הש"ך דבעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע וכו' לא מקשה זה רק לשיטת הסמ"ע דס"ל בכ"מ דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כמבואר לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ט בסי' ע"ט ס"ק י"ב אבל הש"ך ס"ל בכ"מ דחיישינן לקנוניא אפי' היכא שלא נפל ולא הקש' רק שהסמ"ע סותר דברי עצמו. והנה בספר קצה"ח מוכיח מדברי התוס' בגיטין ג' ד"ה כתב בכת"י שכתבו וז"ל ועוד י"ל שאחר הכתיב' מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עכ"ל ומזה מוכרח דבכת"י מהני תפיס' בעדים לומר שנכתב בזמנו ע"ש ואין בזה שום סברא דמה"ת יהי' נאמן ועוד אפי' אם נאמן בתפיסה מ"מ כיון שהבעל מכר הפירות נטעון ללקוחות שהבעל לקח מידה דהא אפי' אם אחד מכר דבר שידוע שהוא של אחרים טוענין ללקוחות לקוח נראה דהפירוש בדברי התוס' הוא כך דלפעמים ימכור ללקוחות הפירות של הקרקע בק"ס ואחר הכתיב' תתפוס תפירות ולא תרצה ליתן ללקוחות ואחר שהיא מוחזקת הלקוחות הן הממע"ה דדמי לב' הטוענין על חפץ אחד שכל א' טוען לו נמכר תחלה דודאי המוחזק נאמן והכא נמי היא מוחזקת:

אם טוען פרעתי. עש"ך ס"ק ז' עד דהא הדיינים חותמים עצמם אע"פ שלא קראוהו וכו' ובתומים הקש' כיון דכתב הש"ך ס"ק י"ב דבמקוים כת"י הוא מדאורייתא א"כ פוסל בו צד קורב' וצריכין לקרותו בכדי שלא יהי' חשש קורב'. לק"מ דהא אין צריך לקרות רק שם המלו' והלוה ולא הסך והענין והנה בוועקסליך הנהוגין נהגו כל ב"ד שבישראל שא"י לומר פרעתי וע"כ לאו מטעם נאמנות שכתוב בו הוא דהא בתקנות בורח דנין ע"פ שטרות המוקדמין למלוה ע"פ ואף שאין בו רק קיום החתימ' דנאמן לו' פרעתי ואין בו רק משום נאמנות הכתוב בו ונאמנות לא מהני נגד בע"ח מאוחר כמבואר בסי' ע"א וע"כ הטעם כמ"ש האו"ת בס"ק ה' דבלאו נאמנות ג"כ אינו נאמן לו' פרעתי ע"ש:

ואם כפר ואמר שאינו כת"י עש"ך ס"ק י' ותמה על הרב דכאן סתם כדברי הט"ו ובסי' פ"ב הביא שני דיעות ולא הכריע וכו' ולק"מ דדוקא בשטר שאינו נאמן לו' פרעתי נוכל ליישב דבריו שלא רצה לכפור גוף ההלואה רק בשטר שלא רצה שיהי' עליו דין מלוה בשטר למען לא יגבה מלקוחות ושיהיה יכול לטעון פרעתי אם לא יהי' אפשר לו לקיימו אבל בכת"י למאן דס"ל דאפי' במקוים נאמן לו' פרעתי בודאי כשאומר מזויף רצה להכחיש גוף ההלוא' דאלת"ה למאי נ"מ הכחיש הכת"י. וכן תי' בתומים וקיימתיו מסברא דנפשאי:

וי"א דאינו יכול לטעון פרעתי. עש"ך ס"ק ח' שהביא קושית הרשב"א על הרמב"ן משטר פקדון. ובתומים תמה אמאי לא מקשה משטר שאין בו אחריות ולפענ"ד נראה דעיקר טעם הרמב"ן הוא דדוקא שטר דאית ליה קלא וזילי נכסי משום שהיא ידוע שהיא בע"ח וגביות ממשעבדי שכתב הרמב"ן לא כתב רק לראי' על הקול. וכן מדוקדק לשונו שכ' דאית ליה קלא וזילי נכסי שהרי גובה ממשעבדי (") ולשון שהרי שכתב שהוא לראיה על הקול ולא קשה שוב משטר שאין בו אחריות שהקול יוצא רק שלא טריף ממשעבדי מטעם מחילת השיעבוד משא"כ משטר פקדון מקשה שפיר דודאי לא שייך זילי נכסי מחמת הקול שיוצא שיש פקדון תחת ידו:

או שטוען אמנה. עש"ך ס"ק ט"ז עד דהא לעיל סי' ג' כתבו הט"ו דנאמן לו' מאחר נפל ומצאתיו ומאוד תמיה לי דאדרבא משם מוכח להיפך דדוקא מאחר נפל יכול לטעון כיון שאין כתוב בו שם המלוה אבל לטעון ממני נפל ומצאת א"י למעון דאלת"ה אמאי לא אמר סתם ממני נפל דטענה זו מהני אפי' נכתב בו שם המלוה ונקט טעמא דמאחר נפל דלא מהני רק בלא נכתב בו שם המלוה א"ו דמענה זו ל"מ כלל. ועוד דא"כ לאביי דחייש אפי' לנפילה דיחיד בב"ב קע"ג ומקשה התם משני יב"ש שמוציאין שט"ח על אחרים ואמאי לא מקשה מכל שטרי דאתי לקמן ניחוש דלמא מהלוה נפל אלא ודאי דאין שום חשש לו' מהלוה נפל (") דאמרינן חזקה תיכף כשנכתב נמסר דמה"ט לא חיישינן כן בכל שטרי כמ"ש התוס' גיטין י"ח וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין גבי כת"י דאמרי' חזקה תיכף כשנכתב נמסר ולא חיישינן רק שמא ממלוה אחר נפל כשלא נכתב בו שם המלוה או לאביי בב"ב שם אפי' נכתב שם המלוה בשני יב"ש אפי' לנפילה מהמלוה לא חיישינן לכ"ע ויפה כתב הסמ"ע בשם הרשב"א דלא חיישינן לנפילה מהמלוה והא דיכול לטעון חתמתי שמי בסוף המגילה ונפל ממני היינו דוקא שכתוב בכת"י אחר רק שחתם את עצמו בחת"י בזה יכול לו' שהחתימה הי' להתעסק משא"כ הכא שמיירי שכל הכתב היה כת"י ממש ולכתוב ע"ע שלוה ל"ח שיכתוב שלא בשעת הלואה או להתעסק דאין אדם כותב להתעסק להפסיד לעצמו. וכן ל"ח לשטר הלואה שנכתב בשלימות שנפל מיד הלוה ודוקא אמנה יכול לטעון במיגו אבל לא טענות נפילה. ועיין תומים סי' מ"ו שסותר דבריו הסמ"ע שכתב הא דכתב ללות ולא לויתי היינו שטוען טענות נפילה ומהימן במיגו דמזוייף מהא דאה"ע סי' קל"ב דאינו נאמן לו' נפל במיגו והדין עמו. ואפי' אם נאמר דנאמן לטעון ממני נפל במיגו דמזויף מ"מ במיגו דפרעתי נראה דאינו נאמן דשאני מזויף שיכול לומר לא נזהרתי בו כיון שא"א לקיימו סמכתי שאכחיש ההלואה ועל הכת"י אטעון מזוייף משא"כ על טענות פרעון לא היה לי לסמוך משום חשש שכתב הרא"ש בכתובות דדילמא ימצא אותו אינש דלא מעלי ויתבע אותו מקודם בע"פ ויטעון להד"ם כפי האמת שלא יעלה על דעתו שמצא שט"ח שלו ומוציא אח"כ הכת"י ויהי' מוחזק כפרן משא"כ באינו מקוים שלא יהיה מוחזק כפרן ועיין עוד בריש סי' מ"ו מ"ש בזה. ועוד נראה דדוקא במיגו דמזויף דצריכין דוקא להודאתו שכתבו דאנן טענינן מזויף והוי כהפה שאסר דעדיף ממיגו כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ד בד"ה אין לך וכ"כ כל הפוסקים מש"ה אמרינן אפי' במקום חזקה אלימתא כזו דהיינו חזקה דתיכף כשנכתב נמסר דהיא חזקה אלימתא דהא בקידושין וגירושין ממיתין ע"י חזקה זו דביום שנכתב נמסר מ"מ כיון דמיגו דמזויף הוא הפה שאסר אמרי' במקום חזקה דאפי' במקום עדים כתבו התוס' שם דאמרינן משא"כ במיגו דפרעתי דלא הוי הפה שאסור רק מיגו לא אמרינן מיגו במקום חזקה ובהא ניחא ג"כ הא דאה"ע דלא מהימן לטעון נפל במיגו דמזויף כיון דבגט כשאינו טוען מזויף אנן לא טענינן וכיון דצריך לטעון לאו הפה שאסר הוא רק מיגו ולא אמרי' במקום חזקה. ועיין ט"ז דבהגדה בפני עדים בע"פ יכול ג"כ לטעון לנאמנה הודיתי במיגו דפרעתי:

שאילו פרעו לא היה מניחו בידו. מכאן מוכח כדעת הט"ז לקמן סעיף ה' דאפילו בסתם נאמנות יכול לגבות מהיורשין והוא מטעם זה דכיון דאינו מניח שטר בזה ביד המלוה דין שטר גמור יש לו וכמו להנך דסברי בכל כת"י א"נ לומר פרעתי דודאי גובה אף מהיורשין והא דלא מהני נאמנות סתם נגד היורשין הוא רק נגד לפטור משבועת היורשין ליטול אבל הכא לענין שלא יפרע הלוה אפי' נאמנות סתם מועיל וכמ"ש הט"ז שם אבל לדעת הסמ"ע והש"ך שם קשה דלמה לי לטעם זה שכתב הש"ע שלא היה מניחו בידו הא אפי' במלוה ע"פ בנאמנות דלא שייך טעם זה נאמן המלוה ולכן העיקר כהט"ז דהא אפילו בכתיבת יד בלא נאמנות פסק הרב דא"נ לומר פרעתי במקום שיש אומדנא ואין אומדנא גדולה מזו:

ואם לא נתקיימה חתימתו הט"ז כתב בעיסקא שהתנה שאם לא יברר שהיה אפשר שישלם וע"ש בהג"ה דאף שיש לו מיגו דחייב לשלם. ולכאורה קשה דמ"ש דאם התנה שאם לא יברר שפרע שישלם ואפ"ה אם יש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו נאמן כמבואר בסי' ע"א וא"כ מה לי שאם התנה שלא יהיה נאמן לו' פרעתי או שלא יהיה נאמן לומר שנאנסו בשניהם יש לו' דכשיש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו שיהיה נאמן. אכן בכל ב"ד שבישראל פוסקין בהלואת עיסקא דידן שאינו נאמן לו' שהיה לו הפסד בעיסקא אף שהוא בע"פ ויש לו מיגו דלהד"ם. לכן נראה דתיקון מהר"ם היה בעיסקא דידן שכ"ז שלא יהיה המו"מ של העיסקא לפני עדים שהיה יכול לברר ההפסד בעדים שיהי' חייב באונסין והוי תנאי בענין החייב ודמי למתנה ש"ח שיהיה כשואל. אבל בשותפין שהתנה א' עם חבירו רק לענין שלא יהיה נאמן בהפסד נראה דכשיש לו מיגו בענין הנאמנות עצמו דנאמן כמו בנאמנות לענין פרעון ואין הפרש בין זה לזה. ועש"ך שהביא דין חתימת חלק ובתומים כתב דמ"מ אין לו דין נאמנות כיון דצריך קנין ולא ידעתי דהא נאמנות אין צריך קנין בשעת ההלואה. אכן נראה דאם מסר לו חתימה חלק שאסור לכתוב עליו רק שופרי דשטרי שהמנהג הוא לכתוב עליו ולא יותר ואם מודה שכתב אח"כ יותר המותר שכתב בטל ודמי להא שכתב הש"ך בסי' מ"א ס"ק ט' ע"ש:

אנו טוענין להן שהוא פרוע. ולהנך דסברי לעיל שגם אביהן לא מצי טעין פרעתי נגד כתיבת יד גובה אף מיורשין כמבואר בתשובת הרא"ש וריב"ש ופשוט:

ואם הוא תוך זמנו. עש"ך ס"ק כ"ו שהקשה על המחבר דלקמן סי' ק"ח סעיף ד' הביא ב' דיעות לענין נאנסו וכאן סתם לגמרי. והנה המחבר והרב סתמו כן בהרבה מקומות כאן ובסי' ע"ח סעיף ד' בהג"ה ובסי' ק"ח ובסי' שס"א. לכן נראה דאף דטענינן להו נאנסו היינו דס"ל דהא דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו דכל מקום טענינן ליתמי הוי כטוענין ברי כמ"ש הרא"ש בר"פ האשה שנתארמלה ובמילתא דלא שכיח לא טענינן להו ולא הוי טענותייהו כטענות ברי ודמי לאילו אביהם קיים והיה טוען שמא ובנאנסו אלו היה אביהם קיים והיה טוען שמא שא"י אם נאנסו לא היה חייב רק מטעם דהו"ל משואיל"מ כמבואר בסי' רנ"א וביורשים דלא שייך מחשואי"ל דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כמבואר בשבועות טענות שמא דידהו טענא מעליותא הוא מש"ה פטורין משא"כ הכא בתוך הזמן דבעינן טענת ברי דוקא לאביהן שיהיה נאמן משום מיגו לא טענינן ליתמי שיהיה חשוב טענותייהו כטענת ברי:

ואם אין מודים. עש"ך ס"ק כ"ח שכ' דאפי' אם היורשים מודים שהוא כת"י אביהם טענינן להו שמא פרע אביהן ומה שהודה היה שלא להשביע וכו' ולכאורה קשה דהא כשהודה בכת"י לא טענינן שלא להשביע כמבואר בסי' פ"א סעיף י"ז ולק"מ דש"ה שי"ל ששכח הכת"י כמ"ש הש"ך בס"ק י"ד ומש"ה הודה לו שלא להשביע מחמת ששכח והי' סבור ששוב אין בידו הכת"י וליד להא דלעיל סי' מ' דאם אמר הריני חייב לך מנה בשטר דהוי כאילו אמר אתם עידי דלא מצי טעין שלא להשביע דש"ה דמיירי שבא לחייב עצמו עכשיו באמירה זו אבל אם אמר בל' הודאה מודה אני שהכת"י שלי שתח"י פלוני על מנה הוא אמת ואותו פ' אין לו כת"י כלל ודאי שאינו חייב די"ל לכך הודיתי כך מחמת שיבורר שהודאתי היה שלא להשביע כיון דלא היה יכול להראות שטר עלי והכא בנ"ד כיון ששכח שיש לו תח"י חבירו כת"י אף שהודה לו יכול לטעון שלא להשביע כדברי הש"ך ולפ"ז אם ראה בשעת הודאה הכת"י והודה א"י לטעון שלא להשביע:

פטורים בלא שבועה. בקצה"ח כתב בהמתחייב ש"ד ומת דלהתו' דס"ל דבמקום דלא ה"ל למידע פטור משום דלא רעי טענתו א"כ אף שכבר נתחייב אביו ש"ד מ"מ כיון דלא היה ריע טענתו דהא טען טענת ברי פטורין היורשין וכן אם נתחייב ש"ד ונעשה חשוד כיון דבשעה טענה לא ריע לא אמרינן מתוך ולהרמב"ם דאפי' לא ה"ל למידע דלא ריע טענתי' חייב ויורשין פטורין מטעם שכתב הש"ך סי' ע"ב משום דלא בע"ד נינהו וטענינן להו טענתא דאביהן א"כ אם נתחייב ש"ד ונעשה חשוד או מת חייבין מטעם מתוך ע"ש ולדבריו אפי' רק הודה במקצת והב"ד לא חייבוהו עדיין חייבין להרמב"ם ודבריו תמוהין מאוד דמ"ש דאם הודה במקצת ואח"כ נעשה חשוד דפטור להתוס' הוא תמהון גדול דהא תבעו עכשיו גם כן ומחייבין אותו שבועה דאיכא גבי' ריעותא דחשד' מה"ת יפטר וכי משום שכבר תבעו פ"א בשעה שלא היה חשוד ונתחייב שבועה יופטר אתביע' של עכשיו ודאי כשא"י לישבע מחמת ריעותא דידיה חייב לשלם. גם מ"ש דלהרמב"ם חייבין תמוה דא"כ אפי' כשהיורשין טוענין נ' ידענא ונ' לא ידענא יתחייבו דהא לא שייך הטעם דטענינן להו טענותא דאבוהון דהא כיון שהיורשין יודעין שאבוהון חייב נ' שוב לא היה אפשר לאבוהון למיפטר היורשין דהא אפי' אם כפר בברי ומת היורשין חייבין לשלם כשלא נשבע ועכצ"ל דהיורשין פטורין דאמרינן אם הי' חי היה נשבע א"כ אפי' נתחייב האב כבר שבועה ג"כ נימא דילמא הוי אבוהון נשבע ונפטר והעיקר כמ"ש בסי' ק"ח דהעיקר החילוק בין כבר חייבוהו ב"ד שבועה דבשעה שעמד בדין נשתעבדו הנכסים מחיים חייב לשלם אם לא ישבע ולכך גובה מהיורשים בין להתוס' בין להרמב"ם וכשלא עמד בדין מחיים לא נשתעבדו נכסים מחיים וא"י לגבות מהנכסים מכח האב ומכח היורשין פטורין דלא אמרי' גבייהו מתוך ובעינן גמר דין דוקא מחיים כמו בקנס' דלא נעשה ממון עד גמר דין כמבואר בב"ק פ' מרובה: